דברי תורה לפרשת לך לך – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"והיה ברכה" (יב, ב)

וכתב רש"י: "בך חותמין ולא בהם". ומה העניין שרק בך חותמין?

בשם הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, דהנה תקופות שונות היו בכלל ישראל, ויש תקופה הנקראת "תקופת החתימה", שבזמן עקבתא דמשיחא יהיה חושך גדול ברוחניות, ומאידך תהיה תופעה פלאית, שיהיו אנשים רחוקים דורות מהיהדות ובכ"ז חוזרים בתשובה.

האבות הקדושים יצחק ויעקב היה להם את מי לראות ולהתחנך, אבל אברהם לא היה לו ממי לראות ולא יכל להתחנך מאביו תרח  עובד האלילים, וזהו שאומרים "בך חותמין" – כמוך, ואפי' שלא יהיה להם ממי לראות, יכירו מעצמן את הבורא עולם.

ובשם הרבי מקוצק זצ"ל הובא שבתקופת החתימה יחסרו תורה ועבודה, אבל חסד יהיה וזהו "בך חותמין" – אברהם, שהיה עמוד החסד!

 

״והיה ברכה״ (יב, ב)

המילה; ״ברכה״ היא כבריכת מים, שהיא מקום ירידת מים והתכנסותם. וכך כשאנחנו מברכים ברכה, אנו מבריכים את השפע מהעולמות העליונים אלינו (נפש החיים א כ) וכשאנו עובדים את ה׳, אנו מבריכים את אלוקותו בארץ בבחינת ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם״ (ויקרא כו יב) ומפרש הספורנו ׳זהו מה שנאמר לאברהם ״והיה ברכה״ על ידך ירבה כח השכינה בארץ בכך שתעבוד את ה׳ ותפרסם את אלוקותו'.

(יגל ליבי)

 

"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב, ג)

אדם אומר לבנו תהא כאברהם (רש"י)

מדוע דווקא אב לבנו אומר זאת? באר ה'אוצר אפרים' מפי השמועה: לפעמים אבא אומר לבנו: רצוני שתלמד היטב ושתהיה תלמיד חכם. אומר הבן: אבא, למה אהיה יותר טוב ממך? הרי אתה עם הארץ – גם אני אהיה עם הארץ… אומר לו אביו: אני מברך אותך כמו אברהם אבינו. גם לאברהם היה אבא תרח, עובד אלילים, ועם כל זאת יצא ממנו אברהם…

(ומתוק האור)

 

"וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (יב, ד)

כבר בניסיון הראשון שאמר לו ה', לך לך מארצך, נשאלת השאלה, מהו הניסיון הגדול לילך לארץ אחרת, לאחר שהובטח בכל ההבטחות האלו???

ועוד, מדוע כשהקדוש ברוך הוא מדבר אל אברהם כתוב לשון אמירה 'ויאמר ה' אל אברהם', ואילו כשהוא מקיים את הציווי, כתוב לשון דיבור 'וילך אברהם כאשר דבר אליו ה"???

ומבאר רבנו האור החיים הקדוש, הפלא ופלא: הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו את כל ההבטחות האלו, בשביל לבחון ולנסות אותו לאיזה מטרה הוא ילך, כלומר גם ההבטחות הם בעצם חלק מהניסיון, אם ילך בשביל ההבטחות, או שהוא במחשבתו ילך בשביל לקיים מצוות ה'.

'ואם כן, הניסיון גדול מאוד, לא לחשוב בהליכה כלל על ההבטחות, אלא ללכת אך ורק לקיים את רצון ה'.'

ובזה יובן שינויי הלשונות, שהרי 'אמירה' הוא אמירה רכה, ואילו 'דיבור' הוא דיבור קשה, ומלמדת אותנו התורה, שה' אמר לו המצווה בתוספת אמירה רכה, שאם ילך יזכה לכל ההבטחות, ואילו אברהם אבינו התייחס למצווה זו, כאילו הוא דיבור קשה, בלי שום שכר והבטחה, ועשה זאת רק לקיים מצוות בוראו.

