ביאור שיטת מהרי"ץ בעניין פשטא אחת ומלרע
ידועה שיטת מהרי"ץ בספרו חלק הדקדוק במשפט הפשטא, לעשותה מלרע בכל מקום אשר היא באה לבדה, וכמשפטה בסוף התיבה. וכבר כתבו כן המדקדקים, והדברים עתיקים. אך למען חפץ הדבקים, נבוא הנה בראשי הפרקים.
הנה כתב רד"ק במכלול (פו.) גבי תיבת 'ויתא' (דברים ל"ג, כ"א) וז"ל, ומחלוקת בקריאת המלה הזאת, בן אשר קורא אותה מלעיל בשני פשטין, ובן נפתלי מלרע בפשט אחד, ויש ספרים בפשט אחד ולא מחלפין. עכ"ל. וכן כתב מהר"י בשירי בהגהותיו לתיגאן [הנקרא חלק הדקדוק, אשר מקור דבריו על פי רוב הוא מהרד"ק במכלול], והביאו מהרי"ץ בספרו חלק הדקדוק (שם). לפי זה נראה פשוט שמשפט הפשטא להטעים התיבה במקומה, ולכן אם התיבה בפשטא אחת, היא מלרע. וכשהיא מלעיל, תבוא בתרין פשטין, הראשונה במקום ההטעמה, והשנית בסופה. וכן כתוב במחברת התיגאן (הוצ' חסיד עמ' צ"ד), ואם היתה המלה ראויה לשתי נעימות, יהיו שני פשטין מלמעלה, אחד על מקום הנעימה האמתית ואחד בסוף התיבה, כדי להכיר שהוא יתיב לא אזלה וכו'. ע"כ. וכן היא שיטת ר"מ לונזאנו בספרו אור תורה, שכתב כן גבי תיבת 'וינצו' (ויקרא כ"ד, י') בזה"ל, וינצו, בפשט אחרון לבד, והוא מלרע. עכ"ל. והביאו מהרי"ץ (שם), וביאר דבריו, שהיא מלרע, מטעם שאין בתיבה זו אלא פשטא אחת.
אמנם כתב אור תורה (בראשית י"ב, ח') גבי תיבת 'מזבח', דהיא בפשט האחרון לבד, כי לעולם לא יבאו בספרי ספרד שני פשטין רק כשיהיה בין זה לזה אות אחת או יותר. משמע מדבריו שבאופן זה אע"פ שיש פשטא אחת בסוף התיבה, עדיין משפטה להיות מלעיל. וכן נראה מדבריו (דברים י"א, י"ט) גבי תיבת 'בביתך', שכתב שם שאין בתי"ו פשט, ובודאי שם קריאת התיבה היא מלעיל. כמו כן (י"ב, י"ח) גבי תיבת 'ובתך', כתב שאין בתי"ו פשט. וכן כתב המנחת שי (שם י"א, י"א) גבי תיבת 'הרעת', דאף שהיא בפשט אחד, מכל מקום המלה מלעיל כמשפטה.
לפי זה יש לעיין לדעת מהרי"ץ בחלק הדקדוק (בראשית י"ב, ח') גבי תיבת 'מזבח', שהעלה דברי אור תורה שכתב כי לעולם לא יבואו בספרי ספרד שני פשטין רק כשיהיה בין זה לזה אות אחת או יותר, וביאר שם שכוונת אור תורה שעל כן משפט הקריאה בתיבה היא מלרע. ואע"פ שלא כתב שם אור תורה שהיא מלרע, מכל מקום נראה שמהרי"ץ התבסס על דבריו בתיבת 'וינצו', ששם פירש שכל פשטא אחת היא מלרע. וביותר קשה בדברי מהרי"ץ על תיבת 'ניחוח' (שמות כ"ט, כ"ה) שכתב שם שהיא בפשטא אחת והיא מלרע, וכשיטת ספרי ספרד והירושלמיים ואור תורה, ודלא כמקצת תיגאן שעשו שם תרין פשטין. והרי לפי שיטת אור תורה משפט התיבה כאן בתרין פשטין, שהרי יש כאן אות בין זה לזה.
