ויחזק ה' את לב פרעה, והבחירה החפשית.
כבר הקשו גדולים ורבים איך הקשה ה' את לב פרעה, והלא הדבר סותר את הבחירה החפשית. תשובות רבות נתנו לדבר, אבל נראה שהתשובה פשוטה: הקשית וחזוק לב פרעה אינם שלילת הבחירה החפשית, להפך. הם הם המאפשרים לו בחירה חפשית. ה' הקשה וחִזֵּק את לבו כך שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו, אדם חזק – אם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אפילו אם היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו – אינו נשבר אלא מרע כרצונו. אדם ממוצע היה נשבר אחרי חמש מכות, ושוב אין לו בחירה חפשית, כי הוא אנוס לבחור בטוב, ואינו יכול לבחור ברע. ה' הקשה את לבו כדי לאזן את המכות ולאפשר לו בחירה חפשית, כלומר לאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב, הקשיית לבו לא באה לגרום לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו המכות והקשיים מעשות את אשר בחר בו מרצונו. היא באה לאזן את ההשפעה של המכות, כדי לשמור על היכולת של פרעה לבחור בטוב או ברע.
כדי שלפרעה תהיה בחירה חפשית, הוא חיב להיות אדם שעומד בלחצים. לא רק בלחץ שיוצרות המכות עצמן, אלא גם בלחץ של חרטומיו ועבדיו, שלוחצים לחץ חזק על פרעה שישלח את האנשים ויעבדו את ה'. ובפיהם טענה: "הטרם תדע כי אבדה מצרים". רק איש חזק מאד, יוכל להמשיך לבחור באופן חפשי מול הלחצים האלה. לכן חִזק ה' את לבו, כדי לאפשר לו בחירה חפשית. עם לבו החזק הוא יכול לבחור בטוב ויכול לבחור ברע. אלמלא חזק ה' את לבו – היה אנוס לבחור דוקא בטוב, ולא היתה לו בחירה חפשית.
אבל הפרשה פותחת בפסוק "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ה' הכביד גם את לבו וגם את לב עבדיו, ובכ"ז עבדיו נשברו והוא לא. מכאן ראיה שגם אחרי הכבדת הלב, עדיין יש לאדם בחירה חפשית.
לכן, רק אחרי כמה מכות נאמר שה' חזק את לב פרעה.
אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא שהקשה וחזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר, בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו. ואדרבה, אלמלא חזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות אותו לבחור בטוב, חזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.
ובסופו של דבר, הלא דוקא חִזוק לבו הוא שהביא אותו לעשות בסוף את המעשה הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח. הלא זה מה שהיה נחוץ כדי שיצאו ישראל ממצרים. כי אילו היה עושה פרעה מלכתחילה מה שמשה בקש ממנו, ומרשה לישראל לצאת, היו רוב ישראל נשארים במצרים. אילו היה פרעה נעתר לבקשתו של משה לאפשר לישראל לצאת, לא היתה מתרחשת יציאת מצרים. הרוב היו נשארים במצרים. דוקא המכות הביאו אותו לעשות את הדבר הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח.
עשרה מופתים והתגלות אחת
אחרי החשך קרא פרעה למשה. בהזדמנות זו אמר לו משה: כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. משה אומר "כחצת הלילה" אך לא מפרש איזה לילה, מכאן משמע שהוא כבר עומד באותו יום. הארוע הזה, שבו פרעה קרא למשה, היה בי"ד בניסן. אז אמר משה לפרעה "כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא וכו'", וכונתו: הלילה אני יוצא. זה היה אחרי שקרא פרעה למשה אחרי שלשת ימי החשך. מכאן נראה שהסבה שבגללה פסח מצרים מקחו מבעשור, היא כי י"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. (ולהלן נביא עוד סבות לכך שמקחו בעשור). בי"ד בניסן בבקר אמר פרעה למשה אל תסף ראות פני, ומשה אמר לו כן דברת, ואח"כ אמר לו כחצת הלילה אני יוצא וכו'.
ומנין ידע משה שה' יוצא באותו לילה בתוך מצרים? ה' אמר לו זאת כבר בראש חדש. ה' הלא נגלה אליו בר"ח ניסן ואמר לו את כל הדברים האלה, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים …. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה .. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’….".
