מהי השירה

השירה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את המלחמה שעשה ה' במצרים. החלק השני הוא ההמשך: צִפיה לעתיד.

החלק הראשון עוסק במלחמה, פסוקי תיאור ופסוקי שבח לה'. הנושא הוא לא קריעת הים אלא הטבעת המצרים. קריעת הים עצמה איננה מוזכרת אלא במקום אחד, וגם זה רק כחלק מההמשך. כדי לתאר למה נכנסו המצרים לתוך הים, אומרת השירה וברוח אפיך נערמו מים וכו', ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, ואז נשפת ברוחך כסמו ים. הנושא הוא המלחמה, קריעת הים היא רק האמצעי.

חלקה הראשון של השירה בנוי משלשה מחזורים של תיאור המלחמה ושבח לה'. בכל מחזור: שבח, תיאור מלחמה והשלמת השבח. במחזור הראשון מתוארת המלחמה בחצי פסוק, סוס ורכבו רמה בים, מתוך התיאור הזה בא שבחו של ה', שהוא עֻזנו וישועתנו אלהינו ואלהי אבותינו. לכן נשבח אותו. המחזור השני: ה' הוא איש מלחמה, לכן ירה בים את מרכבות פרעה וחילו וכִסה אותם במים. שהרי ה' ימינו נאדרת ובחרונו הוא המשמיד את אויביו. פסוק השבח הזה אפשר שהוא שיך למחזור השני, ואפשר ששיך לשלישי. השלישי עוסק במלכדת שנלכדו בה המצרים, ומסיק מי כמכה באלים ה' וכו'. שני המחזורים הראשונים לא תארו את הנס אלא את המלחמה. רק המחזור השלישי מתאר את נס עמידת המים כנד, וגם זה לא כדבר שיש לו חשיבות כשלעצמו, אלא כאמצעי להלחם במצרים.

ישראל תופשים כעקר לא את הנס, אלא את המלחמה במצרים והטבעתם. ישראל, שברגע זה ראו נס שבא ללמד על גדלו של ה', מצליחים לראות מעבר לכך. ה' אינו רק חזק ועושה נסים. הוא לוחם, והוא עֻזנו ומושיענו. (אם כי התיאור תאר את חורבן המצרים ולא את ישועת ישראל). השירה תופשת את הנס לא כארוע חד פעמי שבאמצעותו נצלנו מצרה אחת, אלא מסיקה ממנו מסקנה כללית הנוגעת לכל העולם ולכל הזמנים. השירה רואה את הנס כחלק ממהלך כלל עולמי שסופו הכנסת ישראל לארץ, והוא מלמד שיש לנו עז וישועה.

החלק השני של השירה עוסק בצִפיה לעתיד.  אחרי שתארנו את ה' המכה באויבינו, באה ההבנה שהמלחמה הזאת נועדה לא רק להציל את ישראל מפני פרעה הרודף אחריהם, אלא בעיקר כדי להעביר את ישראל אל הארץ, וה' ימלך עליהם. הנס של העברת ישראל בין גזרי הים לא נזכר בשירה. (אמנם, נזכר לפניה ולאחריה שבני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אבל נראה שאין זה חלק מהשירה. השירה נגמרת בה' ימלך לעלם ועד. נכון שהפסוק "כי בא סוס פרעה" כתוב אריח ע"ג לבנה, אך אין להביא מכאן ראיה שהוא חלק מהשירה, שהרי גם "ותשקט הארץ ארבעים שנה" כתוב אריח ע"ג לבנה אע"פ שברור שאינו חלק מהשירה. וכבר דנו בכך המפרשים). בשירה לא נזכר הנס של הליכה ביבשה בתוך הים, אבל נזכר עצם הנס של העברת ישראל אל נוה קדשו של ה', הר נחלתו, מכון לשבתו, מקדש כוננו ידיו. דוקא החלק השני של השירה, מכיל את היציאה מהסגר של המדבר מכאן, הים מכאן ופלשת מכאן, והמעבר הנסי אל ארץ ישראל.

לא כל מי שה' גואל אותו רואה את זה בעיניו. יש הרבה אנשים שה' גואל אותם ומשיב אותם לארצם והם עדין מתעקשים לא לראות את הנס, ולטעון שלא היתה כאן גאולה. אך בני ישראל רואים. במצרים הם עוד לא ראו, אבל כעת, על הים, הם מבינים שהם נגאלים, הם מבינים שמה שהם רואים בעיניהם, היא היא הגאולה שה' הבטיח ליעקב אביהם, ושרים.

מתוך כך, השירה מובילה לבשורת מלכות. המלחמה שעשה לנו ה' והובלתו אותנו אל נחלתו, מלמדים שה' אינו רק אלהינו ואלהי אבותינו, ואינו רק איש מלחמה. מסקנת השירה היא המלכת ה'. ה' הוא מנהיג מדינה ועם.

