ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שמות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואלה שמות בני ישראל" (א, א)

אומר רש"י: אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן במיתתן. הקב"ה מונה וסופר להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר בישעיה: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". הסבא מסלבודקה היה אומר דבר נורא, מדוע נמשלו עם ישראל דוקא לכוכבים? אם השמש האירה, והירח האיר – מהי תועלתם של הכוכבים, שאורם כה חיוור ומועט? אלא הקב"ה אמר ללבנה שתמעט את עצמה, כי 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד'. מיעטה הלבנה את עצמה, והקב"ה הרבה צבאה בכוכבים כדי לפייסה. עומדת לה הלבנה שהיתה בשיא הזריחה והיכולת להאיר, ומנמיכה את עצמה, הולכת הצידה, כביכול, היא פגועה, מיד יצר בורא עולם יצירה של כוכבים, שלכאורה אין מהם שום תועלת. כל תכלית בריאת הכוכבים היתה לפייס את הלבנה . עם ישראל נמשלו לכוכבים, שכל מטרתם הינה לפייס. גם הכוכבים, לא בשביל עצמם נבראו. ליהודי יש תפקיד באהבת ישראל שבו – לפייס. מה הכוכבים נבראו כדי לפייס, גם היהודי חי ובא לעולם בשביל לפייס את השני. גאון המידות היה רבי איסר זלמן מלצר, תלמידו של רבי חיים בריסקער, סגן ראשי הישיבות. בשנת תשי"ד, פחות מחודש אחרי החזון איש, נפטר ר' איסר זלמן בשם טוב ובשיבה טובה. הספדים רבים נערכו אחריו בכל עולם הישיבות. גם בישיבת חברון נערך מספד גדול לזכרו של גאון הדור רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שהיה גיסו של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל. אחד מן המספידים היה רבי משה חברוני, שהיה חתנו של רבי משה מרדכי ואחיין של הנפטר, והוא סיפר סיפור שארע עמו: היה זה בשנת תש"ח, כשש שנים לפני הפטירה, עוד לפני קום המדינה . בירושלים נערך אז עוצר. משש בערב עד שש בבוקר אסור היה לצאת מן הבית. מי שיצא – הסתכן בהריגה או במעצר בחשד לריגול… רבי משה חברוני היה אז אברך צעיר. לילה אחד, ישב בביתו בשעה מאוחרת מאוד והכין את השיעור למחר. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. הרב זינק בבהלה לדלת ושאל בחשש: "מי שם?" קול חלש נשמע מעבר לדלת, קולו של רבי איסר זלמן: "דער פעטער, הדוד, הדוד…" בזריזות פתח רבי משה את הדלת, כשתסריטי אימה מתרוצצים במוחו, מי יודע מהו הדבר הנורא שגרם לדודו הזקן להטריח עצמו בשעת לילה כה מאוחרת, תוך סכנת נפשות עצומה ממש. אך בפתח עמד רבי איסר זלמן כשחיוך גדול שפוך על פניו, והוא מרגיע: "אל דאגה, הכל בסדר, אבל יש לי איזה רמב"ם קשה, סתירה ברמב"ם, אני חייב פשט! ידעתי שאתה ער כעת ומכין את השיעור, מסתמא יהיה לך איזה פשט בשבילי! " "בשביל זה הגיע גדול הדור, בשעה כה מאוחרת תוך הסתכנות עצמית", הספידו הרב חברוני, "כזו אהבת תורה עצומה היתה לו!" והוא ממשיך בסיפורו: "כמובן, מיהרתי להכניסו לביתי, והוא הציג בפני את הסתירה . אכן, הסתירה היתה קשה מאוד! עיינתי ברמב"ם במשך כעשר דקות, ולבסוף, עלה לי רעיון לתירוץ. אמרתי לו את החילוק, ורבי איסר זלמן היה מאושר. הוא נישק אותי ברוב התרגשות, באומרו: " אה! עכשיו סדרת לי את העניין!" ונשאר ללמוד בביתי עד תום העוצר בבוקר, נפרד לשלום והלך". סיפור נפלא של אהבת תורה עד כלות… אך מה באמת עמד מאחורי הסיפור? לא ידע רבי משה חברוני עד יום מותו… רבי איסר זלמן מלצר חיבר ברב גאונותו את הספר "אבן האזל", המכיל שמונה חלקים. החלק האחרון של ספרו התעכב בהמתנה לדפוס זמן רב, כשנה וחצי המתין חלק זה לצאת לאור. ערב אחד, התפלל הרב תפילת מעריב בבתי ברוידא, סמוך לביתו, השעה היתה חמש וחצי בערב, ובחורף ניתן היה להתפלל ערבית. הגבאי זרז את המתפללים שהתעכבו בבית הכנסת, עוד מעט מתחיל העוצר ואסור שאי מי ישאר בבית הכנסת . בעל בית הדפוס, שהיה גם הוא בין המתפללים, ניגש לרבי איסר זלמן ובישר לו: "כבוד הרב, מחר בשמונה בבוקר אפשר להביא את הכתבים, מתחילים להדפיס את הספר, הגיע התור של הרב!" בשמחה מיהר הרב לביתו, לקח את תכריך הכתבים, הוסיף, תיקן, מחק וסיים את ההגהות האחרונות. השעה היתה שתיים עשרה ושלושים בלילה . לאחר שעבר על כל הסוגיות מתחילה ועד תום, פנה לרבנית ואמר: "אינני יכול להדפיס מחר את הספר! " "למה??" נדהמה הרבנית, הרי אם לא תדפיס אותו מחר, מי יודע מתי יגיע שוב תורך? " "אכן, את צודקת", ענה הרב בצער, "אבל איני יכול להדפיס! אסביר לך למה. בספר מופיעה קושיה מחתנו של גיסי הגאון רבי אהרן כהן , ראש ישיבת חברון, במקום נוסף בספר מופיע תירוץ שתירץ לי חתנו של גיסי, הגאון רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, כעת, אני נוכח לדעת שרבי משה חברוני אחייני לא מופיע בספר, חוששני שאם אדפיס כך את הספר, ישאלו הנכדים בבוא הזמן 'מדוע רק סבא שלנו לא מופיע בספר?' וזו תהיה עוגמת נפש גדולה עבורו, ואם לאדם אחד תהיה עוגמת נפש מהדפסת הספר, איני מעוניין בהדפסתו! מוטב אגנוז את הספר ולא אצער יהודי בהוצאתו!" הרב שקע בהרהורים. לפתע עלה בדעתו רעיון נפלא. "יש לי פה סתירה ברמב"ם", קרא ר' איסר זלמן, שבמוחו עלו מיד לפחות עשרה תירוצי ם המתאימים ליישב את הסתירה, "אכנס אל ר' משה חברוני, שודאי ער עדיין ומכין את שיעורו, והוא הרי ת"ח גדול, ודאי יצליח ליישב את הסתירה, אזי אוכל להכניס את תירוצו בספר היוצא לאור". וכך עשה. בשעה מאוחרת בלילה, בזמן העוצר הוא רץ לביתו של האחיין, הציג את הסתירה וקיבל את התירוץ המבוקש. בבוקר, שב רבי איסר זלמן מאושר לביתו, וכתב בספר: "ותרץ לי חתן גיסי, הגאון רב משה חברוני, ר"מ ישיבת חברון, והדברים נפלאים ומאירים…" מסירות הנפש העצומה שגילה הרב בזמן סכנה היתה בעיקר בשביל לא לפגוע ביהודי. ישראל ככוכבים, מה הכוכבים הגיעו לפייס, כך יהודי נועד, אך ורק לפייס, לאהוב ולכבד – כל יהודי ויהודי. זו היתה משנת חייו של רבי איסר זלמן – כבוד הזולת.

