דברי תורה לפרשת וירא
וירא אליו ה׳ באלוני ממרא״ (יח, א)
׳הוא שנתן עצה על המילה לפיכך נגלה אליו ה׳ בחלקו׳ (ב״ר).
שואל ה׳כתב סופר׳: ״היתכן שצדיק יסוד עולם כאברהם אבינו יטול עצה מעובד אלילים כממרא אם וכיצד עליו לקים את צו ה׳, ואם יאמר לו שאין לקיים את מצות הבורא כלום יעלה על הדעת שאברהם אבינו ישמע לעצתו ולא יקיים את מצות השי״ת?
אומר ה׳כתב סופר׳: אברהם ביקש להגדיל ולהאדיר את ערך ניסיון המילה וגמר אומר בלבו שגם אם ייעצו לו ידידיו שלא למול הוא יתעלם מדבריהם וימלא בשמחה את מצות ה׳ ואז תהיה המצוה גדולה וחשובה יותר. כך פנה אברהם לשלשת ידידיו, ענר אשכול וממרא, שיביעו את דעתם על קיום המילה. שנים מידידיו ענר ואשכול יעצו לו שלא למול. אולם אברהם התעלם מעצת רוב ידידיו ושמע לדבר ה׳ ובכך העלה את ניסיון המילה למדרגה גבוהה ביותר.
(בני ציון)
״ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר וגו׳״ (יח, יג)
במדרש רבה (פמ״ח י״ג): מובאים דברי רבי יודן בר׳ סימון שביאר פסוק זה במשל: אדם אחד – היו בידיו שתי שרשראות של ברזל שניתקו חוליותיהן ונשברו. הלך אותו אדם אל הנפח ושאל אם יוכל לתקנם. הביט בו הנפח בתמיהה ושאל: ״אם להתקין שרשראות של ברזל חדשות אני יכול, מדוע שלא אוכל לתקן שרשראות ישנות שנשברו?״
כן הוא גם הנמשל, וזה מה שאמר הקב״ה לאברהם – ״ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה עזרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה׳ דבר?״ – לברוא אדם אני יכול, ואילו להחזירה לימי נעוריה איני יכול?
שואל הרמב״ן: מדוע נתבעה שרה על צחוקה? והרי היא לא ידעה שאותם ערבים הם מלאכים, ומשום כן לא האמינה בברכתם, וצחקה?!
מתרץ הרמב״ן (בפסוק ט״ו): ״הקב״ה האשים את שרה לפי דרגתה שהייתה צריכה להאמין וצריכה לחשוב שלא מן הנמנע שהשם יעניק לה ולאברהם ולד, שרה היתה צריכה לומר אמן כן יעשה ה׳״.
הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל כותב בספרו ״אור יחזקאל״ (עמ׳ י״ד) "חובת המאמין השלם היא: להאמין שהכל נעשה ברצונו וכל חוקי הטבע בבריאה אינם אלא יד ה'"
ולכן, אפילו ששמעה שרה ברכת 'הדיוט' היה לה לומר: "אמן כן יעשה ה'". כשם שהשם ברא את העולם והוא מחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית, כך הוא גם יכול לשנות את כל סדרי הבריאה.
"אל נא תעבור מעל עבדך" (יח, ג)
מכאן שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה (שבת קכז)
אם כה גדולה מצווה זו, שאלו לרבי חיים מגריצה, מדוע לא ציותה התורה על מצוות הכנסת אורחים?
והשיב שאילו הייתה מצווה זו תלויה ב"מצוות עשה" היו אנשים מסוגלים לסחוב אורחים בעל כרחם, להאכיל אותם בעל כרחם, ולשלח אותם בעל כרחם – כדי שיוכלו לקיים מצווה נוספת ולהכניס את האורח הבא…
"ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו" (יח, ז)
וברש״י, הנער זה ישמעאל ונתן לו כדי לחנכו במצוות, ולכאורה צ״ב, א״כ, מדוע 'ואל הבקר רץ אברהם' בעצמו ולא שלח את ישמעאל שיביא את הבקר – כדי לחנכו למצוות.
