לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא בתרא דף קי״ט – קכ״ה
דף קי"ט – ע"א
בני המרגלים ומתלוננים ועדת קרח, לסובר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ, נטלו בזכות אבי אביהם או אבי אימותיהם(אם לא היה להם אחים). למ"ד לבאי הארץ, אם נכנסו הבנים בעצמם בוודאי היו בני עשרים (שהרי אבותיהם מתו ל"ח שנה קודם כניסתם לארץ) ונטלו בזכות עצמם, ואם מתו הבנים במדבר ובניהם נכנסו פחות מבני עשרים נטלו בזכות אבי אבי אביהם שיצא ממצרים, על ידי אחי המתלוננים שיורשים ומחזירים לאביהם וחזרו אלו וירשו עמם, ולרבי שמעון בן אלעזר שלאלו ולאלו נחלקה יורשים בלי חזרה מאבי אבי אביהם (ואם היו בני עשרים בכניסתם, נוטלים מצד עצמם).
ארץ ישראל ליוצאי מצרים, לרב יהודה אמר שמואל: ראוי הוא ואין הבכור נוטל בה מאביו פי שניים, ובנות צלפחד שנטלו פי שניים בנכסי חפר הוא במטלטלים. לרבה: מוחזקת היא, ונאמר 'ויפלו חבלי מנשה עשרה' (והיינו קרקע שחולקים בחבל) והיינו ו' של ו' בתי אבות וד' של בנות צלפחד (כפירוש ר' יהודה) ואף על גב שנאמר רק בתי אבות, מנה ד' נחלות בבנות צלפחד להשמיע שנטלו חלק בכורה (כפירוש אביי), ורבי חידקא בשם ר' שמעון השקמוני אמר שיודע היה משה שבנות צלפחד יורשות הם רק מסתפק ליה אם הם נוטלות חלק בכורה, שמסתפק בפסוק 'ונתתי אותה לכם מורשה' אם פירושה גם שירושה היא לכם מאבותיכם או הפירוש רק שמורישים ולא יורשים (ולא יזכו להיכנס לארץ ישראל כמו שניבאו 'תבאמו ותטעמו בהר נחלתך' ולא נאמר תביאנו) ופשטו לו שניהם כמו שנאמר 'והעברת' זה חלק בכורה.
משה רבינו ידע שבנות צלפחד יורשות הם (שנצטוו על הדינים, ולמדו מדיני יבום) אך לא ידע אם נוטלות חלק בכורה וראויה היה פרשת נחלות להיכתב על ידי משה וזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידם, שמגלגלים זכות (שיירשו קרובים את קרוביהם) על ידי זכאי. ויודע היה שמקושש במיתה (שנאמר מחלליה מות יומת) אך לא ידע באיזו מיתה. וראויה היה פרשת מקושש להיכתב על ידי משה ונתחייב מקושש ונכתבה על ידו שמגלגלים חובה (סקילה שחמורה) על ידי חייב.
דף קי"ט – ע"ב
'ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה' – לרבי יאשיה: סרס המקרא, שאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, לאבא חנן משום רבי אליעזר: בבית המדרש ישבו ועמדו לפני כולם, שחולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, 'הלכה' כרבי אליעזר במקום שהרב חולק לו כבוד ומשה רבינו חלק כבוד לכל ישראל.
בנות צלפחד חכמניות הן, שטענו שאם לעניין יבום כבנים הם יירשו כבן ואם לאו תתייבם אמם. דרשניות הן, שאמרו שאילו היה לו בן, או אפילו בת לבן, לא דיברנו (שידעו לדרוש שאין הבת יורשת עם הבן ולא עם בת הבן). צדקניות הן שלא נישאו אלא להגון להם, וכן תני רבי אליעזר בן יעקב שאפילו קטנה שבהן לא נישאה פחות מארבעים שנה שציפו להגון להם.
נישאת פחות מבת עשרים יולדת עד שישים. בת עשרים יולדת עד ארבעים. בת ארבעים שוב אינה יולדת. ובנות צלפחד מתוך שצדקניות היו בטוחות היו ונעשה להם נס כיוכבד שכתוב 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי', והייתה אז בת מאה ושלושים שנה שהרי הורתה היה בדרך ונולדה בין החומות, וקרא לה בת שנולדו בה סימני נערות ונתעדן הבשר ונתפשט הקמטים וחזר היופי למקומו.
