ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת צו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"צו את אהרן" (ו, א)

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י). המהרי"ט (שו"ת ח"א סי' צז) הוכיח את בני קהילה אחת שהיו נוהגים לאחר להתפלל תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה, והיו מתפללים מנחה ומעריב כל הקהל יחדיו. וכתב להם המהרי"ט שאין נכון לעשות כן, שהרי מבואר בגמרא (ברכות כט:) שאף שיש מעלה מסויימת בתפלה עם דמדומי חמה, בכל זאת קיללו בארץ ישראל את המתפלל מנחה עם דימדומי חמה, והטעם, שמא תטרף השעה ולא יתפלל התפלה בזמנה. ומלבד זאת כל הקודם לעשות המצוה הרי זה משובח כדאמרינן (פסחים ד.) זריזין מקדימין למצוות. והביא ראיה לכך, עד כמה הקפידו בזה, ממה שאמרו בגמרא (פסחים סה.) על מה ששנינו במשנה שהפסח נשחט בשלוש כתות, ושהכת השלישית נקראת "כת עצלנית" ומגנים אותה על כך שנתעצלה להיות אחרונה. ושואלת הגמרא: הרי אם צריך גם את הכת השלישית, מה היה להם לעשות? ומתרצת הגמרא, שאמנם מוכרח שתהיה כת שלישית, אבל חברי הכת השלישית היה בידם להזדרז ולהיות מהכת הראשונה, וכמו שאמרו בברייתא שא"א לעולם בלא בשמים ובלא בורסקי [מעבד עורות], אשרי מי שאומנותו בבשמים ואוי לו למי שאומנותו בורסקי .

 

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו, ו)

הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זצוק"ל בעל ה"בני יששכר", מאז ימי ילדותו היה אות להתמדה בתורה. סיפרו כי במשך שנים רבות כאשר נהג לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, היה אומר את כל פיוטי התפילה הארוכים בעל פה. פעם הסביר את פשרה של תופעה זו, התברר כי בילדותו סבל מכאבים עזים בעיניו, ואמרו הרופאים שמאור עיניו מוטל בסכנה אם לא ימנע מקריאה לפרק זמן מסוים, אולם בגלל אהבת התורה שיקדה בו, לא הפסיק ללמוד. הגיעו הדברים לידי כך שאביו הוציאו מביתו מספר פעמים כדי למנוע בעדו מלקרוא בספרים, אך גם זה לא פעל, שכן הילד היה יושב בחוץ לא פעם בחשיכה, תר אחר קרן אור מזדמנת ולומד. בסופו של דבר לא נותרה לאב הדואג כל ברירה, והוא הכניסו למחסן עצים להסקה, בסברו כי שם בוודאי לא יוכל הנער ללמוד, ועיניו יוכלו לנוח, אבל הנער לא נח אף לא לרגע, הוא פסע לכאן ולכאן באפילת המחסן, חיפש משהו להשביע את רעבונו לתורה, בסופו של דבר גילה מתחת לערימת ה עצים ספר ישן ומאובק, היה זה מחזור תפילה לימים הנוראים, מחוסר ברירה למד מן המחזור, שינן שוב ושוב, עד אשר ידע על בוריין את כל התפילות והפיוטים בעל פה.

 

"לכהן המקריב אותה לו תהיה" (ז, ט)

בספר "בית יעקב" לרה"ק ר' יעקב מאיזביצא מביא רעיון נפלא, מנחה של מאפה תנור או מחבת דורשת הכנה מיוחדת וכרוכה ביגיעה, והתורה מדגישה, לכהן המקריב אותה – לו תהיה. מדוע? בננו הגיע לפרקו ויש לחפש לו שידוך – נמה אשת הגביר לאישה באחד הערבים. אכן – הסכים הגביר, אלא שמפונק הוא ומעודו לא ניסה כוחו בעבודה מסוג כלשהו. לימדתנו תורה דרך ארץ, שייטע אדם כרם ואחר כן יישא אשה, קודם ינסה כוחו במלאכה או בסחורה, ידע לעמוד ברשות עצמו ורק אז ניגש לפרק האיש מקדש . הבן, מפונק היה. ומדוע לא? כל צרכיו ניתנו לו מאת הוריו. חסה האם על בנה, סיפרה לו על השיחה ותחבה בידו מספר שטרות, בערב יבוא אביך, גש אליו עם הכסף וספר לו שזהו כסף שהרווחת בצורה עצמית, כך יהיה מרוצה לחפש שידוך עבורך. בערב הגיע הבן והראה את השטרות לאב, זהו הפדיון היומי שלו. העשיר תפס את השטרות וקרע אותם אחד אחד בפני הבן. אין זה כספך – חרץ בפסקנות, כאשר תעמול ותרוויח באמת – נדבר שוב. האם והבן כבשו מבטים בקרקע, הן האב לא ידע את שתכננו, אולם עם המציאות אין להתווכח. החליטו לחזור על התרגיל מחר, כשהפעם הבן נכנס בשעת ערב מאוחרת עם בגדי עבודה מאובקים ובידו שטרות. לנוכח התפאורה חשבו שהתוצאה תהיה שונה, אולם האב לא התפעל, אחז בשטרות וקרעם לגזרים תוך שהוא מפטיר, אין זה כספך . ביום השלישי הבין הבן שאין לו ברירה והוא מוכרח לחפש עבודה. יצא לשוק, ביקש ממוכר פלוני והתחנן למוכר אלמוני, לבסוף ניאות בעל דוכן כלשהו להעסיקו תמורת שכר זעום שניתן עבור שעות עבודה רבות וקשות. בסוף היום הושיט הבן את הכסף המועט שקיבל בפנים זורחות לאביו. העשיר התכוון כמעשהו לקרוע את השטרות שוב, אך הבן נזעק, אל תקרע, אבא! אל תקרע! עבדתי קשה על הכסף הזה. בבקשה, אל תקרע את השטרות. חיוך רחב של סיפוק עלה על פני האב . אכן, בני, עתה ידעתי שכסף של עמל הוא זה. למראה פני הבן התמה כיצד ידע האב, אילפו אביו פרק בחכמת החיים, כאשר קרעתי את השטרות הראשונים, אכן לא ידעתי דבר, אלא שבחנתי את תגובתך, כיון שלא עמלת על הכסף, נותרת אדיש כאשר קרעתי אותו, אולם כסף זה שעמלת ויגעת בו, כאב לך שאקרע אותך אף אם שוויו מועט, זה היה סימן עבורי שאכן הרווחת אותו בקושי ולא בקלות. נשוב לדברי הבית יעקב, מנחה רגילה, אין בה טרחה מיוחדת, לכן לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, אולם מנחת תנור ומאפה מחבת דורשת יגיעה ועמל, אי לכך "לכהן המקריב אותה לו תהיה". ומכאן נבין את חשיבותה וכוחה של תורת-עמל, כזו שמתייגעים על לימודה, היא נצרבת בנפש משום שעמלו ויגעו עליה, וממילא נזהרים יותר ויותר בקיומה. (במחשבה תחילה)

