האם חובה לתת צדקה לכל פושט יד?
מאת: ר' שלמה לוי – טוען רבני
(פורסם במקור תחומין כט')
ראשי פרקים
א. צדקה לפושט יד
ב. האם יש לבדוק את העני?
ג. "אל ישוב דך נכלם"
ד. עני המחזר על הפתחים
ה. עד איזה שיעור חייבים לתת?
- מי שיצא ידי חובתו
- חובת היחיד וחובת הציבור
ו. גבאי צדקה, מתרימים ופניות בדואר
ז. סיכום ומסקנות
א. צדקה לפושט יד
בשתי דרכים ניתן לקיים את מצוַת הצדקה: במתן צדקה באמצעות ארגוני צדקה, ובמתן צדקה לעני הנמצא בפנינו. האם הנותן רק באמצעות ארגוני צדקה נוהג כהוגן?
כידוע, מצוַת הצדקה כוללת מצוַת עשה ומצוַת לא-תעשה.[1] הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,א) כותב: "מצוַת עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת", ומכאן הסיקו המפרשים שמצוַת העשה כוללת גם מתן צדקה לעני שאינו נמצא בפנינו.[2] בעל אור-החיים (ראשון-לציון יו"ד רמז,א) מוסיף שכדי לקיים את מצוַת העשה צריך "לחפש על העני לתתה לו", ואם לא מצא עניים, יפריש צדקה ויניחנה בצד עד שימצא עניים, כדין מעשר.[3] לפי זה נראה שבימינו, כשיש פניות רבות לתרומות בכל דרכי התקשורת, ופועלים ארגוני צדקה מוכרים ונגישים רבים, אין יתרון מבחינת מצוַת העשה למתן צדקה לעני הפושט ידו בפנינו דווקא, על פני עניים אחרים.
באשר למצוַת הלא-תעשה, כותב הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ב): "וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה". יש המדייקים מכאן שאדם עובר על הלאו רק אם העני ביקש ממנו ממש והוא סירב, וכן דעת הרשב"א (שבועות כה,א ד"ה אילימא צדקה) בשם בעלי התוספות.[4] אחרים מדייקים שדי בכך שאדם רואה את העני מבקש ואינו נותן לו, כדי שיעבור על הלאו.[5]
מאידך, בספר-המצוות כותב הרמב"ם (ל"ת רלב): "הזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מאחינו האביונים אשר נדע עניים ויכלתנו להחזיק להם".[6] מכאן סובר הר"ש וואזנר (שו"ת שבט-הלוי ח"ט יו"ד סי' קצט; ח"ה יו"ד סי' קלא,ב) שלדעת הרמב"ם, כל מי שיודע שיש עניים, וביכולתו לתמוך בהם ואינו עושה זאת, עובר על הלאו. לדעתו, אין הכרח לומר שדברי הרמב"ם סותרים אחד את השני, שכן דבריו בהל' מתנות-עניים – "כל הרואה עני מבקש" – אינם מתייחסים לעני המבקש ממנו, אלא לעני מבקש, דהיינו – נצרך. כן כתב גם בעל אור-החיים (ראשון-לציון יו"ד רמז,א – עפ"י הרמב"ם בהל' מתנות-עניים), שאם יודע שיש עני נצרך ומתעלם מכך, עובר בלאו. ואף בספר החינוך (מצווה תפב) כתב: "שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים בדעתנו חולשת עניינם, ויש בנו יכולת לסעדם".[7] לדעה זו, אין הבדל מבחינת הלאו בין עני המבקש צדקה בפועל לבין עניים אחרים שביכולתנו לתמוך בהם.[8]
ב. האם יש לבדוק את העני?
הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ו) וטשו"ע (יו"ד רנא,י) פוסקים כדעת רבי יהודה (ב"ב ט,א), ש"בודקין לכסות ואין בודקין למזונות":
עני שאין מכירין אותו ואמר 'רעב אני, האכילוני' – אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר 'כסוני' – בודקין אחריו שמא רמאי הוא.