**************
דף ק"כ – ע"א
'ויקח את בת לוי' אמר רב יהודה בר זבידא שעשה לה מעשה ליקוחים, הושיבה באפריון ואהרן ומרים משוררים לפניה ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה.
כאן נאמר מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה וכשנישאו נאמר מחלה תרצה חגלה מלכה נועה, לברייתא: כשעמדו בנות צלפחד לפני משה נאמר בפסוק כדרך חכמתם, וכשנישאו נאמר בפסוק דרך גדולתם, כר' אמי שבישיבה של תורה הלך אחר חכמה ובמשתה ונישואין הלך אחר זקנה, ואמר רב אשי שהיינו כשהחכם מופלג בחכמה והזקן מופלג בזקנה (וגם חכם קצת), שאם הזקן אינו מופלג החכם קודם גם במסיבה ואם החכם אינו מופלג הזקן קודם גם בישיבה, ובמקום ששניהם אינם מופלגים מסברא שהזקן קודם גם בישיבה. לתנא דבי ר' ישמעאל: שקולות היו שנאמר 'ותהיינה' הויה אחת לכולם ולכן לפעמים הקדים לזו ופעמים לזו.
בנות צלפחד הותרו להינשא לכל השבטים שנאמר 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים' ומה שנאמר 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים' עצה טובה הציע שיינשאו להגון להם, אבל שאר בני דור המדבר נאסרו בהסבת נחלה.
'אמר אליהם לדרותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים' וגו', 'אמור אליהם' לעומדים על הר סיני 'לדורותיכם' לדורות הבאים נאמר לאבות ונאמר לבנים, לפי שיש באבות מה שאין בבנים, איסור הסבת נחלה, שכתוב בה 'זה הדבר' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה [ובשחוטי חוץ כתוב בה נמי 'זה הדבר' כתוב 'לדורותם', ו'זה הדבר' של נדרים לומדים מגזירה שווה זה זה משחוטי חוץ, שבלי זה צריך לגזירה שוה, אבל כאן לא צריך 'זה הדבר'] והרבה מצוות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות [כגון מצוות התלויות בארץ].
דף ק"כ – ע"ב
הקדש בטעות [כגון שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן], לבית שמאי: הקדש (שלומדים תחילת הקדש מסוף הקדש מה תמורה גם בטעות אף הקדש גם בטעות), לבית הלל: אינו הקדש (שאחותי הקדש בטעות לא מורידים) ונפק"מ לכמה עניינים כדלהלן:
הפרת נדרים בשלשה הדיוטות, לבית הלל: דורשים גזירה שוה נאמר כאן 'זה הדבר' ונאמר בשחוטי חוץ 'זה הדבר' מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן כאילו נאמר 'אהרן ובניו וכל ישראל' ודרש רב אחא בר יעקב שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות, שכל ישראל שקולים כאהרן ובניו להתיר נדרים ומפסוק 'ראשי המטות' דורשים כרב חסדא שיחיד מומחה מתיר, לבית שמאי: לא דורשים גזירה שוה, ולומדים כרבי יוסי הגלילי ממה שנאמר 'מועדי ה' שמיותר, ודורשים שלמועדי השם צריך שלשה מומחים לקדש, אבל הפרת נדרים לא צריך מומחים ומספיק בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה.
שאלה בהקדש, לבית הלל: מה בנדרים יש שאלה אף בשחוטי חוץ יש שאלה, כגון שחט בחוץ ונתחייב כרת יכול לישאל ולעקור ההקדש מתחילתו, שהוא כהקדש בטעות, לבית שמאי: לא דורשים גזירה ואין שאלה להקדש.
אין חייבים רק בשחוטי חוץ ולא במליקה, לבית הלל: שנאמר 'אשר ישחטו' שחיטה ולא מליקה, לבית שמאי: ממה שנאמר 'זה הדבר'.
חכם מתיר, ובעל מפר, לבית הלל: מסברא (שהחכם מתיר בפתח חרטה ועוקר הנדר מתחילתו ובעל מיפר ביום שמעו בלי חרטה ולכן הוא לשון הפרת דבר קיים), לבית שמאי: מפסוק 'זה הדבר'.