 

״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (יב, ה)

׳שהכניסן תחת כנפי השכינה׳ (רש״י)

השל"ה הקדוש (בפירושו לסידורו) שואל: כתוב ״לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה״ (תהלים קמז י) וכי הקב״ה חפץ בסוסים? אומר השל״ה: אם אדם לומד תורה אפילו כגאון מווילנא והוא ישן שעתים ביממה ועשרים ושתים שעות לומד רצוף וכל זה בשביל שישן שינת הסוס, שלא יטעם טעם מוות, אומר הקב״ה: אני לא חפץ בגבורת הסוס, ״רוצה ה׳ את יראיו״ (שם יא) אני רוצה יראי שמים, אלה שיראים באמת ולא אלה שלומדים בשביל להגיד: ״אנחנו לומדים, אנחנו מבינים, אנחנו יודעים״ ואח״כ מזלזלים באחרים ולא עוזרים להם…

נח עם כל צדקותו לא השקיע בכלל, לקה ועליו נקרא המבול. כי העיקר היא לא רק ללמוד תורה לבד אלא גם להרביץ תורה לאחרים על חשבון הזמן הפרטי ולעשות זאת עם מידות טובות ויראי שמים.     (יגל ליבי)

 

"ויקח אברם את שרי אשתו… ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" (יב, ה)

פתח בפתח וסיים בקמץ – "ויצאו ללכת ארצה כנַען ויבואו ארצה כנָען". מאי טעמא? ונראה כי אברהם היה סבור שברכתו של הקב"ה "ואברכה" – שיתעשר, תתקיים מיד, ולכן "ויצאו ללכת ארצה כנען" בפתח, כי סבור היה שיגיע לארץ פתוחה ועשירה. אך כשהגיע לשם נוכח כי שורר שם רעב (כמבואר בהמשך הפסוקים), וזהו "ויבואו ארצה כנען" – לארץ 'קמוצה' ומורעבת…      (חתם סופר)

 

"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה)

האם שייך לומר על אדם שהוא "עשה נפשות"?

כתב רש"י חידוש ויסוד גדול שכתוב במדרש רבה: "את הנפש אשר עשו בחרן" – במה שהכניסום תחת כנפי השכינה, שאברהם גייר אנשים ושרה את הנשים, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום.

וכבר נכתב כן בדברי חז"ל (סנהדרין יט, ב) 'שכל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו', והיינו, שזכות זו של לימוד התורה של אחר או קירובו לדרך ה', נחשב לאדם כזכויות שהוא יצר.

כל אפשרות לקרב ולחזק יהודי בתורה ובמצוות – נזקפת זכות זו ותוצאותיה לדורי דורות למקרב, ואי אפשר לתאר כמה זכויות מגיעות לו לאדם, כשמגיע לעולם העליון, כשבאמתחתו נשמות רבות שהתקרבו בזכותו לתורה, או כאלו שהוסיפו והתחזקו בלימוד התורה שלהם.