אלא, בעצם דבר זה ש'אל הבקר רץ', בהא גופא חנכו במצוות, כי כאשר הבן רואה את אביו רץ לדבר מצוה מתוך התלהבות וחביבות למצווה, נכנסים בו רגשות הקודש, ואף הבן ינהג כמעשה אביו.
ויש שביארו, כי זה גופא היה 'לחנכו מצוות' שבחור צעיר איננו מסתובב ברחובה של עיר…
(באר הפרשה)
"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (יח, ט)
וברש"י: "הנה באהל – צנועה היא".
נשאלת השאלה, מה הראיה מכך ששרה באהל שהיא צנועה, והרי באותו יום הוציא השי"ת חמה מנרתיקה, בחוץ היה גיהינום, אף אחד לא הולך ברחוב. וכי אפשר ללכת ברחוב ביום לוהט שכזה?
אומר ה"פרדס יוסף", שהעובדה שעם היותה של שרה בתוך האהל, המלאכים לא ראו אותה – זו הראיה על צניעותה, כי גם בתוך הבית היא מסתתרת כאשר מגיעים אליה אנשים זרים.
(יחי ראובן)
״ותכחש שרה לאמר לא צחקתי… ויקומו משם האנשים״ (יח, טו-טז)
פירושו של ״ויקומו״ הוא לשון זריזות. מכיוון ששמעו המלאכים איך כחשה שרה, מיד נעשה צר להם המקום ולא רצו להתעכב אף רגע, כי אין המלאכים יכולים לסבול אף מעט שקר.
(חפץ חיים)
"וירא אליו ה' באלוני ממרא" (יח, א)
לבקר את החולה. (רש"י)
אחד המלמדים בת״ת עץ חיים (בדור הקודם) סיפר: ״בננו חלה קשות. לילה אחרי לילה היינו מרותקים ליד מיטת חוליו עד אחר חצות. הדבר השפיע עלינו קשות הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית״.
"לילה אחד, הופיע אצלנו הצדיק רבי אריה לוין זצ״ל בליווי רעייתו ואמר לנו: ״לכו לישון ואנחנו נשהה בבית החולים עם בנכם״. כמובן שסירבנו לכך.
או-אז הוסיף רבי אריה ואמר לנו: ״עליכם להבין, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חייב לשוחח על כך עם רעייתי, אולם איני יכול לעשות זאת בביתנו מאחר וילדנו הקטנים מצויים בחדרנו (היה להם דירת חדר 1 ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים״…
(צדיק יסוד עולם)
נשאל הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: האם מותר לעזוב חולה (בתורנות של שמירה) בזמן שהוא ישן כדי לזכות בתפלת עמידה בציבור? השיב רבי חיים בסיפור מעשה שהיה: ״בתו של החפץ חיים סיפרה לאמי ע״ה, כי כשהיה אביה זקן וחולה בסוף ימיו, נערכה תורנות בין בחורי הישיבה לשהות עמו ולדאוג לכל צרכיו.
פעם אחת התעורר הח״ח משנתו וגילה כי כל הבחורים שהיו עמו נעלמו. כששאל היכן הם, ענו לו שהם הלכו להתפלל מנחה בציבור. נענה החפץ חיים ואמר: ״יש כאן יהודי זקן וחולה ומשאירים אותך כך?! מצוות הם מחפשים״?!
(ר׳ חיים)
"ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר" (יח, ג)
אומרת הגמרא בשבת מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.
על גודל מסירותו של מרן החזו"א זצ"ל לקיים מצות הכנסת אורחים סיפר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל, שערב אחד, התעכב בביתו של מרן החזו"א זצ"ל, עד שכבר לא היה אמצעי תחבורה לירושלים, לא היתה לו ברירה אלא להישאר ולישון בב"ב, קם מרן החזו"א ובעזרת גיסו הגדול מרן הסטייפלער זצ"ל ואשתו שהיו בבית החל טורח ומתאמץ בהכנת מקום לינה בעבורו. מרן החזו"א לא נח עד שמיטה היתה מוכנה ומוצעת כראוי, תוך כדי שהכין לו קערה וספל לנטילת ידיים.