***************
דף קכ"א – ע"א
'וידבר מועדי את מועדי השם אל בני ישראל' – מייתור 'אלה מועדי ה" דרש ר' יוסי הגלילי (כפירוש רב ששת לר' יוסי בר נתן) מועדי השם צריכים לקידוש בית דין אבל שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, שהוי אמינא שכיון שנאמר במועדים שיצטרך קידוש בית דין כמועד, ועוד דרש 'אלה מועדי ה' צריך שלשה מומחים (שאין לך מומחה כמשה ואמר לו ה' עד שיש איתך גם אהרן ואין בית דין שקול ומוסיפים עוד אחד), הפרת נדרים אינה צריכה מומחים רק שלשה הדיוט או יחיד מומחה כדרשת רב חסדא מפסוק 'ראשי המטות'.
לא היו ימים טובים בישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לה.
יום הכפורים, משום שהוא יום סליחה ומחילה ויום שנתנו בו לוחות אחרונות.
ט"ו באב:
לרב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה שדרשו 'זה הדבר' דבר זה לא יהא נוהג רק בדור זה.
לרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר 'ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה' ודרשו ממנו ולא מבנינו.
לרב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו יום מתי מדבר, (שבכל ערב תשעה באב היו חופרים קברים וישנין ומתו מהם ט"ו אלף כל הארבעים שנה ובשנה אחרונה נמצאו שלמים ובדקו עד שהתמלא הלבנה), שעד אז לא היה דיבור עם משה פה אל פה שנאמר 'ויהי כאשר תמו אנשי המלחמה למות' וגו' וסמוך לזה 'וידבר ה' אלי'.
לעולא: יום שביטל הושע בן אלה שומרים שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
לרב מתנה: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, שאז תיקנו ביבנה הטוב והמטיב, 'הטוב' שלא הסריחו, 'והמטיב' שניתנו לקבורה.
לרבה ורב יוסף: יום שפוסקים מלכרות עצים למערכה כיון שתשש כוחה של חמה ונקרא 'יום תבר מגל' ואותו יום היו שמחים שהשלימו מצווה גדולה כזאת, ומכאן ואילך מי שמוסיף מהלילה על היום לשנות יוסיף ימים, ושלא מוסיף יסיף שימות בחצי ימיו.
דף קכ"א – ע"ב
שבעה קפלו וסיבבו את כל העולם (ולסובר חנוך זה מטטרון שניים קיפלו את כל העולם) [ושימשו זה את זה. אדם, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני, ואליהו עדיין קיים.
גזירת מרגלים לא נגזרה על שבט לוי שנאמר 'במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה' ודרש רב המנונא מי שפקודיו מבן עשרים שנה, יצא שבט לוי שפקודיו מבן שלושים שנה לעבודה.
יאיר ומכיר בני מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר 'ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש' ולר' יהודה: היינו ל"ו ממש, ולרבי נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין שהם ל"ו, וטעם שלא מתו במדבר כרב אחא בר יעקב שלא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן שישים שנאמר 'מבן עשרים שנה ומעלה' ולומדים 'ומעלה' 'ומעלה' מערכין שיותר מששים כפחות מעשרים.
אחיה השילוני ראה את עמרם והתנבא בימי ירבעם, וטעם שלא מת או משום שהיה לוי, ואם היה ישראל משום שהיה בן ס"א בצאתו ממצרים.
***********
דף קכ"ב – ע"א
ארץ ישראל נחלקה לי"ב חלקים בשווה ומחלק כל שבט לפי אנשיו, שנאמר 'בין רב למעט' והיינו בין שיש לו מרובים ובין שיש לו מועטים.
מי שהיה לו נחלה קרוב לירושלים צריך להעלות מעות למי שהיה גורלו רחוק מירושלים (שהרחוק גרוע הוא שהוא רחוק מבית המקדש וקרוב לארץ העמים), שכתוב 'בין רב למעט', לרבי אליעזר: יכול להעלות מעות, לרבי יהושע: בקרקע דווקא.
ארץ ישראל נחלקה בגורל שנאמר 'אך בגורל', ונחלקה באורים ותומים שנאמר 'על פי הגורל' שהאורים ותומים היה מכווין ברוח הקודש וכך עלה הגורל.
לא כחלוקת העולם הזה חלוקת העולם הבא, העולם הזה יש לו לאדם שדה לבן אין לו שדה פרדס וכן להיפך, לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר 'שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד', והקב"ה מחלק להם בעצמו שנאמר 'ואלה מחלקותם נאם ה'.
עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, וחלק השלושה עשר למלך המשיח שנאמר 'והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל', ונאמר 'והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחוזת העיר' שנוטל נחלה לעצמו.
דף קכ"ב – ע"ב
'אך בגורל' יצאו יהושע וכלב שלא נטלו בגורל אלא על פי השם, יהושע שנאמר 'על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח בהר אפרים', כלב שנאמר 'ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה' וגו' שקיבל הכפרים ושדות שמסביב להעיר שנאמר 'ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו', והעיר עצמה עיר מקלט.
תמנת סרח נקראת במקום אחר תמנת חרס, לר' אלעזר: שבתחילה פרותיה כחרס (יבשים ורעים בלי שומן) ולבסוף פירותיה מסריחים (מרוב שומן ומעלה היא), ליש אומרים: בתחילה מסריחים (שלא היו משתמרים) ולבסוף כחרס (ששמנים במידה שיכולים להתקיים הרבה).
משנה. הבן והבת (אם אין בן) שווים בנכסי האם ובנכסי האב, חוץ משני דברים שיש חילוק ביניהם, שהבן (ולא הבת שנאמר 'וילדו לו בנים') נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם, ושאין הבת ניזונות בתנאי כתובה אלא מנכסי האב ולא מנכסי האם, (פירוש מר בר רב אשי במשנה).
בן ובת שווים ליטול בראוי כבמוחזק, וליטול חלק בכורת אביהם, (ואם אמר על בן מבניו או בת מבנותיו יירש כל נכסי דבריו קיימים לרבי יוחנן בן ברוקה).
*************
דף קכ"ג – ע"א
הבכור נוטל פי שניים כנגד אח אחד, ולא פי שניים בכל הנכסים, שנאמר 'והיה ביום הנחילו את בניו', ופסוק מיותר הוא ודורשים מזה שריבתה התורה נחלה אצל האחים שלא יטול פי שניים בכל הנכסים, ולרבי יוחנן בן ברוקה שהפסוק לדרשה אחרת, לומדים ממה שנאמר 'ובני ראובן בכור ישראל וגו' נתנה בכורתו לבני יוסף וגו' ולא להתיחש לבכורה', ואם לא לומדים בכורה לומדים ממה שכתוב 'והבכורה ליוסף', מה בכורה האמורה ליוסף פי שניים כאחד כמו שנאמר 'ואני נתתי לכם שכם אחד על אחיך' ועל זה אמר 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' והיינו כשני שבטים אף בכורה האמורה לדורות פי שניים כאחד.
'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' 'חרבי' זו תפלה, 'קשתי' זו בקשה שהתפלל יעקב על בניו, וזכה לקנות הבכורה מעשיו בתפילתו.
יעקב נתן ליוסף יותר מאחיו גם בממון גם בברכות שבירכו יותר מכולם כגון וידגו לרוב וגו', משל לבעל הבית שגידל יתום בתוך ביתו לימים העשיר אותו יתום ואמר אהניהו לבעל הבית מנכסי.
ראויה היה בכורה לצאת מרחל שנאמר 'אלה תולדות יעקב יוסף' אלא שקדמתה לאה ברחמים [שכתוב 'ועיני לאה רכות' ואי אפשר לפרש רכות ממש שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב וכל שכן לא בגנות צדיקים, ולר' אלעזר: פירושה שמתנותיה ארוכות בכהונה ולויה ומלכות, ולרב: רכות ממש שבכתה שלא תיפול בחלק עשיו הגדול שהוא איש רע, ועל זה נאמר 'וירא ה' כי שנואה לאה' ששנוא מעשה עשיו בפניה ולכן 'ויפתח את רחמה'] ומתוך צניעות שהיה בה ברחל [שמסרה סימנים שמסר לה יעקב ללאה שנאמר 'ויהי בבקר והנה היא לאה' ועד עכשיו לא ידע שהיא לאה] החזיר לה הקדוש ברוך הוא.
דף קכ"ג – ע"ב
בכלל ישראל בבואם למצרים נאמר שהיו שבעים ובפרט נמצא ס"ט,ובתחילה השיב ר' חייא בר אבא לאבא חליפא קרויא שתאומה היה עם דינה שנאמר 'ואת דינה בתו', והקשה לו אם כך היה גם תאומה עם בנימין שנאמר 'את בנימין אחיו בן אמו' והשיבו כמו שאמר ר' חמא בר חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה לבין החומות שנאמר 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים'.