אם כך, למה התורה לא מספרת לנו את הדברים כסדרם הכרונולוגי? למה שיחתם של משה ופרעה שהיתה בי"ד בניסן, נזכרה עוד לפני דברי ה' אל משה ואהרן בר"ח ניסן? (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").
התורה מבחינה בין פרשיות האותות, לבין מכת בכורות. פרשיות האותות פותחות בכותרת: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". אח"כ נזכרו המופת שנעשה במטות שהפכו לתנינים, ועוד תשעה מופתים (תשע המכות הראשונות), ואת כולם מנמק משה בצרך להודיע למצרים כי אני ה'. התורה מסכמת את עשרת המופתים האלה בפסוקי סיום דומים מאד לפסוקי הפתיחה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". המו"מ המתמשך בין משה לפרעה, הוא חלק מפרשיות המופתים. פרעה קורא למשה בעקבות החשך, ואומר לו שלא יראה עוד את פניו. המו"מ בין משה לפרעה נכשל. כפי שאמר ה' למשה מראש בפרשת המלון (וכפי שנבאר להלן) שהדרך הזאת לא תועיל.
פרשת החדש הזה מתחילה נושא חדש: מכת בכורות ויציאת מצרים. מבחינה כרונולוגית הוא התחיל קדם לכן, אך כיון שהוא נושא חדש, סימה התורה את פרשיות האותות והמופתים, ואח"כ עברה לעסוק במכת בכורות ויציאת מצרים. (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").
מכת בכורות ויציאת מצרים הן נושא בפני עצמו. נבאר זאת בהרחבה להלן. מכת בכורות לא באה לבאר כי ה' הוא האלהים, אלא לבאר שה' בוחר בישראל. כפי שאמר ה' למשה מראש, שהמופתים לא יועילו, אבל האמירה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", היא שתועיל.
נחלקו המפרשים מתי אמר ה' למשה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים". יש אומרים שהדברים נאמרו לו שם, בעמדו לפני פרעה, לפני שאמר "כה אמר ה' וכו'" ויצא בחרי אף. ויש אומרים שהוא מאמר מוסגר, (נבאר זאת בהרחבה בפרק הבא). ולמעשה נאמרו לו הדברים עוד קדם לכן, והתורה מלמדת אותנו את זה שם כדי שנדע שכשמשה אומר לפרעה "כן דברת", ואומר אח"כ "כה אמר ה'", הוא אומר זאת מפני שהוא יודע שעוד נגע אחד יצאו ממצרים. לכן אומר משה: כדבריך, לא אוסיף עוד ראות פניך. כמו כן, משה יודע שהמצרים כבר יראים מבני ישראל ועבדי פרעה יראים ממשה. את זה לִמדה אותנו התורה שם, ומכאן מובן למה אמר משה כן דברת ויצא.
כאן מסתיים אפוא המו"מ בין משה לפרעה. אותו מו"מ המתבסס על המכות. המו"מ נכשל. פרעה מגרש את משה מלפניו לעולם.
אבל משה לא מתייאש. משה אומר לפרעה "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר….". בסופו של דבר ירד אליו פרעה עצמו, אך משה לא אמר לפרעה שיֵרד הוא עצמו, משום שאמר לו פרעה "אל תוסף ראות פני" ומשה השיב "כן דברת". כלומר: אתה לא רוצה לראות את פני? בסדר, לא תראה. את כל עבדיך תשלח אלי.
חז"ל אומרים שמשה לא אמר לפרעה שהוא עצמו יֵרד אליו משום שחלק כבוד למלכות. כדברי הגמ' בזבחים קב. אבל גם לשון "כן דברת" כוללת בתוכה לעג מסוים. משה לא אמר "כן אעשה" אלא "כן דברת". מעין השמר לך. אתה תבקשני ולא תמצאני. משה כבר עומד במצב שבו פרעה ירא לגעת בו. המצרים חוששים מפניו. ומכאן דברי ר"ל שסטרו ויצא. משה יוצר בחרי אף. יציאה בחרי אף היא פעולה שיכול לעשות מי שכבר יראים אותו, ומתוך כך מכבדים אותו וחלים מפניו. וגם אם לא סטרו בפעל, היציאה בחרי אף באמירה כמו שאמר משה, היא סטירה. משה הולך וגדל וחזק.