ר' חיים ברים חש אי נעימות גדולה לנוכח הטרחה סביבו, אבל כשהציע למרן שהוא יכין בעצמו את המקום ללון, הישיר אליו החזו"א מבט ואמר לו: וכי מאימתי יכול האתרוג להביע דעות כלפי בעליו היאך וכיצד להשתמש בו? מצות הכנסת אורחים היא ובמצווה אין הנחות.
(הרב אהרן כהן)
"והשענו תחת העץ" (יח, ד)
בשבת פרשת וירא נכנס אחד הנכדים לבקר את הסבא הגדול, מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל. ביקש הסבא מהילד שיביא ראיה מן הפרשה שהמלאכים ביקרו אצל אברהם בחג הפסח. השיב הילד: אברהם ביקש מהם "והשענו תחת העץ" – הרי לך מצוות הסיבה… שוב התבקש הילד: וכעת תפריך את הראיה! השיב הילד: הרי כתוב שהם ביקרו אצלו "כחום היום" – ודין הסיבה הוא רק בלילה…
(עובדות והנהגות לבית בריסק)
"ולוט ישב בשער סדום" (יט, א)
כשהגיעו המלאכים להפוך את סדום מצאו את לוט יושב בשער שבאותו יום מינוהו שופט עליהם (רש"י)
ותמוה: במשך יובל שנים לא נהפכה, וביום שמינו את לוט כשופט, דווקא אז נהפכה? לכאורה, עם שופט צדק כלוט, היו להם סיכויים לשפר את דרכם!
אקדים לתשובה סיפור מעשה, כשהשתלטו הרוסים על ליטא אסרו על קיום הישיבות, סגרו את תלמודי התורה, אטמו את המקוואות, אבל לא יכלו לאסור את האנשים, כבודדים, לקיים מצוות דתם. ובנובהרדוק, הן יודעים אתם, חנכונו לאור: "לא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם", גירא בעיני השטן! הלכתי אפוא בחוצות העיר כשציציותיי בחוץ.
והשטן הגיע. שוטר עצרני: "מה החוטים האלו?!" "בגד של יהודים", אני עונה. "יש ברוסיה חופש דת!" עיניו ירקו ברקים: "חופש דת בבית. ללכת כך ברחבו זו התגרות, פרסומת לדת. פעילות אנטי מהפכנית", צמד מלים שעורר חלחלה באותם ימים. "את התעודות!" הרי לך. הייתי פליט מפולין, חסר תעודות. זו היתה עברה פלילית, שעלולה לסבך בצרות צרורות!
"בוא אתי, במשטרה יחקרו". וימצאו שאני בן ישיבה ואיני עובד, "טפיל" לפי הגדרתם, עברה נוספת. אך מה באפשרות לעשות, כאשר אבדתי אבדתי. אנו הולכים, וכולם סוטים מדרכנו כאילו היינו מצורעים. איש אינו רוצה בקשרים, לא עם שוטר ולא עם אסיר.
תוך כדי הליכה אני שולף מהכיס שני רובלים, ומושיט לו. "טוב ויפה", הוא מסנן בארסיות. "פרופגנדה, פרסומת חוצות לדת, וחסר מסמכים, ומנסה לשחד שוטר בעת מלוי תפקידו. תמשיך כך, לקבור את עצמך!" ומחיש את צעדיו לעבר תחנת המשטרה. כשנגיע לשם אני אבוד, הדברים יצאו מכלל שליטה.
"טוב", אני עונה. "תגיד אתה, כמה?" "חמישה, לא פחות".
למזלי הטוב, היה לי. החמישייה החליפה ידיים והוא הפטיר: "לך, ושלא אראה אותך יותר". בלי חמישה רובלים, התכוון. והבנתי שבסדום היו חוקים נוראים, ואיך שרדו שם? אם לא במתן קופיקות אזי במתן רובלים. אבל ביום בו מינו שופט הגון שאינו נוטל שוחד ושופט בנוקשות על פי חוקי סדום, אחת דינה להיחרב!…
(והגדת)
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (יח, יט)
נאמר כאן אחריו להורות לנו שלא רק כשהאב נמצא ישמרו הבנים את דרך ה' אלא אפי' אחריו תישאר השפעתו והבנים ילכו בדרך שהורה להם אביהם.