ובאמת מספרי התיגאן שעשו כל תיבות 'מזבח' וכדומה בפשט אחד, ולעומת זאת בתיבת 'בביתך' 'ובתך' ודומיהם עשו בתרין פשטין, נראה שלא החזיקו בכלל הזה שכתב האור תורה, שאין כן אלא לשיטת ספרי ספרד. ואדרבה בתיבת 'ניחוח' (שמות שם), עשו פשט אחד, אף שלשיטת האור תורה יש לעשות תרין פשטין, שהרי יש בין לזה אות אחת. כמו כן בתיבת 'ירושלים' (ירמיה כ"ו, י"ח), אף שהיא מליאה יו"ד, גם כן עשו אותה בפשט אחד, אף שאין כן שיטת או"ת. נמצא לשיטת התיגאן, שכל מקום שיש פשטא אחת היא מלרע, ואם יש תרין פשטין היא מלעיל. וכמו שכתוב במחברת התיגאן, כנזכר לעיל.
אך אין נראה לומר שלשיטת התיגאן תיבות 'מזבח' 'ניחח' ודומיהן הם מלעיל, מחמת הפתח הגנובה שאינה מקבלת טעם. שהרי לשיטת התיגאן אין הפשטא כאותם הטעמים הנמצאים בקצה התיבה ומטעימים אותה כמשפטה, אלא היא מטעימה במקומה, ועל כן עשו בה תרין פשטין כשתבוא מלעיל, ככתוב במחברת התיגאן (שם). ואין מקום לטענה שעל ידי כך מתעוותת צחות הנעימה ויפיה, שהרי מצאנו בתיגאן שעשו מלרע אף שלא בפתח גנובה, וכגון (ויקרא י"ג, כ' וכ"ה) תיבת 'מראה' שבאה בפשטא אחת בשני מקומות, וכי גם שם נאמר כן. אלא הענין הוא, שבסוד הטעמים אין אנו מבינים מדוע תיבה זו או אחרת נקראת כך ולא כך, וכבר ידעת שהמקרא מלא מזה, וכמו שכתב בזה מהרי"ץ דעיקר לסוד נכמס, וד"ל.
ובתחילה סברתי לומר שכן הבין מהרי"ץ בדעת אור תורה, כשחיבר את חלק הדקדוק על התורה, שכפי הנראה עשה זאת בצעירותו (ויש ראיות לזה). אך לאחר מכן כשראה את שיטת התיגאן בזה שלא כשיטת האור תורה, חזר בו מזה. וראיה לזה שבחלק הדקדוק על התורה, הרבה להזכיר שכן היא שיטת ספרי ספרד והאור תורה. לעומת זאת בחלק הדקדוק על נביאים וכתובים, לא הזכיר בענין זה כלל את ספרי ספרד, ולא שיטת אור תורה, מלבד תחילת ספר יהושע שהוזכר בו פעם אחת. אלא שמצאתי אח"כ שבשלשה מקומות בענין זה (ישעיה נ"ד, ט"ז. ונ"ח, ו'. נחמיה א', ג'), הזכיר שהיא שיטת אור תורה, אמנם לא הזכיר את ספרי ספרד כלל. וצ"ע.
איך שיהיה, ברור הוא הדבר שכן היא שיטת התיגאן בכל תיבה שבאה בפשט אחד, שמשפט קריאתה היא מלרע ולא מלעיל, אלא אם כן באו בה תרין פשטין. ופשוט שכן אף דעת מהרי"ץ ביסוד דבריו כשיטת התיגאן, אלא שסבר הוא שכן היא אף שיטת אור תורה בזה ע"פ ספרי ספרד. אמנם בזה אין נראה כן לשיטת ספרי ספרד והאו"ת וכנז"ל, ואולי זו אף דעת מהרי"ץ באחרונה. זה מה שנראה לע"ד, לפום ריהטא מהרשום אצלי. ובודאי יש עוד מה להוסיף בזה, וה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
באדיבות – נוסח תימן
"ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך"
אשריך אליהו על התשובה המעמיקה והברורה.
רציתי להוסיף ולומר שישנה עוד ראיה חותכת –אם נחפש בכל התנ"ך את המילים לדוג "נח" או "מזבח" לעולם נמצא שהטעם שיבוא (זקף קטן, זקף גדול , רביע תביר וכו…)למעט פשטא ,יבוא במילה "מזבח" הטעם יהיה על הבי'ת ובמילת "נח" הטעם יהיה על האות נו'ן. זה כמובן מחזק גם את הכלל שאומר שישנם 4 טעמים (זרקא, סגולתא, פשטא ותלשא) שמקומם לעולם בסוף התיבה, ואין קשר למקום ההטעמה, אלא מקום ההטעמה נקבע על פי משפט המלה.
גם מה שהזכרת לגבי שאר הטעמים כתבתי בספריי. ראה אמרי לשון (במילתא בטעמא במאמר הפשטא סעיף ב, לפני הדוגמאות: "למה הרעת", "בשבתך בביתך" וכו'.