התהליך של המכות, הביא לידי כך שבי"ד בניסן בבקר כל עבדי פרעה כבר פחדו מפני משה. האיש משה גדול מאד בארץ מצרים. המלך אשר לא ידע את יוסף, קבל תחתיו יהודי אחר גדול מאד בארץ מצרים.
ואעפ"כ לא מניחים המצרים את עם ישראל לצאת ממצרים. נראה שהמצרים השאילו להם כלים כי הן המצרים והן בני ישראל, סברו שמשה קבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה את ישראל לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבזה נגמרו המכות והם נצחו, ובני ישראל שתפו פעולה, גם אלה מביניהם שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. והראיה: גם צדה לא עשו להם. אילו אכן האמינו שיוצאים, היו עושים צדה. (ולהבדיל מהם אמר יהושע באותו חדש אחר ארבעים שנה: הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ… גם כאן וגם שם הכינו שלשה ימים מראש). משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. יתכן שגם משום כך המשיכו היהודים להאמין שרק מן השפה ולחוץ משה אומר שיוצאים ממצרים. אבל אפשר להיות רגועים; משה לא מתכוון ברצינות. באמצע הלילה התברר שמשה התכוון ברצינות גמורה. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון. בסופו של דבר יצאו ישראל ממצרים בידם החזקה של המצרים. הם יצאו איש מפתח ביתו, וממצרים. ולא יכלו להתמהמה.
מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות
המו"מ בין משה לפרעה אחרי מכת החשך מחולק לשלש פרשיות:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה: וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף:
הפרשיה השלישית היא המשך ישיר של הראשונה. אפשר לקרוא אותן ברצף: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'".
הפרשיה האמצעית נצרכת, כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. אבל לא בהכרח היא נאמרה שם. גם לא סביר ששם היא נאמרה. האם בעודו עומד לפני פרעה אמר ה' למשה מה שאמר?
מסתבר שהדברים נאמרו אל משה כבר קודם לכן. הלא כך עולה מדברי ה' אל משה בפרשת החדש, ומדברי ה' אל משה בסנה ובדרכו ממדין. התורה מביאה את הדברים כאן כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. המו"מ המסכם את המכות נגמר ב"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". המכות נכשלו. פרעה לא השתכנע. כפי שאמר ה' למשה מראש.
ישראל אפוא עושים את הפסח מתוך תחושה שלא יוצאים הלילה ממצרים. באותו לילה הוציא ה' את ישראל ממצרים.
אני ולא שרף
כל המכות נעשו ע"י משה וע"י המטה. כדרכם של החרטומים. רק סִלוקן של המכות היה ע"י תפִלה ובלי מטה. לא כן מכת בכורות, היא נעשתה ללא מטה ולא ע"י משה. לכן דרשו חז"ל "אני ולא מלאך". (כלומר: ה' ולא משה). הקב"ה בכבודו ובעצמו גואל את ישראל. זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. יש עוד דבר שאפשר לדייק מתוך עיון בפסוק הזה: לא "אשר הכה את מצרים" אלא "אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים". כלומר אשר לקחנו לו לעם בכבודו ובעצמו. אשר הפלה בין מצרים ובין ישראל ולא נתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף. בכל המכות אומר משה לפרעה שהמכה באה למען ידעו מצרים כי אני ה'. לא כן במכה הזאת. כאן המטרה היא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". המכה הזאת לא באה למען תדע כי אני ה', אלא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפעולה העקרית של ה' בכבודו ובעצמו בפסוק הזה היא לא נגיפת מצרים אלא הפסיחה על ישראל.
והפסוקים צריכים ביאור. כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.
חז"ל דיקו "אני ולא אחר" לא מהפסוק העוסק בהצלת ישראל, אלא מהפסוק העוסק בהכאת מצרים, משם דיקו חז"ל אני ה' אני הוא ולא אחר. ואכן כך משמע משם. (חז"ל יכלו לדרוש זאת גם מהפסוק "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר …", שע"פ הפשט הוא הנסוח של משה לפסוק "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'". (אמנם בתורה הפסוק "כה אמר" נזכר לפני "ועברתי", אבל כבר בארנו לעיל שכרונולוגית הוא נאמר אחרי שמשה שמע מה' את הפסוק "ועברתי"). אלא ששם אפשר לפרש ש"אני יוצא בתוך מצרים" אמור על הסיפא: ומת כל בכור וכו' למען תדעו אשר יפלה ה' וכו').