לכאורה נראה שהחיוב לתת לכל פושט יד מבלי לבדוק אחריו הוא רק אם יש חשש שאין לו מה לאכול. אך אדם שאינו רעב – צריך לבדקו, ואם אין אפשרות לבדקו, נראה שאין חיוב לתת לו.[9] אמנם הרמב"ם אינו מפרט מה הדין כאשר לא ניתן לבדוק אחריו, אך מסברה נראה שאין במקרה זה חובה, ובמיוחד כשהמניעה היא מצד המבקש. אמנם מי שנותן מקבל על כך שכר, אולם ספק אם הוא מקיים בכך מצוַת צדקה.[10]
בעניין זה אמר רבי אלעזר: "בואו נחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (כתובות סח,א; וראו גם ירושלמי פאה פ"ח ה"ח). אמנם גמרא זו אינה מוזכרת כל-כך בפוסקים, אך רש"י מפרש: "היינו חוטאים – שאנו מעלימין עין מן העניים, אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו". הפני-יהושע מבאר שאין הכוונה שהרמאים פוטרים אותנו מלתת צדקה, אלא שיש לבדוק אחר המבקשים צדקה, ובכך למנוע את ריבוי הרמאים. סברת הפני-יהושע מתיישבת היטב כשדנים במקבצי נדבות במקומות הומי אדם, שוודאי היו מתרבים אילו ההלכה הייתה מחייבת לתת לכל אחד מהם צדקה.
הרמב"ם אינו מפרט כיצד בודקים את העניים, אך נראה שבימינו ניתן להסתפק באישור מקורי מודפס של לשכת הרווחה (ברמת זכאות א' עד ג').[11]
ג. "אל ישוב דך נכלם"
מובא ברמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ז), בסמ"ג (עשה קסב), בטור (יו"ד רנ) וברמ"א (יו"ד רמט,ד) ש"אסור להחזיר העני השואל ריקם, אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת, שנאמר: אל ישוב דך נכלם". אולם בימינו, פסק הרצ"פ פרנק (פסקים מרוכזים בספר אהבת-צדקה לרב אברהם אבידן) שבעני המסתובב בין הבחורים בבית-המדרש, אין לחשוש ל"דך נכלם", כיוון שהעני אינו בא במיוחד למישהו מסוים, אלא רק רוצה לקבל בישיבה סכום כסף. באופן אחר, מובא בספר שלמי-שמחה (עמ' נג, הע' 23) שהרש"ז אוירבך הסכים שכאשר העני יודע מראש שסיכוייו לקבל צדקה קלושים, הוא אינו "שב נכלם". לכן, "עני הנכנס לישיבה או לבית-הכנסת, או עובר מדירה לדירה, ויודע מראש שיקבל תרומה רק מחלק מהנמצאים – אינו נכלל בצווי זה".
מאידך, מובא בספר פלא-יועץ (ערך צדקה): "אסור להחזיר העני ששאל ריקם, שנאמר: אל ישוב דך נכלם… ונראה שבכלל זה הוא עני שפושט מטפחת בפתח בית הכנסת, שהוא כמי ששואל לכל אחד, וצריך כל אחד להטיל לו פרוטה".
ד. עני המחזר על הפתחים
מובא בגמרא (ב"ב ט,א) שעני המחזר על הפתחים, נותנים לו מתנה מועטת ואין נותנים לו מתנה מרובה.[12] מהגמרא משמע שהחיוב נובע מהחשש שהעני רעב, ואם אף אחד לא יתן לו הוא עלול למות (ראו מהר"י קורקוס, הל' מתנות-עניים ז,ז). לכאורה, עולה מהגמרא שהלאו של "לא תאמץ" ו"לא תקפוץ" אינו חל על עני המחזר על הפתחים, שהרי הגמרא אינה קובעת שחייבים לתת פרוטה לעני זה מחמת הלאו אלא שמא ימות.