***

מספרים על המגיד הקדוש מדובנא זיע"א (הובא בספר קול צופיך של הגה"צ ר' חיים זייצ'יק זצ"ל), שפעם בלכתו ברחוב, פגש באיש עיוור, עני ולבוש קרעים, כשילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרך. הדבר עורר את סקרנותו של המגיד מדובנא. הוא עצר את השניים ושאלם מהיכן הם ולאן פניהם מועדות, העיוור רטן ולא ענה, וכשהפנה המגיד את שאלתו לילד הקטן, המלווה את העיוור, תלה הילד במגיד עיניים נוגות ומיוסרות, וספר שזהו אביו שהתעוור, ובשביל פרנסתו הוא מסתובב בין בתי הכנסת בעיירות ומחזר על הפתחים כדי לקבץ נדבות למחייתו. עוד ספר הילד המסכן שאמו נפטרה, והוא מלווה את אביו במסעותיו ומנחהו בדרך, ועתה בגלל הקור הנורא, הולכים הם להתחמם קמעא בבית התמחוי. התעניין המגיד האם כבר אכלו היום, וכשהשיבו שלא הגיע אוכל לפיהם היום, הזמינם על אתר לביתו המחומם, והבטיח שייתן להם ארוחה ומקום ללינה עד שיסתדרו בעצמם. לאחר כמה ימים נפטר האב, והילד הקטן נשאר יתום וגלמוד מאב ואם. המגיד לקחו, כמובן, תחת חסותו, הכניסו לתלמוד תורה, והשקיע בו כבנו ממש, וביתו הפך לביתו של הילד הקטן חסר הכל. לא עברו הימים, והילד התגלה כבעל כשרונות מזהירים. כח הזיכרון שלו היה מדהים, והוא לא שכח כלום ממה שלמד. כך גדל וצמח, וברבות הימים נעשה לגאון הדור, הלא הוא הגאון רבי שלמה קלוגר זיע"א שחיבר עשרות ספרים שהאירו את עיני ישראל. כאשר נפטר המגיד מדובנא, הוא התגלה בחלום, וספר כי כשהגיע לבית דין של מעלה, הראו לו חמישים ספרים מפורסמים שחיבר בחייו. תמה המגיד ואמר: "ספרים אלו אינם שלי, לא אני חיברתי אותם ואינני יודע עליהם דבר!" השיבו לו, כי באמת ספרים אלו חוברו על ידי גדול הדור, הגאון רבי שלמה קלוגר, אך כיון שהוא גידל אותו בביתו כבנו, ובמעשה זה היה הגורם להצלחותיו ולצמיחתו כגדול הדור, לכן, כל גאונות חיבוריו וספריו הנודעים, הכל נזקף לזכותו כאילו הוא חיברם ויצרם. "מעלה אני עליו כאילו עשאו!"          (לקראת שבת)

 

״עד מקום שכם״ (יב, ו)

כתב רש״י: להתפלל על בני יעקב כשיבואו להילחם בשכם.

כמו כן אומרים חז״ל (מד״ר לט-יא) על אברהם אבינו שהיה מתפלל על עקרות והן נפקדות, על החולים והם מרוויחים.

ספר הרה"ג רבי הלל בריסק שליט"א: אחד מגדולי הנדיבים בארה"ב הלך לבית הכנסת להתפלל מעריב, והנה רואה יהודי שנראה כאדם מסכן ועני, שופך ליבו בתפלה בכוונה ובבכיות גדולות. כשנסתיימה התפלה נגע בעדינות בגבו כדי לשאול אותו על מה בוכה ומה בקשתו? אך הלה לא הגיב כי היה עדיין באמצע תפלתו. הנדיב שמיהר לדרכו, לבשה אותו לפתע רוח נדיבות, וקודם שיצא כתב לו צ׳יק בסכום גדול והניחו תחת סידורו של אותו יהודי.

בלכתו הביתה תהה הנדיב לעצמו: מה עשיתי לתת כזה סכום גדול לאדם שאיני מכירו… והנה לאחר זמן לא רב הגיעו לאותו נדיב שני משולחים מארץ ישראל ושאלוהו האם הוא מכיר את פלוני מירושלים, והשיב שאינו מכיר. הם סיפרו לו, להפתעתו, כי אותו פלוני, שהוא ת״ח מופלג וצדיק גדול, ספר להם שהגיע לאמריקה כדי לאסוף כסף לפרוע חובותיו ולחתן ילדיו, אך ברוב עדינותו בקושי הצליח לאסוף כדי דמי נסיעה בחזרה. ברוב צערו החליט להשליך יהבו רק על הקב״ה, ולעמוד בתפלה ובבכי כל היום בביהכנ״ס לפני נסיעתו חזרה לביתו, ולבקש מהשי״ת כל הנצרך לו. והנה אחרי שסיים תפלתו בלילה נעשה עמו נס ופלא ומצא תחת הסידור שלו צ׳יק על סכום גדול שכיסה כל צרכיו…

הגביר שמח מאד למשמע אוזניו והודה להם על מה שסיפרו לו שבכך הניחו את דעתו ופשטו את ספיקותיו האם עשה כהוגן.