'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני' וגו' שראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשיו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש'. ומלחמת דוד בעמלק שנאמר 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם' היה עם בני מנשה כמו שכתוב 'בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה וגו' ראשי האלפים אשר למנשה'. ומה שנאמר 'ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות וגו' ויכו את שארית הפלטה לעמלק' וגו', היו שם בני ישעי ממשפחת מנשה.
אין הבכור נוטל פי שניים בזרוע לחיים וקיבה שלא באו לידי אביו בחייו שראוי הוא, אבל במכירי כהונה שמזכים לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהם מייד שנשחט קודם שהופרש, אם נשחט בחיי אביו, נוטל פי שניים, שסובר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו.
בהמות מוקדשים מחיים, קדשי קדשים, אין הבכור נוטל בה שהם 'קדשי ה' ויש בהם מעילה עד שישחטו, קדשים קלים שאינם קדשי ה' שאינם מיוחדים לה', לרבנן: אינו ממונו שקדושים הם ואינו בכלל 'בכל אשר ימצא לו', לרבי יוסי הגלילי: ממון בעלים הוא שנאמר 'ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו' וגו' והיינו שלמים שאימורים להשם ובשר לבעלים, ובכור נוטל בה, לאחר שחיטה לכולי עלמא לא שמשולחן גבוה זכו.
*************
דף קכ"ד – ע"א
שבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם (כגון בנו בתים או נטעו כרמים או פרה שצריכה מזונות וחורשים ועובדים בה) אין הבכור נוטל בה פי שניים.
השביחו נכסים שבח ממילא, כגון שהניח להם פרה רועה באפר שאינה צריכה מזונות או שהיתה מוחכרת ומושכרת לאחרים (אף על גב שעובדים בה, מכל מקום אין היתומים טורחים בהם) וילדה, לרבי: בכור נוטל בה שנאמר 'פי שניים' מקיש חלק בכורה לחלק פשוט שנוטל גם במה שלא הגיע לידי אביו (בשבח ממילא), לרבנן: אין בכור נוטל בה שנאמר 'לתת לו פי שניים' שקראו מתנה, ומתנה אינו יכול לתת עד שלא בא לידו, ומפסוק 'פי שניים' דורשים שצריך לתת לו שני החלקים במקום אחד, (ולרבי לומדים זה מהיקש).
אמר הבכור איני נוטל פי שניים כדי שלא יצטרך לתת לבעל חוב רשאי, שנאמר 'לתת לו' שהוא כמתנה שאי אפשר לכופו לקחת פי שניים שיגבה ממנו בעל חובו.
דקל שנתעבה, או שדה ואסיק שרטון והתייפה בכך, בכור נוטל בה פי שניים שעדיין שמו עליו, אבל שחת ונעשה שבלים, ודקל שהפריח פירות ונעשה תמרים, לרבנן: אין בכור נוטל בה פי שניים שנשתנה שמם, לרבי: נוטל שהוא שבח ממילא.
דף קכ"ד – ע"ב
במחלוקת רבי ורבנן – לרבה בר חנה אמר ר' חייא: עשה הדיין כדברירבי עשה, כדברי חכמים עשה שמסתפק אם הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או אפילו מחביריו, לרב נחמן אמר רב: אסור לעשות כרבי שסובר הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו והוא טועה בדבר משנה שאם עשה חוזר, לרב נחמן: עצמו מותר לעשות כרבי שסובר הלכה כרבי גם מחביריו, 'להלכה' פסק רבא שמטין את הדין כדברי חכמים לכתחילה ואם עשה כרבי עשוי.
ירשו שטר חוב, לרב יהודה אמר שמואל: לרבי – בכור נוטל פי שניים שכיון שיש להם שטר הוא כשבח ממילא, לרבנן – אינו נוטל ששטר נייר בעלמא הוא, ושלחו מארץ ישראל וכן סובר אמימר: שלרבי – נוטל במלוה ובריבית (במלוה של עכו"ם), ולרבנן – נוטל במלוה שנקיטת שטר הוא כמשכון במקום מעות והוא מוחזק, אבל לא בריבית שהוא ראוי שלא בא לאביו מעולם.