האמרי-בינה (ח"א או"ח יג,ג) כתב במפורש שאפשר שהמעלים עיניו מעני המחזר על הפתחים אינו עובר על איסור לא-תעשה, "כיון דאם לא יקבל מזה, יסבב אצל אחרים". לכן לדעתו הגמרא בסוגיית "פרוטה דרב יוסף" (ב"ק נו,ב), הקובעת ששומר אבדה פטור מלתת פרוטה לעני משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה", פוטרת רק מלתת פרוטה לעני, ואינה פוטרת מסכומים גדולים. כי במתן צדקה יש גם לאו של "לא תקפוץ", שעליו לא חל הכלל של "העוסק במצוה פטור מן המצווה". רק לעני המחזר על הפתחים, שאין בו לאו ונותנים לו מתנה מועטת, פטור העוסק במצווה אחרת מלתת צדקה.[13]
בימינו, קיימת ודאות כמעט מוחלטת שלמקבצי הנדבות יש די כסף לצרכי המאכל הבסיסיים והמיידיים, ואין מקום לחשוש שמא ימותו מייד (ובד"כ גם ניתן לראות שיש להם די מטבעות לקניית כיכר לחם). בנוסף, ברוב המקומות יש בתי תמחוי הנותנים אוכל למי שאין לו. על כן, החשש המובא בגמרא אינו שייך במציאות שלנו (וראו הע' 9).
הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ז) הביא בסמיכות את דין עני המחזר על הפתחים ואת איסור "אל ישוב דך נכלם". מכך משמע, שהחיוב לתת לעני המחזר על הפתחים הוא רק משום "אל ישוב דך נכלם", אך אין בזה לאו.[14] וייתכן שהרמב"ם לא הביא את הנימוק המובא בגמרא – "שמא ימות" – שכן בדרך כלל לא ניתן לבדוק את העניים המחזרים על הפתחים, וממילא אין חובה ליתן להם מצד הלאו של "לא תאמץ ולא תקפוץ". על כן רק הביא הרמב"ם את הפסוק "אל ישוב דך נכלם", כדי להורות שניתן דבר מועט לכל מבקש, בין אם הוא מבקש כסות או מזון, ואף אם לא ניתן לבדוק אחריו.[15]
ה. עד איזה שיעור חייבים לתת?
1. מי שיצא ידי חובתו
בעניין שיעור מצוַת הצדקה, כתב הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ה): "עד חמישית נכסיו – מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו – בינוני, פחות מכאן – עין רעה; ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה". בפועל, נחלקו הפוסקים בדבר שיעור מצוַת הצדקה, אם הוא מעשר, חומש או פחות מכך.[16]
באשר למצוַת הלא-תעשה, כתב הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ב): "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה – עבר בלא תעשה". בטושו"ע (יו"ד רמט,ד; והשוו ללשון הרמב"ם שם י,ה) מתווסף היתר שלא לתת כשאין ידו משגת:
אם שאל לו העני, ואין לו מה יתן לו – לא יגער בו… אלא יפייסנו בדברים, ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת.
הלבוש (יו"ד רמט,א) מבאר את המונח "ידו משגת", וכותב: "יתן כפי השגת ידו. וכמה הוא השגת ידו? אמרו חז"ל: הנותן עד חומש… אחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה".[17] מכאן ניתן להבין שאם כבר נתן שיעור חומש או עשירית, שוב אינו מחויב ליתן לצדקה ונחשב כמי ש"אין לו מה יתן לו".[18]
פוסקים רבים כתבו שהלאו בצדקה חל רק מכוח העשה, וכשפטור ממצוַת העשה של צדקה, פטור גם מהלאו.[19] כך עולה לכאורה מסוגיית "פרוטה דרב יוסף" (ראו לעיל פרק ד). שהרי בצדקה יש לאו, וכיצד הותר לשומר אבדה להתעלם מהעני ולעבור על לאו? לכן נראה ששומר האבדה, הפטור מהעשה של צדקה, גם אינו עובר על לאו. בדומה, אולי גם מי שכבר נתן צדקה כראוי אינו עובר על לאו, אם אינו נותן צדקה לעני המבקש.
כך עולה מדברי אור-החיים (ראשון-לציון יו"ד רמז), שכתב ששיעור מצוַת העשה הוא עשירית, אך גם לאחר מכן – אם עדיין יש עניים דחוקים ביותר, חלה מצוַת "פתוח תפתח", "והוא ממידת הרחמים".[20] אור-החיים מוסיף שאם אינו נותן להם, יש להסתפק אם עובר על לאו של "לא תאמץ". הרי לנו שלדעתו, אדם שהפריש מעשר, ואין עני שהוא דחוק ביותר, אינו חייב עוד במצווה ואינו עובר גם על הלאו. אולם לדעת המהרי"ל דיסקין (שהובא בהע' 20) פטור מלתת רק אם כבר נתן חומש, כשיעור שגבלו באושא.