גם החלק השני של השירה מכיל התפעלות מהמלחמה. אלא שהפעם אין הדבר מכוון אל המצרים אלא אל פלשת שמפניה אנו חוששים ולכן אין ה' מעביר אותנו בה, ואל כנען שאותם אנו אמורים לכבוש. נזכרו כאן גם אלופי אדום ואילי מואב, גִבורי ספר בראשית. אבל עקר הבשורה היא בהיות המלחמה הזאת שעשה לנו ה' במצרים, בסיס למלחמת המלכות של איש המלחמה המוליך את עמו אל ארצו וכובשה לפניהם. בני ישראל תופשים את הנס שהם ראו לא רק כישועה מפני הצרה שהיתה להם, אלא כפתיחת הדרך אל ארץ ישראל, והפחדת העמים שישראל יראים מהם בארץ ישראל ובדרך אליה. לכן מסתיימת השירה בהכרזה המקובלת, אך לא ביחי המלך לעולם ועד, כמו שממליכים בשר ודם שמלכותו ברורה וחייו בספק, אלא כמי שממליכים את ה' שאין חייו בספק, והחדוש הוא שאינו רק איש מלחמה ואלהי אבי, אלא מלכנו ומנהיגנו.

המסקנה מכך שהוא אבינו, אלהי אבותינו, וגם עֻזנו ואיש מלחמתנו, היא שהוא ימלוך עלינו, ואנו מריעים לו בשמחה יחי המלך!

 

החלק השני של השירה מדגיש שני נושאים: את היות התהליך שהעם רואה מול עיניו חלק מהתהליך הנבואי, ואת גבורת ה'.

ושניהם אחד.

ישראל ראו את יציאת מצרים ולא האמינו. ישראל התחילו להאמין רק אחרי שראו את המצרים אומרים כי ה' נלחם במצרים, ואת המצרים טובעים, ואת ה' מנצח במלחמה את פרעה החזק. לא רק שהתחילו להאמין בכחו, גם האמינו שהגאולה שהם רואים בעיניהם היא חלק ממורשת אבותיהם מימי יעקב שאלהים יפקוד אתכם מזה והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ. לכן הם מדברים על נוה קדשך והר נחלתך ומכון לשבתך. הם מבינים שלא סתם מופתים לנגד עיניהם, אלא התגשמות חזון יעקב שהאמינו ולא האמינו בו בכל ימי הגלות, וכעת הוא מתרחש לנגד עיניהם.

זאת ועוד – כעת הם ראו שה' יכול לנצח במלחמה. וזה חזק בהרבה מכמה מופתים שבאו להוכיח כי אני ה' בקרב הארץ. מי שמאמין שה' עושה מופתים במצרים, הוא מאמין ולא מאמין. הוא אומר "אני מאמין, אבל עם אמונה לא הולכים למכלת". זו לא אמונה אמתית. זה לא באמת מועיל לעניינים החשובים באמת. אחרי שראו ישראל את ה' נלחם – הם באמת מאמינים, ואומרים שמעתה ה' מנהיג את העולם. שמעו עמים ירגזון וכו'.

כלומר: ראינו בעינינו שה' אכן מנהיג את העולם, וחזונו יתגשם באופן ריאלי. נבואת ה' ליעקב היא גורם ריאלי לא פחות מחילו של פרעה ומרכבותיו.

כעת, אם ינחם העם בראותם מלחמה ויאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה, זה לא מיראת המלחמה אלא מאהבת מצרים ומאיסת ארץ חמדה.

כל המופתים שעשה משה לעיני פרעה, באים ללמד שה' חזק, משה לא מצפה מפרעה להבנה עמוקה מזו. אבל בני ישראל, בבת אחת הבינו הרבה יותר מכך. הם הבינו שה' מלך.

היד הגדולה שראו ישראל על הים היא שה' לא רק עושה מופתים, אלא גם איש מלחמה. ה' הוא לא רק אל מוכשר שעושה מופתים והופך מים לדם, אלא מושל ומולך. באמצעות מופתיו הוא מולך על העולם ומושל בו ומנהיגו לפי רצונו. לכן מבינים ישראל שכל מה שקרה הוא חלק מהתהליך ההיסטורי בעולם, וה' ימלוך לעולם ועד.

ישראל ידעו שהם עתידים להגאל ולעלות לארץ. יעקב ויוסף אמרו להם זאת. אבל הם לא הצליחו לראות במכות מצרים את יד ה'. רק אחרי שראו כיצד חיל ה' מביס במלחמה את חיל פרעה, הבינו שה' מלך.

לכן על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה, מה שלא היה במכות. היא היא המלחמה.