 

"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'" (ז, יא)

מדוע רק בזבח השלמים כתוב יקריב לשון עתיד, ועוד, מדוע זבח השלמים נכתב בסוף, לאחר כל קרבנות החובה – עולה, חטאת ואשם ? ביאר בספר גבעת שאול, הרי הסדר תמיד הוא, "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד, טו), משום כך אדם שחטא, אין באפשרותו להביא שלמים לפני שהביא חטאת ואשם, ויכפר בזה על חטאיו. לכן גם נקט הכתוב בקרבן השלמים לשון עתיד, כי קודם יש להקריב את קרבנות החובה. זאת ועוד, כלל ידוע הוא מגדולי המוסר, שאדם שעשה עבירה – ימהר לעשות תשובה, משל לאדם שיש לכלוך על בגדו, כאשר הכתם עדין טרי, ניתן לנקות את הבגד עם מעט מים וסבון והכתם ירד בקלות, אבל אם לא ממהרים להסיר את הכתם מיד, לאחר זמן, כשבאים לכבס את הבגד, צריך לעמול קשה כדי להוריד את הלכלוך, וגם אז ההצלחה אינה בטוחה . כל זמן שהחטא לא השתרש – זה הזמן לעשות תשובה. קרבנות חטאת ואשם שאדם חייב להביא על חטאיו, יש להביא מיד, אבל את קרבן השלמים יקריב – ניתן להשתהות בהקרבתו ולהקריבו בעתיד, אין צורך למהר ולהביאו מיידית.

 

"אם על תודה יקריבנו" (ז, יב )

מעשה שהיה בזמן מלחמה, אחד מתושבי קוממיות גוייס למערכה, ולא נתקבלה ממנו זמן רב שום ידיעה. הדאגה לשלומו והחששות, כמובן מאליו, רבו מיום ליום, אך הנה שב לפתע בריא ושלם . היה זה בסתם יום של חול, הוא הגיע לפני תפלת מנחה בבית הכנסת וניגש ישר אל המרא דאתרא הגה"צ רבי בנימין מנדלזון זצ"ל. החזן כבר עמד אז הכן לפתוח ב"אשרי יושבי ביתך", אולם הרב, מגודל שמחה והתרגשות, הורה לו להתחיל ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", כאילו היה היום ערב שבת קודש, והורה שכל הציבור יאמר "הודו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" . הציבור הנדהם והמופתע, תפס כהרף עין מאי משמע בתפיסת הרב ש"יהודי מבני הקהילה חזר מחזית האש חי וקיים" והתחילו כולם להתרונן בהשתפכות הנפש לפני תפלת מנחה: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". (מרביצי תורה מעולם החסידות )

 

"אם על תודה יקריבנו" (ז, יב )

אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות, שכתוב בהן (תהלים קז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה"… (רש"י) הגה"צ רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל נהג לקבל בכל יום קהל רחב שבאו להתייעץ עמו בעניינים שונים ומגוונים. לשאלת אחד ממקורביו מדוע צריך לטרוח ולהפקיר הרבה מזמנו במשא העם ולא שומר על מנוחה אחרי שקם מחוליו השיב, מכיוון שכשחליתי רבים התפללו לשלומי, ובזכות תפלתם קמתי מחוליי, על כן בתור הכרת הטוב אני צריך להשיב להם טובה ולעזור להם כאשר הם צריכים אותי, ומה גם שבזכות שאני עוזר לרבים וצריכים אותי, בשמים חסו עלי, ואין זה איבוד זמן. וכשחזר לישיבה בפעם הראשונה לאחר שקם מחוליו, ערכו לו שם קבלת פנים. רבי בן ציון היה עדיין חלש מאוד, והיה קשה עליו הדיבור, ובכל זאת אסף את כולם שישמעו כמה מלים, וכך אמר, רבותי, אני רוצה להודות לכם על שהעתרתם בעדי לפני בורא עולם, התפללתם לרפואתי, וברוך ה' תפלתכם נתקבלה, תדעו לכם שע"י התפילות שלכם הורדתם את נשמתי חזרה לגוף, ועל זה אני מודה לכם ואומר לכם תודה רבה, תודה רבה… (תפארת ציון )