בשו"ת תשובה-מאהבה (או"ח תרנו,רפה) מובא, שהשאלה האם אדם שכבר נתן חומש לצדקה עובר בלאו כשרואה עני ואינו נותן לו, תלויה במחלוקת אחרת – האם לאו שאין בו מעשה (כדוגמת "לא תאמץ את לבבך") נחשב כמצוַת עשה, שחייב אדם להוציא עליה רק חומש מנכסיו (ויש שכתבו שליש), או שמא הוא נחשב כלאו, שחייב אדם להוציא את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו.[21] באמרי בינה (ח"ב חו"מ דיני דיינים סי' יט) הוסיף על כך, שבצדקה "נתנו חז"ל קצבה, כי דרכיה דרכי נועם".
2. חובת היחיד וחובת הציבור
פוסקים רבים כתבו שבמקום שיש בו ציבור מאורגן, המצווה לספק לעניים את כל צרכיהם די מחסורם מוטלת על הציבור, ולא על היחיד.[22] על כך כתב הרמ"א (יו"ד רנ,א): "אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים".[23] כשיש לציבור יכולת כלכלית לתת לעניים די מחסורם, אך הוא אינו עושה זאת, נחלקו הפוסקים.[24]
האם בימינו, שעיקר נטל התמיכה בעניים מוטל על הציבור, אדם הרואה עני ואינו נותן לו צדקה עובר בלאו? מובן שלפחות לדעת הסוברים שמספיקה הידיעה על עני נצרך, והמתעלם ממנו, גם אם אינו עומד בפניו, עובר בלאו – לא ייתכן שכולנו עוברים על לאווים על כל עני, ובפרשנות מרחיבה, אולי גם כל ארגון צדקה שאנחנו יודעים עליו. על כרחנו נסיק אפוא שבמקום שיש בו ציבור מאורגן, יחיד שכבר קיים את מצוַת העשה כראוי, דהיינו שנתן עשירית או יותר, אינו חייב לתת צדקה לכל עני שפונה אליו ומבקש.[25] עם זאת, כאשר עומד בפנינו עני דחוק ביותר הפושט יד, צריך לתת לו משהו.[26]
ו. גבאי צדקה, מתרימים ופניות בדואר
איסור "אל ישוב דך נכלם" מתייחס רק למי שמבקש צדקה לעצמו (דרך-אמונה, הל' מתנות-עניים ז,מח), ולא לגבאי צדקה ולמתרימים למיניהם (שלמי-שמחה עמ' נד, בשם הרש"ז אוירבך). על כן, לכאורה אין חובה ליתן פרוטה למתרימים אלו.
בשו"ת קול-אליהו (ח"ב יו"ד סי' יט) מובא ש"גבאי הממונה על הצדקה, שהוא מפורסם לכל בני העיר שהוא נתמנה מפי בית דין או מן העניים עצמם, אין ספק דמי שאינו נותן לו דעובר בלא תאמץ". אולם בימינו אין קופה אחת המטפלת בכל צרכי העניים, אלא אינספור ארגונים שמינו עצמם לכך. על כן, נראה שיש לראות אותם כ"עניים שיודע עליהם", ולא כעני הפושט יד בפנינו. ואכן מובא בספר 'עלהו לא יבול' (ח"ב עמ' קיא) בשם הרש"ז אוירבך, שאין חיוב לתת לכל גבאי הצדקה המבקשים.
על אחת כמה וכמה, כאשר המתרימים לוקחים לעצמם אחוזים ניכרים מהתרומה, ועוד מתווספים על כך משכורות גבוהות וצרכי הנהלה מנופחים, נראה שיש לכך גדר של צדקה שחלקה לעניים וחלקה לרמאים,[27] ועדיף לתת לארגונים המחלקים כמעט את כל הצדקה לעניים.