 

״ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, יא)

רש״י: הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו.

הגאון רבי לייב חסמן שאל קושיה עצומה על לוט האומר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״: מדוע אם אי אפשר באברהם, גם אי אפשי באלוקיו? הלא מלכתחילה הלכת עם אברהם מפני שהוא עבד ה' וידעת שזאת דרך האמת. הלא ראית את אביך הרן נשרף… ונניח שיש לך איזו טענה כלפי אברהם, הוא לא מוצא חן בעיניך, מה הקשר לאלוקיו? תמשיך לחיות ללא אברהם, אבל למה ללא האלוקים?!

אלא מוכח מכאן, שמי שסימל את בורא העולם בדור ההוא היה אברהם אבינו. מכאן יש להבין את גודל החיוב והתביעה שיש על בני התורה, שהם ה׳׳אברהם" של הדור! הם המייצגים את בורא העולם. ומשמעות התנהגות לא נאותה מצד בן תורה שהחילול ה' מתבטא ב״אי אפשי בו ובאלוקיו״. כל כבודו של מקום תלוי בכל הנהגה ואמירה של בן תורה. כל תגא דמלכא וכבוד שמים מונחים על כף המאזניים, נורא!    (אמונה שלמה)

 

"ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח)

רש"י פרש "כי אנשים אחים אנחנו – קרובים. ומדרש אגדה: דומים בקלסתר פנים". וקשה, מדוע רש"י הוזקק לפירושו השני, וכי יש גריעותא בפירושו הראשון?! וביותר, מדוע העובדה שהם דומים זה לזה היא טעם לבקשת אברהם "אל נא תהי מריבה ביני ובינך"? כדי ליישב קושיות אלו יש להקדים קושיא נוספת: הלא הסיבה שאברהם ביקש להתרחק מלוט היא משום שרועי לוט היו רועים בשדות זרים וגוזלים מהם, וא"כ וכי מה איכפת לו לאברהם ממעשיו של לוט? לכך אומר מדרש האגדה שאברהם ולוט היו "דומים בקלסתר פנים", וכיון שאנשי העולם היו מכירים בו שהוא צדיק ועובד אלוקים, עתה כשיראו את לוט עושה מעשי גזל – יחשבו שהוא אברהם, שהרי דומים הם, כדי שלא יתחלל שם שמים ביקש אברהם מלוט "הפרד נא מעלי".

(נחלת צבי)

 

"את לוט ואת רכושו בן אחי אברם" (יד, יב)

הכתוב היפך כאן את סדר המילות, כי לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ויקחו את לוט בן אחי אברם, ואת רכושו וילכו', ומדוע הפסוק נשנה בלא סדר? ונראה שהכתוב בא לתרץ את הקושיה: כיצד הצליחו המלכים לשבות את לוט ולא עמדה לו זכות אברהם דודו? התשובה היא, מפני שרכושו היה חשוב לו יותר מאברהם, ולכן לא עמדה לו זכותו, שהרי עיקר מעשיו של אברהם אבינו היו מעשי חסד שמהותם נתינת הרכוש הפרטי לאחרים, ולוט נהג בדיוק היפך מעשי דודו. ומכיוון שרכושו של לוט היה חשוב לו יותר מקרבתו אל אברהם, לכן "את רכושו" נכתב בסמוך ל"לוט", ולא "בן אחי אברם"…         (שפתי צדיק)

 

"אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אנכי העשרתי את אברם"       (יד, כג)