וכך פי' כ"ק מרן מהר"י זי"ע את הכתוב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך (דברים יא, יט) כי חינוכם של הבנים חייב להיות בצורה יסודית עד כדי כך שגם כאשר האב יהיה בלכתו בדרך ידברו הבנים בדברי תורה ולא רק כשהוא נמצא אתם יחד בביתו
(כ"ק מרן מהרי"ד זי"ע)
״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'” (יח, יט)
כותב השל״ה: ״ותמיד תהיה תפילה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקים, ובעלי מידות טובות, ויכוון במאוד על זה בברכת התורה ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו'.
ומביא בהמשך את המעשה מתנא דבי אליהו בכהן אחד שהיה כל יום ויום מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו שלא יבואו בניו לידי עבירה.
היתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך.
רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב.
בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת ליבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב.
אומר הגנב הראשון: ״מסוגל אני לגנוב את העז״. אומר הגנב השני: ״אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו״, והשלישי אמר: ״את העז והחמור אתם יכולים לגנוב? אך אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב״.
ומדיבור למעשה: התגנב הגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו, אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור. לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף ״אמור נא לי אדוני, האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: ״ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך״, וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבידה, אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור. בכבדות הלה המשיך, אך הפעם קשה היתה הדרך מבתחילה, החום היה כבד, השמש קפחה וצרה נוספת עליו. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: ״מה לך, מדוע אתה בוכה?״ סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. ״יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור״, אמר יוסף. השיב האדם: ״הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך גם דמי עז וחמור יחד״, התקווה החלה לפעום ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו.
יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מידי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הלך מדחי אל דחי.
כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול ״רוכבים על חמורם״, עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם ״שומעים את הפעמונים״ – זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע, אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים… הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת ליבם. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם. וחוסר תשומת ליבם, על הביטחון ש״הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור ע״מ לבדוק אם נכון הדבר.
(אמונה שלמה)
"ויגש אברהם" (יח, כג)
מצינו 'הגשה למלחמה… והגשה לתפילה' (רש"י)
יש שכתבו לרמז בדברי רש״י, מה שהסמיכו שני הגשות אלו, ללמדך, דכמו במלחמה בשעה שמושך בקשתו או חותך בחרבו הרי הוא מסיח דעתו מכל דבר שבעולם וכל מחשבתו ומאוויו נתונים רק בחרבו אשר בידו, מאחר שיודע שכל חייו תלויים בפעולה זאת, כמו כן בעת הגשה לתפילה 'יכוון' את כל מחשבות ליבו רק בתפילתו, בידיעתו שרק בתפילה תלויה כל הצלחתו ולא בשום דבר אחר, ולא יהא ח״ו כאומר הנה כבר עשיתי את השתדלותי ומעתה נחסר לי רק ל'הוסיף' תפילה כצידה לדרך, אלא ידע שהתפילה היא 'עיקר' חייו והצלחתו בכל ענין שהוא.
(באר הפרשה)
"רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי" (יט, ח)
ז״ל הגה״ק ה'חפץ חיים' זי״ע ('זכור למרים' פ״כ). יעץ הכתוב וזירז אותנו לכל אחד ואחד באיזה מדריגה שיהיה, שנחזק את עצמינו בעת ההיא (בעת 'חבלי משיח') במידת הביטחון ובזכותה ננצל כולנו ממידת הדין. וראיה לכך מצינו במעשה דלוט שמסר את נפשו להגן על אורחיו המלאכים באמרו 'רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי', והיינו, שהם בטחו בי שאוכל להצילם מידכם, ואם כן שומא עלי לעשות כל אשר בידי להצילם. והרי לוט לא היה אדם כשר כדכתיב (בראשית יג יא) 'ויסע לוט מקדם' ואמרו חז״ל (רבה מא ז) 'הסיע עצמו מקדמונו של עולם', מ״מ הבין שהוא מחויב להגן ולהציל את הסומך עליו [ואף נכתב זאת בתורה לשבחו], ואם כן, ק״ו בן בנו של ק״ו, כאשר יבטח האדם בה' שהוא מקור הרחמים והחמלה, כאשר יבטח בו האדם בוודאי יעזרהו להינצל מכל רע.
"אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט" (יט, יז)
מובא בספר 'שפתי דעת' לבעל ה'כלי יקר': לוט היה בעל צדקה ביחס לאנשי סדום שהיו רחוקים מן הצדקה והיה לוט סבור שדי לו בזה שהוא צדיק ביחס אליהם, ועל כן לא ראה צרך לשפר ולתקן עצמו עוד יותר, והתיר לעצמו להישאר במצבו.
אמר לו המלאך: "אל תביט אחריך" – אל מעשי סדום הגרועים ממך ואל תסתפק להיות צדיק ביחס אליהם, אלא "ההרה המלט" – הבט אל אברהם הצדיק והשתדל להתעלות כמעלותיו.
כדאי להזכיר בעניין זה את הפרוש הנפלא על המלים "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בנוגע לעניינים שמימיים רוחניים, תמיד תסתכל מי למעלה ממך ותשאף להגיע לדרגתו.
לעמת זאת, בעניינים ארציים וגשמיים – "מתחת", היינו, תראה את אלה שיש להם פחות ממך ותהיה מרוצה ממה שיש.
״כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״ (כא, י)
שרה שראתה שישמעאל מושחת במידותיו פחדה שהוא יקלקל את יצחק.
ושאל הרב ׳צוף דבש׳ זצ״ל; מדוע לא הניחה שאדרבה יצחק יחזירהו למוטב בטוב מידותיו?
ותירץ מכאן ראיה שכאשר יש חבר רע מירב הסיכויים שהוא ישחית את הטובים ולא להיפך.
"ויכלו המים מן החמת, ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (כא, טו)
בעל ה'דברי יחזקאל' הביא בספרו בשם חמיו, את קושיית הרה"ק מלובלין על פסוק זה: איך יתכן שהגר תפקיר כך את בנה יחידה, בן אשר נולד לה מאברהם והיה חביב עליה ביותר?
ופרש הרבי מלובלין, שכאשר אדם מתפלל, חובה עליו להרבות בתפלה ובתחנונים, אך לאחר התפלה עליו להשליך את יהבו על ה' ולבטוח בו שיעשה כטוב בעיניו. אף הגר התפללה ובקשה מים, ומשנוכחה כי אין באפשרותה להשיגם במדבר, היא השליכה את הילד תחת אחד השיחים, כאומרת: עד עתה אני דאגתי לו, אך משאין בכחי לעשות דבר הריני בוטחת בך שתעשה את הטוב ביותר עבורו.
והוסיף הרבי מלובלין ואמר, שהנוהג כן הרי זו עצה שתחשב תפלתו כמיוחדת שבתפלות, ותתקבל ברצון!
"כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" (כא, יז)
ואין כל נפק”מ מי המתפלל, כי הקב׳׳ה שומע תפילת כל פה, ובזה ביארו מדוע עוטפים את הטלית בעת הברכה כעטיפת הישמעאלים (מ״א או״ח ח) כי פעמים הרבה יבוא היצר לאדם בגשתו לתפילתו ויאמר לו הרי חוטא ופושע אתה כזאת וכזאת עשית – כיצד תעז להראות פניך לפני ה' ולהתפלל לפניו, לזה מזכירים לו לאדם את עטיפת הישמעאלים כי גבי ישמעאל כתיב בפרשתן 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם' ולא יביטו בשמים על מעשיך שבעבר – לך נא עמוד נא התייצב נא והאלוקים ישמע לקול שוועתך וימלא כל משאלות לבך לטובה ולברכה.
(באר הפרשה)
"ואת שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר" (כא, ל)
ופי' דהנה כבשים של אאע"ה בוודאי לא היו שותים מבאר אחרת, ע"כ אמר עכשיו שהכבשים שלי כן ישתו מהבארות כיון שהבארות שלי המה ותנסה אם אתן לך את הכבשים אז לא ישתו עוד מהבאר, כיון שאינם שלי לא ירצו לשתות.