מובא בשם הרי"ש אלישיב (באורח-צדקה עמ' יז) שאין עוברים על לאו כאשר לא נענים לבקשה לצדקה בדואר, כיוון שהבקשה אינה מיועדת לאדם מסוים, אלא היא כללית. מאידך, בשו"ת באר-משה (ח"ד סי' צב) כתב על שאלה זו: "שאם בית-דין או רב מוחזק בצדקתו חתום עליו, הוי כאילו העני עומד לפניו". אך גם לדעתו, באופן אחר אינו חייב עד שהמבקש יעמוד בפניו, כנדרש בעדות.
ז. סיכום ומסקנות
א. מצוַת עשה לתת צדקה לעני, גם אם הוא אינו נמצא בפנינו. יש הסוברים שהלאו חל רק על עני שבפנינו ושאין נותנים לו, אחרים סוברים שאדם עובר על כל עני המבקש ממנו דווקא, ויש הסוברים שכדי לעבור, מספיק שידע שיש עני נצרך וביכולתו לתמוך בו.
ב. הרואה עני מבקש ואינו נותן לו, אם ידו משגת – עובר בלאו. אך נראה שאם מתכוון לתת לאחרים כפי כוחו, גם אם עדיין לא נתן – אינו עובר בלאו. ויש אומרים שבכל אופן חובה לתת לעני המבקש בפנינו, אך יוצאים ידי חובה גם בפחות משווה פרוטה.
ג. במסגרת ציבורית, ייתכן שיחיד שנותן צדקה בשיעור הראוי, ואינו נותן לכל המבקשים ממנו, אינו עובר בלאו.
ד. עני המחזר על הפתחים – נותנים לו מתנה מועטת, ואין נותנים לו מתנה מרובה; אך אפשר שאין עוברים בזה על איסור "לא תאמץ ולא תקפוץ".
ה. אדם שאינו מוכר לנו ואינו רעב, צריך לבדוק אחריו לפני שנותנים לו. לכן, לכאורה, לא עוברים על לאו כשנמנעים מלתת למקבצי נדבות ברחובות ובבתי-הכנסת, שהרי אין אפשרות לבדוק אחריהם. עם זאת, נראה שניתן להסתמך על אישור זכאות מתאים או על דו"ח סוציאלי של לשכת הרווחה.
ו. יש מפוסקי זמננו הסוברים שלעניים המחזרים בימינו בין בתי-הכנסת אין דין של "אל ישוב דך נכלם", אך יש שהחמירו בכך.
ז. אין חובה לתת צדקה לכל גבאי הצדקה המבקשים. ביחס לבקשות בדואר – יש הסוברים שאם הבקשה מאושרת על ידי בית-דין וכד', דינה כבקשתו של עני העומד בפנינו.
[1]. כל מוני המצוות מנו את מצוַת העשה כמצווה אחת, הנלמדת מהפסוק "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו,ח) או "נתון תתן לו" (דברים טו,י). באשר ללאו – יש ממוני המצוות שמנו לאו אחד, מהפסוק "לא תאמץ את לבבך" (דברים טו,ז); יש שמנו שני לאווים, מהפסוקים "לא תאמץ" ו"לא ירע לבבך" (דברים טו,י); ויש מי שמנה שלושה לאווים: "לא תאמץ", "לא תקפוץ" (דברים טו,ז) ו"לא ירע לבבך".
[2]. ראו: שו"ת מהר"י אסאד (ח"ב סי' קיח); צפנת-פענח (הל' מתנות-עניים ז,א); שו"ת ערוגת הבשם (יו"ד ח"ב סי' ריט); בית-המלך (פ"א, תחילת הל' ת"ת, ד"ה ולפענ"ד); שו"ת משנה-הלכות (ח"י סי' קסב).