אחד הסיפורים בו מצטייד כל מרצה מתחיל הוא הסיפור הבא: סירה ועליה מספר אנשים טובעת בים, האנשים זועקים לעזרה וכאשר מושטת לעברם חבל הצלה, ממאן אחד הטובעים להיאחז בו בנימוק שצריך לסמוך על הקב"ה שיציל אותו. בהמשך מושיטים להם גלגל הצלה; סירת הצלה ואפילו הליקופטר. כל הטובעים שכביכול אינם חדורי ביטחון כמיודענו, מצילים את נפשם ורק הוא צולל כעופרת במים אדירים… בבית דין של מעלה מתלונן האיש: כיצד ייתכן שדווקא אני – שהייתי חדור אמונה וביטחון – טבעתי למוות, בעוד האחרים ניצלו?! משיבים לו בשאלה: וכי מה סברת שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה על הים וישלוף אותך מהגלים הסוערים? הלוא את חבל ההצלה שלח הקב"ה – כמו שאת גלגל ההצלה, סירת ההצלה וההליקופטר שלח הקב"ה. הוא ולא אחר!

ומכאן לתמיהה רבתי: אברהם אבינו אומר למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אנכי העשרתי את אברם" פרש"י: "ולא תאמר אנכי העשרתי את אברם – שהקב"ה הבטיחני לעשרני". ותמוה עד מאוד: וכי כיצד סבר אברהם שהקב"ה יממש את הבטחתו אם לא באמצעות אחד מאותם הרבה שלוחים שיש למקום?! גם אם כלפי חוץ נראה שמלך סדום נותן את הכסף, הלוא ברור שראש המאמינים ידע שהוא אינו אלא שליח של הקב"ה!!

יום שישי, זאטוט בן שנתיים וחצי חוזר הביתה מהגן ומכריז באוזני אביו: "אני אבא של שבת – ואתה לא!" זה בוקע מפיו בניגון התנצחות החיידרי המסורתי, ובעודו מנופף בממתק שחילק זה עתה לכל חבריו… אפיזודה שולית שהתרחשה באמת. האם הזאטוט לא צודק? הוא לכאורה הציג עובדה שאין עליה עוררין "אני אבא של שבת – ואתה לא!" אך מה האמת? האמת היא שאביו לא 'אבא של שבת' בגלל שהוא פשוט 'אבא של תמיד'! – ובכלל מאתיים מנה. זה דומה למי שיטען באוזני הזולת: "הבטחת לי מאה שקלים ולא נתת לי!" ורעהו משיב לו: "צודק. לא נתתי לך מאה שקלים – אבל הרי נתתי לך אלף שקלים!"

הדברים מביאים אותנו למסקנה הבאה: אם מטרת 'עושר' להעניק 'אושר', אם כן פשיטא שכאשר אדם חש מידה רבה יותר של 'אושר' ללא 'עושר' הרי הוא עשיר אמיתי! ומוכרחים לומר כך שכן בכלל מאתים מנה!!!

הגה"צ רבי נחום יצחק פראנק זצ"ל הקפיד על הפרשת מעשר כספים, וכאשר נשאל מדוע לא ניכרת אצלו ברכת ה"עשר בשביל שתתעשר" השיב בטבעיות: "ושמח בחלקו זו לא עשירות?!" זה לא נאמר כ"ווערטל", ובוודאי שלא כהתחמקות, אלא מתוך הכרה שאם אדם אכן זוכה להיות מאושר ושמח בחלקו (מה שעשיר בדר"כ לא זוכה לכך) פשיטא שזה נחשב שזכה לעושר.

מכאן נשוב להבטחת העשירות של אברהם אבינו, פשיטא שאברהם יודע שמלך סדום משמש כאן רק כשליח של הקב"ה למילוי ההבטחה – אך אברהם מעדיף עשירות מסוג אחר. הוא לא מסכים "לצאת ידי חובה" רק בעשירות גשמית! "ולא תאמר אנכי העשרתי את אברם" – הוא לא מוכן להסתפק בסוג כזה של עשירות שמלך סדום מסוגל לספק לו, אברהם אבינו מבכר 'אושר' רוחני על פני 'עושר' גשמי (וכפי שנוכחנו לראות ככל שדבר מסב לאדם יותר אושר, פשיטא שהוא כולל בתוכו גם את האושר מהדרגה הנמוכה יותר). ומה נפלאים לפי"ז דברי המדרש רבה: א"ר אבא בר ממל אמר לו הקב"ה את אמרת "אם מחוט" – חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית… "ועד שרוך נעל" – חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה… פתילי הציצית המתבדרים ברוח בקרב מיליוני יהודים, כדפי "יבמות" המתבדרים ברוח פיהם של מאות אלפי לומדים – הם הם העשירות בה זכה אברהם אבינו!