(כ"ק מרן מהרי"ד זי"ע)
"לך לך אל ארץ המוריה" (כב, ב)
איתא במדרש (לט, ט) 'אמר רבי לוי, שתי פעמים כתיב 'לך לך' (׳לך לך מארצך׳ ו׳לך לך אל ארץ המוריה׳ בניסיון העקידה) ואין אנו יודעים איזו חביבה אם השנייה או הראשונה… (ומסיק שם שהשנייה חביבה יותר), וידועה התמיהה כיצד יעלה על הדעת לומר שלך לך מארצך חשוב יותר מניסיון העקידה… כיצד אפשר לדמות ׳גלות׳ לשחיטת בנו יחידו שנולד לעת זקוניו, ובפרט ששם כתיב ׳ואגדלה שמך והיה ברכה וכו׳׳, ובעקידה לא הובטח לו מאומה. וביארו, דאעפי״כ היציאה מעמקי שאול – לעזוב את בית אביו לשכוח מכל עברו וכל אשר הורגל אליו קשה לו לאדם כהנה וכהנה… ושפיר יש מקום לומר שניסיון זה חביב מניסיון העקידה כשכבר היה ב׳מצב׳ טוב וראוי… (אין לנו כל השגה באברהם אבינו, אך הלימוד הנוגע לדידן אמרנו).
(באר הפרשה)
"והעלהו שם לעולה" (כב, ב)
הגה׳׳צ רבי נטע ציינווירט זצוק׳׳ל היה פעם ב'ניחום אבלים' אצל הגאון רבי רפאל דוד אויערבאך ראש ישיבת 'שער השמים' זצ׳׳ל לאחר ששיכל את בנו הבחור אהרן מאיר הי׳׳ד שנהרג על ידי בן עוולה מבני ישמעאל (שפוצץ עצמו, וכמה מבני ישראל עלו בסערה השמימה הי״ד), תיכף בהיכנסו אמר ר' נטע 'חקירה' יש לי אליכם, אם לא היה נגלה המלאך אל אברהם אבינו לאמר לו – 'אל תשלח ידך אל הנער', ויצחק בנו היה נשחט כציווי הבורא – 'והעלהו שם לעולה', האם היה אברהם חייב בדיני אבלות לישב עליו 'שבעה' כדין האב על בנו רח׳׳ל.
ענה האב השכול ואמר, פשיטא שמחויב הוא בכל דיני אבלות ו'שבעה', כי 'מה נשתנה' מיתת יצחק משאר מקרים, הרי כל 'שבעה' היא על פטירת אדם ב'ציווי הבורא', נענה רבי נטע אכן דיבורים אלו רציתי לשמוע ממכם, ומיד אמר 'המקום ינחם' ועזב את הבית.
כי זהו תכלית האמונה להאמין בכל מצב יהיה מה שיהיה שהכל בא בגזירת המקום ו'אין מקרה בעולם'.
(באר הפרשה)
"ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" (כב, ה)
השר שלום מבלז, נפגש פעם עם אציל אחד משרי המלוכה שלמרות היותו נכרי, התעניין בדת ישראל והכיר מעט את קורותיו.
אמור נא לי פנה אל הרבי ושאל: בתורתכם מסופר על אברהם אבינו שיצא לעקוד את יצחק בנו, אולם נאמר שם כשפנה אל נעריו 'שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם'. ואם השתמש אברהם בלשון רבים 'ונשובה אליכם' הרי שמראש ידע אברהם שאינו הולך לשחוט את יצחק, ומה איפה כל מסירות נפשו?
הביט בו הרבי, וראה כי השר מחשיב את עצמו מאוד ורחוק מן הענווה והשיב מיד: הרי דרכם של מלכים ושרים שהם מדברים על עצמם בלשון רבים ואומרים 'אנו' במקום 'אני', והרי אברהם היה אב לארם ומלך על כל העולם, ולפיכך השתמש בלשון 'ונשובה' למרות שכוונתו לא היתה אלא על עצמו…
"שבו לכם פה עם החמור" (כב, ה)
עם הדומה לחמור (מדרש)
מדוע רבותינו המשילו את הגויים לעם הדומה לחמור? זאת ניתן להבין מהסיפור שלפנינו: תלמיד ישיבה הלומד בהונגריה היה הולך כל בוקר ממקום לינתו אצל אחד מ'בעלי הבתים', שהיה מארחו ודואג לו לכל צרכיו להיכל הישיבה כדי ללמוד.