[3]. מובא ברש"י (חולין קלט,ב ד"ה לפי שנאמר) שבמקום שכפלה התורה, צריך לחזר אחר המצווה עד שתבוא לידו. והרי בצדקה כתוב "פתוח תפתח" ו"נתון תתן" (ספר מלא-העומר ססי' שכד, בשם הרב יצחק ירוחם דיסקין). מאידך, שו"ת שבט-הלוי (ח"ה סי' קלא; ח"ד קכד,ב) מקשה על דעת בעל אור-החיים, ממנו משמע שצריך להפריש ולהניח בצד מעשר אף אם אין עניים כלל. הרי מדין תורה ודאי אינו חייב להפריש צדקה כדי שיהיה מוכן אם יבוא עני, וגם מלשון הרמב"ם לא משמע כן, וראה דבריו שם באריכות. גם ביחס לנדרי צדקה, מובא בר"ן (ר"ה א,ב מדפי הרי"ף), בש"ך (יו"ד רנז,ה) ובב"ח (שם), שאם אין שם עניים – אינו צריך לחזר אחריהם. אך לדעת התוס' (ר"ה ד,א ד"ה צדקה ומעשרות), לאחר שעברו שלושה רגלים, מחויב לחזר אחר העניים כדי לקיים נדרו. אך בדרך כלל לא מגיעים לכל זה, שכן "עניים מצויים הם (שו"ע יו"ד רנז,ג)".
[4]. ראו מחנה-אפרים (הל' צדקה ססי' א), וכן כתבו צפנת-פענח (הל' מתנות-עניים ז,א); בית-המלך (תחילת הל' ת"ת, ד"ה ולפענ"ד); שו"ת ערוגת-הבשם (יו"ד ח"ב סי' ריט)..
[5]. מהר"י קורקוס (הל' מתנות-עניים ז,ב); שו"ת מהר"י אסאד (ח"ב סי' קיח); דרך-אמונה (הל' מתנות-עניים ז,ז).
[6]. בספר חמדת-ישראל (ח"א, קונטרס נר מצוה, ל"ת רלב) כתב שהמילים "אשר נדע עניים" אולי מלמדים שהלאווים חלים רק על "עני אשר נדע אותו שהוא עני", ולא על מישהו שהוא ספק עני.
[7]. באגרת הגר"א (עלים-לתרופה) ובספר אהבת-חסד (ח"ב יט,ד בסוף ההג"ה) מובא, שאם אינו נותן צדקה בשיעור חומש או מעשר, עובר בכל רגע על כמה לאווים ועשים. לכאורה משמע שלדעתם עוברים על העשה ועל הלאו גם בעניים שאינם בפנינו. עם זאת, מובא בשם הרש"ז אוירבך שכוונת הגר"א הוא "שכיון שהגיע עני לידו, ועכשיו אין לו כסף ליתן לו בגלל שלא הפריש מעשר כספים עד עכשיו, עובר בהלאוין של לא תקפוץ את ידך ובל תאחר" (קונטרס קול-התורה, חוברת לט, תשנו).
[8]. לכן, אין עדיפות למתן צדקה לעני העובר בין מתפללי בית-הכנסת על פני מתן צדקה לקופת הצדקה העומדת שם, השייכת לארגון צדקה מוכר. להיפך; נתינה לקופת בית-הכנסת מצויה במעלה השנייה של קיום המצווה (רמב"ם, הל' מתנות-עניים י,ח), ואילו נתינה לעני המבקש מצויה רק במעלה השישית (שם י,יב).
[9]. מובא בשם הר"י שפירא והרי"מ שטרן (יד-מלכים עמ' ס) שבמחזר על הפתחים עוברים על לאו רק כשהעני צריך ממש מזון וכסות להחיותו, ובימינו לא צריך לחשוש לכך.
[10]. הצפנת-פענח (הל' מתנות-עניים ז,ב) כותב בעניין מעשר עני: "אם כבר נתן השיעור, אך לעני שאין מכירין אותו…אם אח"כ בא עני אחר, אם צריך ליתן לו – דזה ודאי הצדקה לא קיים… אך כיון שעפ"י דין צריך ליתן לו, יש לומר דנפטר". בגמרא (ב"ק טז,ב) מובא: "אמר ירמיהו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר". אך מפרש הנמוקי-יוסף (ב"ק ו,ב מדפי הרי"ף) ש"היינו דווקא במי שיודע שאינו הגון, אבל אם אינו יודע בו ואפשר שהוא הגון – שכר יש לו, שהרי לשם מצוה מכוון".
[11]. כל אדם יכול לפנות ללשכת הרווחה האזורית לקבלת אישור על נזקקות. האישור ניתן לאחר בדיקת מסמכים והתרשמות כללית, ומצוינת בו רמת המצוקה – מא' עד טז', כאשר א' מציין את רמת הנזקקות הגבוהה ביותר. אפשר גם לבקש דו"ח סוציאלי מודפס ומקורי, המספק מידע מקיף ומדויק יותר על מצבו הכלכלי של הפונה.