(פרי עמלנו)

 

"אם מחוט ועד שרוך נעל" (יד, כג)

כיון שכוונתו של אברהם בדבריו הללו היתה שאינו חפץ לקחת מאומה מרכושו של מלך סדום, יש להתבונן ולהבין מדוע נקט דווקא בשתי הדוגמאות הללו – חוט ושרוך נעל? והנה טבעו של החוט שכאשר קושרים אותו, הקשר נעשה קשר של קיימא שאינו מתר בקלות. אך טבעו של שרוך הנעל שקישרו מתר בנקל, שכן ע"י ההליכה בנעליים הקשר מתרופף. וכך רמז אברהם למלך סדום: איני נוטל ממך ממון מפני שאיני חפץ להיות עמך בקשר ובברית כלשהי, לא בקשר שהוא כחוט – קשר של קיימא, ואף לא בקשר שהוא כשרוך נעל – קשר שטבעו להתרופף לאחר זמן…

(בית מודז'יץ)

"אל תירא אברם אנכי מגן לך" (טו, א)

קושיא מופלאה הובאה ב'קובץ המאסף' (קובץ שיצא לאור בירושלים לפני כמאה שנה): "מדוע נקרא ציור בעל שש קצוות 'מגן דוד' ולא 'מגן אברהם', הלא ה' אמר לאברהם 'אנכי מגן לך'"? ואף התירוץ המובא שם תירוץ נפלא: הנה מסופר בגמ' (סנהדרין צה.) שישבי אחיו של גלית ביקש להרוג את דוד כנקמה על הריגת אחיו, ומעשה שטן היה והגיע דוד לארץ פלישתים, וכשראהו ישבי כפתו והניחו מתחת לקורת בית הבד, וכשהוריד את הקורה נעשה לדוד נס ונתרככה הארץ מתחתיו ושקע בה. ואחר כך מסופר שישבי זרק את דוד השמימה ותקע את רומחו בארץ כדי שדוד יפול עליו, ובאותו רגע בא אבישי בן צרויה והוציא מפיו שם קדוש והעמיד את דוד תלוי בין שמים לארץ, וכך הצילו מידי ישבי. והנה אצל אאע"ה מצינו שהקב"ה הגן עליו כדרך מלך שמגן על חייליו – מארבע רוחות השמים הסובבות אותם – צפון, דרום, מזרח ומערב. אך על דוד המלך הקב"ה הגן משש רוחות השמים – מארבע רוחותיו בכל המלחמות, ואף מלמעלה ומלמטה, מלמעלה – כאשר קורת בית הבד כמעט מחצה אותו מלמעלה, ומלמטה – כאשר כמעט נפל למטה ונדקר ברומחו של ישבי. על כן נקראת הצורה "מגן דוד", הואיל ודוד היה מוגן משש רוחות, כפי צורת אותו ציור!

(פרדס יוסף)

 

"ואתה תבוא אל אבתיך בשלום" (טו, טו)

מפרש רש"י: "אביו עובד עבודה זרה, והוא מבשרו שיבא אליו?! – ללמדך שעשה תרח תשובה". ותמוה, שהרי אמרו חז"ל (סנהדרין קד.; יומא עב:) שבן צדיק מכניס את אביו לגן עדן גם אם האב לא עשה תשובה, כדי שלא יאמרו 'אביו בגיהינום ובנו בגן עדן', וא"כ אין הוכחה מכאן שתרח עשה תשובה, שהרי יתכן שאברהם יבא אל תרח לגן עדן בשלום. ברם נראה שהדיוק הוא מתיבת "אבותיך". שמכך שלא נאמר "אביך", למדנו שאף אביו של תרח – נחור שהיה רשע ועובד ע"ז – נמצא בגן עדן, ועל כרחך שהסיבה היא משום שתרח עשה תשובה ונכנס לגן עדן, וממילא הכניס גם את אביו לגן עדן…