יש לבאר מהו משחית ומהו מלאך. משחית הוא מגפה, הוא כח חסר בחירה חפשית ככל כחות הטבע. ה' עושה מלאכיו רוחות. כל כחות הטבע הם מלאכים של ה'. השמש, המאורות והרוחות, וכן המגפות, כלם מלאכי ה' צבאות ההולכים לעשות רצונו בלא בחירה חפשית. ואם בא ה' אל מצרים ובידו מלאך משחית, כדי לגאול אותנו, מטרת הגאולה היא שנדע שה' הוא המכה את מצרים, ובזה נדע שה' הוא העובר בארץ מצרים. ושכל המכות שעשו משה שליח ה', (וכן יתר עשרת שליחי ה', שכן גם הצפרדעים והכנים הם שליחי ה'), נדע שה' עשאם. וגם מגפת הבכורות, באה כי ה' בכבודו ובעצמו יוצא בתוך מצרים, שאלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו. וזה מה שעומד במרכז גאולת כל הדורות; תמיד ימָצאו חסרי האמונה שיאמרו שלא יד ה' עשתה זאת, כנגדם מלמדת אותנו התורה להאמין שיד ה' היא, גאל ישראל.
גם ביציאת מצרים לא האמינו ישראל בכך אלא אחר שבעת ימים.
אבל המדרגה הגבוהה יותר, שהיא זו שנעשתה שלא ע"י שליח, היא לא הכאת המצרים אלא דוקא הפסיחה, הכרת ישראל והבחירה בהם. שליח אינו יכול לבחור. הבחירה היא כֻלה ביד ה' היא. ההבחנה בין ישראל למי שאינו מישראל, אינה יכולה להעשות ע"י מלאך שאין לו בחירה.
המשחית הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי. הוא מבחין בין בכור לפשוט כי ההבדל בין בכור לפשוט הוא טבעי. גם החרטומים רואים אותו, וגם הצופה רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלהית. רק אלהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קדש לחול. ה' יוצא בתוך מצרים לא כדי להכותם, אלא כדי להבחין בין ישראל לעמים. וגם זה לא בא אלא ע"י השתדלות ועשיה מצדנו, וקיום מצות הפסח. גם הכחות הטבעיים הם יד ה', אבל ההבחנה בין קדש לחול היא מעלה בפני עצמה.
מכת בכורות באה לא ע"י המטה, ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אני יוצא בתוך מצרים. למרות זאת המסר הוא לא "למען תדע כי אני ה'" כבשאר המכות, אלא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". למשה אין תפקיד במכה הזאת. הוא לא מכה במטהו. המסר "למען תדעו כי אני ה'" לא נזכר במכה זו, הוא נדחה לקריעת הים, שבה שוב יכה משה במטהו על אחד מכחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. במכת בכורות משה לא עושה מופתים במטהו כדי להוכיח לחרטומים בדרכם שלהם שה' חזק מהם. במכת בכורות המטרה היא להבחין בין ישראל לעמים. זהו יחודה של מכת בכורות. בכל המכות מדבר משה עם החרטומים. החרטומים מבינים היטב את כחות הטבע. גם המשחית הוא כח טבע שה' הביא לעולם. ההבחנה בין בכור לפשוט היא טבעית. מכת בכורות מלמדת שיש דברים שאי אפשר להבין בכלים טבעיים, ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לבא ללמדם, שיש הבדל בין קדש לחול, בין ישראל לעמים. ה' הוא המבדיל בין מצרים ובין ישראל.
אמור מעתה: ה' יצא בתוך מצרים, הוא הביא עמו משחית, לא ע"י משה ולא ע"י מטה אלא הוא בעצמו. וגם המגפה הזאת היא יד ה', אבל הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו ללא אמצעי בדרך הטבע, היא הפסיחה על פתחי ישראל.
יציאת מצרים, שנעשתה ע"י ה' בכבודו ובעצמו, היא ההבדלה בין ישראל לעמים, בין קדש לחול.