[12]. תוס' מסבירים שהגמרא עוסקת בגבאי צדקה המחלק מקופת הצדקה הציבורית, ולא ביחיד. גם רש"י והרא"ש נקטו בלשון "קופה" (ראו בית-יוסף יו"ד סי' רנ), וכך הובא גם בשו"ע (יו"ד רנ,ג). אך הב"ח (שם) פירש בדעת רש"י שכוונת הגמרא ליחיד. גם בדעת הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,ז) נחלקו הדעות, והטור, מהר"י קורקוס והב"ח סוברים שלדעת הרמב"ם מדובר ביחיד. מכל מקום, הרדב"ז (הל' מתנות-עניים ז,ז), הבית-יוסף (שם), הפרישה (יו"ד רנ,ו) והש"ך (שם,ג) פסקו שגם בקופה וגם ביחיד נותנים לו רק מתנה מועטת.
[13] אמנם, הנצי"ב (העמק-דבר דברים טו,ז) פירש שיש לאו גם בעני המחזר על הפתחים: איסור "לא תאמץ" מדבר על עני רגיל, ואיסור "לא תקפוץ" מתייחס לעני המחזר על הפתחים. כך גם משמע מערוך-השולחן (יו"ד רנ,ז), שכתב "אבל העניים המחזרין על הפתחים אין בהם שיעורים, וכל יחיד ויחיד נותן דבר קטן", ולא הזכיר כלל את הפסוק "אל ישוב דך נכלם", אלא את דין התורה הכללי בלבד.
[14]. ראו רדב"ז שם. אך לדעת הרמ"א, שלא הסמיך בין עני המחזר על הפתחים לבין דין "אל ישוב דך נכלם", ייתכן שהלאו שייך גם בעני המחזר על הפתחים. מהפלא-יועץ (ערך: צדקה) משמע שאין לאו בעני המחזר על הפתחים, שכן הוא מחייב לתת לו פרוטה רק משום "אל ישוב דך נכלם". כך בספר תולדות-יעקב (פ"ד) ובספר באורח-צדקה (עמ' שפח) מובא שהרח"ע גרודזנסקי דימה את חובת מתן הצדקה לעניים הרבים הנקבצים בפתח בית-הכנסת לדין הקדמת שלום. וכשם שאי-אפשר בווילנא להקדים שלום לכל אדם, כך אי-אפשר לתת צדקה לכל המבקשים, כי "אין דנין אפשר משאי אפשר". מובן שלדעתו אין בכך לאו, שאחרת אין מקום לדמיון. וראו בספר באורח-צדקה עמ' שנד, שהביא בשם הר"ש וואזנר ש"המסתובבים כל היום ואוספים כספים" – מסתבר שאין עוברים בהם על הלאו של "לא תאמץ", אבל סיים בצ"ע.
[15]. ייתכן שמקורו של הרמב"ם, במדרש אותיות דרבי עקיבא השלם (נוסח א, עמ' שסא), שם מובא: "וכשבא לפני דל בתפלה, איני משיבו מלפני ריקם, שנאמר: אל ישוב דך נכלם". והרי אנו מצווים ללכת בדרכי הבורא, שנאמר "והלכת בדרכיו", ולדעת הרמב"ם זו מצוַת עשה. לכן, כשם שהקב"ה אינו משיב עניים ריקם, כך גם אנחנו מחויבים לנהוג.
[16]. ראו במאמרי, "שיעור חיוב עשירים בצדקה", תחומין ל, מעמ' 379. באשר ליחס שבין מצוַת הצדקה לחובת מעשר כספים, ראו במאמרי, "מימון הוצאות ילדים ממעשר כספים", תחומין לא, מעמ' 371.
[17]. ראו גם בערוך-השולחן (יו"ד רמט,ד) ובשבילי-דוד (יו"ד רמט,א). אך לדעת שבילי-דוד, בעשיר הדין שונה. מאידך, יש פוסקים שהבינו את המונח "ידו משגת" כפשוטו, ויש שאמרו שהכוונה לחומש. לפירוט, ראו מאמרי "שיעור חיוב עשירים בצדקה", תחומין ל, מעמ' 379.