סוף דבר.
לפי הבנתי בקריאת המאמר – כבוד הרב טוען שמילת מזבח נקראת במלרע,קרי,ההטעמה היא באות חי'ת ולא בבי'ת?
שלום לך נאור הנכבד
להלן תגובתי על המאמר בעניין "ביאור שיטת מהרי"ץ בעניין פשטא אחת ומלרע".
א. מחבר המאמר הזה הוא ידידי הנכבד, דויד צדוק הי"ו, שבא להסביר רק את שיטת מהרי"ץ על פי הבנתו בלבד, אך לא להכריע בעניין קריאת המילים הבאות בפתח גנובה שמוטעמות בפשטא אחת. והדברים ברורים.
ב. אני הראשון שהתייחסתי לעניין העגום הזה, ובכמה מקומות בספריי כתבתי באריכות בעניין הטעמת התיבות הבאות בפתח גנובה, ואתה כבר יודע היכן למצוא את המאמרים, ואולי גם יודע אותם כבר בעל פה, כך שאיני מתכוון שוב לבזבז את זמני עבור אנשים שאינם מוכנים להתיר את סגור ליבם, ואפילו לברר את האמת אינם חפצים, שמא היא תצליף בפניהם. בתחילה חשבתי שהרוב הם אנשים מן הסוג הזה, אך במשך השנים נוכחתי לדעת שהרבה מאוד אנשים חפצים לשמוע את האמת ולבררה, ותתפלא לשמוע שדווקא האנשים הפשוטים הם הבסדר, אלא שהוטעו על ידי כמה מנהיגים שחושבים את עצמם ליודעי דבר, שבשביל עוד קצת כבוד מוכנים לתת מכשול לפני עיוור, ומסתירים מן הציבור את האמת הצרופה, וכבר נודע שמם אצל הרבה מן הציבור.
ג. כמו שגם אתה יודע, הרבה אנשים שקוראים מאמר כלשהו, קוראים מלמעלה מה שנקרא, מבלי להבין מה הם קוראים, והתוצאות מדברות בעד עצמן. למשל: ר' מנחם די לונזאנו כתב בספרו "אור תורה" בחלק הנקרא "שתי ידות" בזה"ל: מזבח – בפשט האחרון לבדו, כי לעולם לא יבואו בספרי ספרד שני פשטין, רק כשיהיה בין זה לזה אות אחת או יותר. עכ"ל. ויש לתת את הדעת בדבריו.
ראשית, האור תורה לא כתב בשום מקום שההטעמה במילים הללו (הבאות בפתח גנובה) במלרע, רק כתב שהן בפשטא אחת. אז האם בגלל שהוא אמר בפשטא אחת, נאמר בכל מקום שההטעמה במלרע? דהיינו בפתח הגנובה? ודאי שלא! פשוט מאוד הפשטא מקומה לעולם בסוף התיבה, ואין קשר למקום ההטעמה, אלא מקום ההטעמה נקבע על פי משפט המלה, אם במלעיל אז במלעיל אף על פי שיש פשטא אחת, ואם במלרע אז במלרע, ולא בגלל שיש פשטא אחת אלא בגלל משפט המלה, ולכן דווקא בפשטא עשו פשטא אחת במילים שהטעמתן במלרע, ושתי פשטות במילים שהטעמתן במלעיל, אלא שיש כמה מספרי ספרד שלא מציינים שתי פשטות אלא אם כן יש אות אחת לפחות חוצצת בין שתי הפשטות, אבל אין זה אומר שההטעמה במלרע. ועוד, אם יש מי שהבין מהאור תורה שבתיבות שציינו בהם רק פשטא אחת אז הטעמתן במלרע, שיגידו כן על כל המילים שבאו בפשטא אחת, כמו: בְּבֵיתֶךָ֙, בִּתֶּךָ֙, הֲרֵעֺתָ֙, מַרְאֶהָ֙ ודומיהן הרבה, הייתכן לומר שבגלל שבכמה ספרים הן בפשטא אחת אז גם הטעמתן במלרע? מי יקנה דברי הבל כאלה? אז מדוע בתיבות אלו הם מבינים שהטעמתן במלעיל אף על פי שיש בהן רק פשטא אחת לפי כמה מן הספרים, ואילו במילים עם פתח גנובה הבאות גם כן בפשטא אחת הם מבינים שהטעמתן במלרע, דהיינו בפתח הגנובה, מה שונות אלו מאלו?