בדרכו לישיבה היה עובר תמיד ליד שדה. מדי יום ביומו היה רואה את בעל השדה החורש את שדהו בשני שוורים. פעם בחולפו ליד השדה מצא את הגוי יושב ובטל מעבודת החרישה. מאחר שראה, כי בעל השדה הוא אדם שתמיד עוסק במלאכתו ואינו מכלה את זמנו לריק תמה על המקרה והבין כי לא דבר ריק הוא.
ניגש אליו ושאלו: "מדוע אינך עובד היום?", ובעל השדה השיב: "אחד מהשוורים חלה". "ומדוע אינך עובד עם השור השני?", תשובתו של בעל השדה הייתה מפתיעה מאוד: "השור הבריא השני, בראותו את חברו חולה, איבד את החשק לעבוד לבדו, ואי אפשר להקימו מרבצו, ולמעשה מגלה התחשבות בצער חברו והשתתפות בצערו".
כששמע זאת התלמיד, אמר, שעכשיו הוא מבין, מדוע המשילו חז"ל את הגויים לעם הדומה לחמור ולא לשור משום ששוורים שהם בהמות טהורות מרגישים האחד בצער חברו, וכאשר אחד חולה, אין חברו מסוגל לעבוד, ואילו כשיחלה החמור, ימשיך רעהו לעבוד כרגיל, ולא ירגיש כלל וכלל בצער הזולת…
"ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" (כב, טז)
יש המקשים, מה בעצם היתה הגדלות המיוחדת של אברהם אבינו במעשה העקידה? נכונותו לשחוט את בנו? וכי מה יכול היה לעשות, הרי הקב"ה צווה עליו "קח נא את בנך… והעלהו לעולה", האם יכול היה שלא לשוחטו?
סוד העניין טמון כאן בפסוק, וכך דרשו חז"ל במדרש (ויק"ר כט, ט) "'בי נשבעתי נאם ה", מה צורך היה לשבועה? ר' ביבי בר אבא בשם ר' יוחנן אמר: עמד אברהם בתפילה ותחנונים לפני הקב"ה ואמר לפניו: 'רבש"ע, גלוי וידוע לפניך, בשעה שאמרת לי 'קח נא את בנך את יחידך' היה בליבי מה להשיבך, והיה בליבי מה לאמר: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו אתה אומר לי 'והעלהו שם לעולה'? אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו – כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועמוד מכסא דין לכסא רחמים".
אנחנו מוכנים לעשות הרבה דברים, אבל לפחות להגיב איזו תגובה. אני מוכן שחברי יעשה לי הכל, אבל לפחות שידע שהוא לא נהג עמי בצדק, מה, גם זה אסור לי?!
כשציוהו הקב"ה על העקידה, יכול היה אברהם לומר: "רבש"ע אני מוכן, אבל רק תסביר לי דבר-מה, רק שאלה אחת קטנה: הרי הבטחתני שממני ייבנה עם ישראל?! אבל אברהם לא הגיב, לא שאל שאלות, וביקש שבשכר זה גם הקב"ה לא יגיב כשעם ישראל יעשו עבירות.
לבקש מהקב"ה שימחל – זה הוא לא היה יכול. כיצד ניתן למחול על עבירות?! רק זאת הוא ביקש: אני סגרתי את פי – גם אתה, רבש"ע, אל תעשה כלום, כביכול.
(תפארת שמשון)
"בי נשבעתי נאום ה'… כי ברך אברכך" (כב, טז-יז)
וכי לא די בהבטחת השי"ת ולשם מה היה צריך להישבע, אלא כי גלוי וידוע לפניו ית' שעתידים ישראל לחטוא ומדת הדין תעמוד ותקטרג על ההבטחה שאינם ראויים לה, לפיכך נשבע השי"ת לאברהם אבינו בכדי שלא תופר ההבטחה למרות כל הקטרוגים והקב"ה ייטיב לישראל תמיד.
(כ"ק מרן מהר"ש זי"ע)