 

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (א, ח )

אמרו חז"ל (במד"ר שמות א -ח וכן בסוטה יא.) "מלך חדש" – רב ושמואל חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו… "אשר לא ידע את יוסף" – דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל [עשה עצמו כאילו איננו מכירו], מכאן למדו חז"ל בברייתא (משנת רבי אלי עזר פרק ז) שאין קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה . יום שישי, על דלת ביתו של מרן הגאון רבי נסים קרליץ התדפק יהודי, מעטפת כסף נתונה בידיו. הדלת נפתחה והאיש נכנס אל חדרו של מרן הגאון רבי נסים, "תרומה עבור כולל חזון איש", אומר הלה למרן הגאון רבי נסים. ברכת יישר כוח מלווה את האיש בדרכו החוצה. שבוע חולף, יום שישי קרב ובא, שוב נצרר כסף במעטפה, ובהגיע יום שישי עושה היהודי את דרכו לבית מרן למסור את התרומה למרן הגאון רבי נסים קרליץ עבור אחזקת כולל "חזון איש". המעשה חזר על עצמו מדי יום שישי במשך שנים ארוכות. לאחר שנים רבות, באחד הימים צעד מרן הגאון רבי נסים ברחובות בני ברק, בהיותו שקוע בלימוד, תוך כדי הילוכו הסיח דעתו מכיוון הדרך ולפתע בלי שהתכוון כלל להגיע למקום זה, מצא הגאון את עצמו ברחוב ירושלים שבעיר בני ברק. עוד לפני שהספיק לשוב על עקבותיו נקלע להלוויה שעשתה את דרכה ברחוב ירושלים. מרן כמובן הצטרף אל המלווים כפי שמורה ההלכה. עודו צועד אחר מיטת הנפטר והנה ניגש אליו אחד המלווים, היה זה היהודי אשר הגיע מדי ערב שבת לתרום כסף עבור אחזקת הכולל. נרגש ותמה פנה אל מרן הגאון רבי נסים בשאלה – "כיצד ידע הרב להגיע אל הלוויה"? מרן הגאון רבי נסים לא הבין את שאלתו והשיבו בפליאה: "לא ידעתי ולא התכוונתי למאומה, רגלי הוליכו אותי לכאן מבלי משים ומכיוון שנקלעתי להלוויית המת המשכתי ללוות כדת וכדין". "הרי זו השגחה מיוחדת משמים"! התרגש היהודי. "היהודי הנפטר הוא שתרם את הכסף לכולל חזון איש מדי יום שישי, ומאחר שנדיב זה רצה להישאר עלום – הוא עשני שליח להעביר את כספו מדי שבוע זה שנים רבות, והנה לפתע רואה אני את הגאב"ד משתתף בעצמו בהלוויה". מששמע זאת מרן הגאון רבי נסים אמר, "ההסבר לזה הוא שזכות החזקת התורה של אותו נפטר היא זו שגרמה שאזכה לגמול עימו הכרת הטוב המגיעה לו, ובזכות זו נקלעתי לרחוב ירושלים ללא צורך, רק כדי שאוכל ללוות אותו בדרכו האחרונה".