שנית, שים לב שהאור תורה כתב "בספרי ספרד", שמשמע מדבריו שבשאר הספרים כן מציינים שתי פשטות בלא חילוק אם יש או אין אות בין שתי הפשטות. ואם כן, מדוע אנשים צריכים להיות תלויים דווקא בספרי ספרד? האם שאר הספרים בטלים?
שלישית, בוא ואגלה את אוזנך. גם ספרי ספרד לא כולם נקטו בשיטה זו, אלא הרבה מאוד ספרי ספרד מציינים שתי פשטות גם אם אין אות חוצצת ביניהן. ואם כן מדוע להיות תלויים רק בספרים שמציינים בהם פשטא אחת? אלא פשוט מאוד, מדברי האור תורה אנשים מבינים שכן הוא בכל ספרי ספרד, וזאת הטעות הגדולה של רובם, אלא שיש מהם שששים אלי גיל בהביאם ראיה משם לטעות שבפיהם, אף על פי שאינם יודעים להסביר את מה שקראו. ושלא נדבר על בודדים הידועים בציבור, שאף על פי שהדקדוק מהם והלאה, בעזות פניהם מעיזים כבר לפסוק ולהורות הלכה למעשה איך קוראים. ממש אות קלון.
רביעית, יש לידע שמה שכתב האור תורה, זה אינו בגדר כלל, אדרבה! זה נוגד את הכלל לגמרי, וברור שהאור תורה יודע את משפט הטעמתה של כל תיבה, רק פשוט מאוד הוא בא ליידע את האנשים בשיטת הסופרים, שיש המציינים פשטא אחת ויש המציינים שתי פשטות. וזה בדיוק כמו שיש כמה שבאו ליידע את האנשים בעניין הגעיות הקלות, שיש סופרים המציינים אותן ויש סופרים שמשמיטים אותן, אבל אין להוציא מכך ראיה שאין משפט המלה בגעיה.
חמישית, לא תמצא ולוּ מדקדק אחד שאומר שתבוא הטעמה בפתח גנובה, אין מציאות כזאת, אלא כולם כולל כולם בלא יוצא מן הכלל פה אחד, שכל מלה שסופה פתח גנובה, ההטעמה בתנועה הגדולה שלפני הפתח הגנובה, ואכן זה נקרא מלרע, לפי שהתנועה הגדולה ההיא אחרונה, ואילו הפתח הגנובה אינה נחשבת לתנועה בפני עצמה כלל וכלל, וכמו שהארכתי בעניין זה בהוכחות ברורות בספריי. וגם לפי מי שאומרים שהטעמת המילים הללו במלעיל, ברור שההטעמה בתנועה הגדולה ההיא, אלא שהם קראו לזה מלעיל בעבור אלה שחושבים שהפתח הגנובה היא תנועה בפני עצמה, ובכדי להסיר טעות זו, אמרו מלעיל.
שישית, מי שרצו להביא הוכחת מכמה תיג'אן שציינו רק פשטא אחת, דבר המעיד שקריאת אותן מילים במלרע, גם בזה שגו ברואה ופקו פליליה, כיוון שאם הם מוציאים מהם ראיה לכך, אז שיוציאו ראיה מן התיג'אן גם לגבי הגעיות, שברוב התיג'אן הישנים השמיטו בהרבה מקומות את הגעיות הקלות, אז האם אפשר להוציא מכך ראיה שאין במילים הללו געיות? וראה מה שכתבתי באריכות על זה במענה לשון לבראשית בתיבת לִישׁוּעָתְךָ (בראשית מט, יח), ובחקרי לשון בתיבת הַמְאָרְרִים (פרשת נשא ה, יח).
סוף דבר: עליך לדעת נאור היקר, אם יש לפניך דברים ברורים, מה לך להתחבט בספקות, הרי ברי ושמא – ברי עדיף.
ועוד, דרכם של המעוותים ידועה שהם עובדים קשה כדי למצוא איזו פיסת נייר במעמקי האדמה כדי להצדיק את עצמם, וצא וחשוב, לו היה הדבר הפוך, שכולם מוכיחים אותך על דבר מה בהביאם לך עשרות רבות של הוכחות ברורות, ואילו אתה מצאת דבר אחד שנוגד את מוכיחיך, ודאי שיאמרו לך: מה אתה מביא ראיה ממקור אחד שיש בו ספק על עשרות רבות שהם ודאי? ואז תאמר להם: אתם הם האנשים! ובשיטה זו תנצח. כלומר, תבוא לאנשים הללו בהפוך מה שנקרא, כמשל "כבשת הרש".
עד כאן בקיצור, כיוון שזמני יקר ומלאכתי רבה.
מוקירך אליהו