*************
דף קכ"ה – ע"א
מלוה אליבא דרבנן. (שנתבאר לעיל קכ"ד) לרב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל בה פי שנייםוקל וחומר הוא משבח שיש ברשותו שלא נוטל לרבנן. לבני ארץ ישראל: נוטל שנקיטת שטר הוא כנקיטת משכון והוא מוחזק.
לרבה ורב נחמן: הלכה כרב יהודה אמר שמואל ואין בכור נוטל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, שהרי לא קרקע זה ולא מעות אלו הניח אביהם, [וכן אמר רבה לגבי ההיא סבתא שבת בן בנה היתה ראויה ליורשה ומתה הסבתא ותבע הבעל ירושת הזקינה ופסקו בני ארץ ישראל שאין הבעל נוטל כיון שראוי לאשתו ולא מוחזק, ואמר רבה שמסתבר טעמם שהרי אם מכרה הזקינה הנכסים בחיי הבת המכירה קיימת, והכי נמי מלוה שיכול הלוה לסלק המלוה במעות או בקרקע אחרת הוא ראוי ואין בכור נוטל בה פי שניים].
לשיטת בני ארץ ישראל שבכור נוטל במלוה: לרבה – גבו קרקע יש לו שנחשב מוחזק יותר כיון שנשתעבד לו בחייו אף על גב שיכול לסלק (ואינו כבת בנכסי סבתא שאין שיעבוד אליה), אבל גבו מעות שלא השתעבדו לו ראוי הוא. לרב נחמן – גבו מעות יש לו, גבו קרקע אין לו, כדי שלא יקשה מבני מערבא עצמם שאמרו לגבי ההיא סבתא שאין בעל נוטל שהוא ראוי ופירש רבה משום שיכולה למכור, ואם כן הכי נמי במלוה הקרקע ראוי הוא ולא מוחזק הגם שנשתעבד לו.
יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם, לרב נחמן אמר רבה בר אבוה: בעל חוב אחר חוזר וגובה מהם, לאביי: משום שהקרקע משועבד הוא ברשות המלוה והוא כגבה מחיים, ולכן הקשה על רב נחמן שאמר כאן שראוי הוא, לרבא: שהלכה כמותו שיעבוד הוא של מלוה רק משעת גבייה כיון שיכול לסלק בכסף, וטעם של דרב נחמן משום שהלוה הראשון משועבד למלוה השני משעיבוד רבי נתן.
דף קכ"ה – ע"ב
אמר נכסי לזקנתי ואחרי מותה ליורשי ולא ליורשה והיה לו בת ומתה בחיי בעלה וזקנתה ומתה הזקינה ותבע בעל לרשת זכות אשתו, לרב הונא: בעל נוטל, כמו שפירש ר' אלעזר שסובר רב הונא שכל האומר אחריך לפלוני כאומר מעכשיו, שהוא כאומר הגוף יהא לבתי אלא שזקנתי תאכל פירות בחייה ואחר כך תיקח בתי או הבא מכוחה, והוא מוחזק. לרב ענן: יורשי הזקינה נוטלים ובעל אינו נוטל, שמה שאמר ואחריו ליורשיי הוא אם בתו קיימת או אחיו או אביו שבאים מכוחו, ולא ליורשי יורשיו כגון בעל בתו או בן בתו שבאים מכח בתו. לבני מערבא: בן בתו נוטל שבת וכל יוצאי יריכה קודמים לכל יורשי האיש, אבל בעל אינו נוטל שהוא ראוי ולא מוחזק ביד האשה ואינו כאומר מעכשיו ולאחר מיתה, ופירש רבה הטעם, שהרי אם מכרה הזקינה בחייה מכירתה מכירה ואין הבת נוטלת כלום.
להלכה, אין הבעל נוטל בראוי כגון לרשת אשתו בנחלה שנפלה לה לאחר מיתתה אבל שבח ממילא בוודאי נוטל, ואם אמר שנותן לבתו מהיום ולאחר מיתה, בעל יורשה. ואין הבכור נוטל בראוי גם בשבח ממילא בדברים שהשתנה שמם בשבח ששיבחו לאחר מיתה [ואם מת הבכור בחיי אביו בני הבכור יורשים חלק הבכורה], ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, ואם תפס משכון בכור נוטל שבעל חוב קונה משכון, ומלוה שלוה הבכור מאביו חולקים בחלק הבכורה מספק אם אומרים שהבכור מקנה נכסיו לאביו לגמרי כדי שיטול פי שניים, או שלא שנא משאר מלוה.
***************