(המהרש"א בינקותו)

 

"הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי… מפני שרה גברתי אנכי בורחת ויאמר לה… שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" (טז, ז- ט)

ונשאלת השאלה, המלאך שואל את הגר מפני מי את בורחת? והיא עונה: מפני שרי גברתי וכו׳. ומה עונה לה המלאך, תשובה מוזרה: שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. וכי כך עונים, הרי זה סיבת בריחתה משום שעינתה אותה? אלא תירץ הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע במתק לשונו: כל סיבת בריחתה של הגר היתה בגלל גאותה, שלא רצתה להיכנע לשרי גברתה.

והעצה כנגד הגאווה היא, להכיר מאין באת, ולאן אתה הולך, והם דברי המלאך: אי מזה באת ואנה תלכי. אבל הגר לא הבינה את הרמז, היא ענתה, מפני שרי גברתי אנכי בורחת. ולכן השיבה המלאך, מכיוון שלא הבנת את הרמז שבשאלתי, סימן הוא, שעדיין לא למדת מאומה ממידותיה הטובות של הצדקת שרי, ולכן שובי אל גברתך והתעני…

 

"והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (יז, ה)

מדוע בשינוי שמו של אברהם נאמר לשון שרק מעתה ואילך יהיה שמו אברהם, ואילו בשינוי שמה של שרה נאמר (פס' טו) "כי שרה שמה" שמשמע שמאז ומעולם נקראה שרה? והנה כבר אמרו חז"ל (ויק"ר יט, ב) שהאות י' שבשם שרי נחלקה לשניים, חצי ממנה ניתן לאברהם, וחצי ממנה לשרה. ונמצא שהאות ה' שבשרה כבר היה בתוך שמה הראשון – שרי, אלא שהוא היה טמון באות י', ולכן נאמר בה "כי שרה שמה" – מעולם, אך אצל אברהם נתחדש לגמרי האות ה' בשמו, ולכן נאמר בלשון כזו שרק מעתה ואילך יקרא שמו 'אברהם'. ובאופן אחר נראה ליישב מדוע לגבי שרה נאמר "כי שרה שמה" – שמשמע שאין זה דבר חדש ששמה שרה: כי הנה בפסוק מבואר ששמו של אברהם הוא מחמת שהוא אב המון גויים – "והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך", ומבואר מכך שרק בגלל שנשתנה שמו ל'אברהם' – הוא נהיה ראש לגוים. והנה מנהג העולם הוא שכאשר אדם מתמנה להיות מלך, ממילא אשתו מוכתרת כמלכה. מעתה, הואיל וכאן מינה הקב"ה את אברהם ל'מלך' וראש על כל הגויים, נהפכה שרה מיד להיות מלכת הגויים, ומשום כך נהפך שמה ל'שרה' כפי שביאר רש"י "שתהא שרה על הכל". ולכן נאמר "כי שרה שמה" – כבר מאז שהתמנה אברהם למלך על הגויים, ולא דבר חדש הוא…

(פה קדוש)

 

״ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך״ (יז, ט)

שאל הרה"ק רבי שלום מבעלזא: שני פעמים ״אתה״ למה?

אלא, שצריך לקיים כל מצוה בשלימות, היינו במחשבה דיבור ומעשה ואילו במילה אי אפשר כן כי המעשה הוא בגופו של הבן, והמחשבה במוחו של האב. רק כשיגדל הילד ויכניס גם הוא את בנו לברית, ישלים אז את חלק המחשבה שהחסיר עכשיו – ונמצא שוב בן הנולד מהול במעשה וממתין להשלמה, כשיכניס הוא את זרעו לברית, וכן תמיד.

וזה שנרמז במקרא דנן, ״אתה וזרעך אחריך״ בהיותכם נימולים ומלים בניכם תקיימו את המצוה בשלימות…

(אמונה שלמה)