 

"הבה נתחכמה לו" (א, י )

אמרו חז"ל (סנהדרין קו, א): שלשה היו באותה עצה (שגזר פרעה כל הבן הילוד להשליך ליאור) בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, ויתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית. הקשה הגרי"ז מבריסק זצ"ל הרי כל מידותיו של הקב"ה הן מידה כנגד מידה, בלעם שיעץ להרוג את בני ישראל מובן למה נהרג, יתרו שברח על אף הכבוד שהיה לו במצרים כי היה מיועצי פרעה, זכה שבניו ישבו בכבוד בלשכת הגזית וידונו את עם ישראל, אולם איוב הרי מה ששתק, היה כי חשב שלא יועיל כלום אם ינסה להוכיח אותם, לכן קשה מדוע נענש ביסורים? אלא תירץ הגרי"ז שהביא הקב"ה יסורים על איוב כדי שיצעק על יסוריו, ואולם לכאורה לשם מה יש לו לצעוק על יסוריו, וכי יש בכך כדי להועיל, וכי צעקותיו ירפאו את יסוריו? אלא זהו הכלל כשכואב צועקים, למרות שאין בכך כדי להועיל מאומה, זוהי התביעה ממנו מדוע לא צעק כששמע על גזירת הבנים, על כרחך שלא נגעה זאת ללבו ולא כאב לו ולכן נענש כך.

 

"וירא בסבלותם" (ב, יא)

שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן . פעם נכנס חתן ביום חופתו אל כ"ק האדמו"ר מסאטמאר – רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, לבקש ברכת הצדיק. החתן היה יתום שבור ורצוץ שאיבד את הוריו בימות השואה, ועתה זכה להגיע ליום חופתו. האדמו"ר נתן לו את ברכתו החמה והלבבית, אבל בתוך כך התפרץ האדמו"ר בבכי גדול ולא יכל לעצור ברוחו הסוערת, וכך הוריד כנחל דמעה במשך זמן – מה, עד שעצר את דמעותיו וברך את החתן לשלום. בתום שבעת ימי המשתה, החליט החתן לשאול את פי האדמו"ר לפשר בכייתו הרבה. כאשר שמע את שאלתו ודאגתו נענה הרבי ואמר לו כדברים הבאים: "מדרך העולם כאשר איש יהודי הולך לחופתו, אזי מסובב הוא עם הוריו היקרים, הצועדים לצדדיו ומובילים אותו לחופתו, והם בוכים ומבקשים בעדו שיזכה להקים בית נאמן בישראל, ושכל ימי חייו יהיה לו אך טוב וחסד, נחת והרחבת הדעת, פרנסה טובה וכו' וכו'. ולכן כשראיתי אותך, בני יקירי, חתן אומלל כמוך שאיבדת את הוריך היקרים והתמימים, ואין לך מי שיבכה עבורך, אמרתי אהיה אני במקום הוריך, ואבכה אני בעבורך, שיהיה לך כל טוב סלה, כל ימי חייך. זו היתה פשר בכייתי, שלא יכולתי לעצור בעד רוחי"… (בדידי הוי עובדא)

 

"ויאמר לרשע למה תכה רעך" (ב, יג)

בתקופה מסויימת, פרצו בראדין מריבות שהביאו לידי הכאות בין איש לרעהו. החפץ חיים מחה נמרצות על כך עד שפורסמה תקנה שכל מי שירים ידו על חברו יוטל בחרם. יום אחד אירע מקרה שגברא אלימא הכה את חברו באגרוף רשע. כאשר שמע שמתכוונים להחרימו כפי שתיקנו, איים שכל מי שיעז לעשות זאת דמו בראשו! מכיון שהכל פחדו ממנו לא היה מי מתושבי העיירה שהסכים להכריז חרם על ברנש זה. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים, עלה על הבימה וקרא בתקיפות: "הריני מקיים בזאת את המצוה "לא תגורו מפני איש" ומכריז חרם על פלוני על אשר הרים ידו על חברו, עד שישוב בתשובה ויבקש סליחה" ! נפלה אימתו של החפץ חיים על האיש, ומיד בא וריצה את חברו, ביקש סליחתו והבטיח שלא ישנה דבר זה לעולם… (המאור הגדול)