[18]. בשו"ת חתם-סופר (חו"מ סי' קעז) משמע שגם אם עדיין לא נתן צדקה בשיעור הראוי, אלא רק בכוונתו לתת לאחרים, כבר אינו עובר על הלאו, שכן הוא כותב: "ודאי מי שרוצה ליתן צדקה לעניים כפי יכולתו אע"פ שאינו רוצה לקיים דרשא דעניי קרוביך קודמים, תו ליכא לאו דלא תקפוץ".
[19]. ראו: שו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"א סי' כד); אמרי-בינה (ח"א או"ח יג,ג); קובץ-שיעורים (ב"ב ח,ב); גליוני-הש"ס (נדרים לג,ב); קהלות-יעקב (קידושין סי' לט); צדקה-ומשפט (א,טו); וכעין זה במרחשת (ח"א סי' מג בהע') ובספר ברכת-יצחק עה"ת (פרשת ראה) העלה אפשרות זו. מאידך, לדעת הר"ש רוזובסקי (שיעורי רבי שמואל, ב"ב סי' קפב) הלאו הוא איסור חדש העומד בפני עצמו, שלא לאמץ את לבו ושלא לקפוץ את ידו.
[20]. בעל נתיבות-המשפט (נחלת-יעקב, פר' ראה), בעניין "פרוטה דרב יוסף", מחדש שהלאו של צדקה מתייחס רק לעני ערום או רעב, להם גם שומר אבדה מחויב לתת.
[21]. הסוברים שלאו שאין בו מעשה נחשב לעניין זה כעשה הם: שו"ת חוות-יאיר (סי' קלט), בעל הפרי-מגדים (תיבת-גמה, חקירה ד; אשל-אברהם או"ח תרנו,ח ומסיים שם בצ"ע); הגהות חתם-סופר (או"ח סי' תרנו); תשובה-מאהבה (או"ח תרנו, רפד); שו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' נד); שו"ת ציץ-אליעזר (חי"ח סי' מ; חי"ט סי' א), וכן משמע בלבוש (או"ח תרנו,א); שו"ת חכם-צבי (סי' יז); מור-וקציעה (או"ח תרנו), משנת-חכמים (ריש הל' יסודי התורה) ועוד. לעומת זאת, משמע מהריב"ש (סי' שפז), אפשר אולי לדייק בב"ח (יו"ד סי' רלב), ולדעת שו"ת מהר"ם שיק (או"ח ססי' שג); שו"ת שבט-הלוי (ח"ה סי' קעד) ופוסקים נוספים, דינו כלאו.
האמרי בינה (ח"ב חו"מ דיני דיינים סי' יט; ח"א או"ח דיני שבת סי' א) מחלק בין מצוות שאין בהן זמן קבוע ויכולות להזדמן בכל עת, כגון הלאו שבצדקה, שלעניין זה דינן כעשה. לבין לאווין שאין בהן מעשה, התלויות בזמן, שדינן כלאו. נראה שכך מסיק גם השדי-חמד (מערכת הל' כלל קז), בסוף אריכות דבריו שם.
[22]. ראו: רמ"א (יו"ד רנ,א), בית-יוסף (שם), ש"ך (שם,א), ט"ז (שם,א), פרישה (שם,ב) ולבוש (שם,א). וכן דעת הרלב"ג (פרשת ראה, ד"ה עשר תעשר). מאידך, המאירי (בית הבחירה ב"ב ט,א), הב"ח והגר"א (שם,ג) כתבו שגם כשיש ציבור, היחיד מחויב לתת לעני די מחסורו. לבאור דעת הטור, ראו דרישה (שם,א) וט"ז (שם,א).
[23]. הבית-יוסף מוסיף ש"בין כולם יתנו לו די מחסורו", אך אין הכרח לומר שכל אחד ואחד חייב לתת את חלקו, אלא רק שסך הסכום יספיק לצרכי העני.
[24]. בערוך-השולחן (יו"ד רנ,ד-ה) מובא: "אם האחרים אינם רוצים לתת, ואין בידו לכוף אותם, החיוב עליו לבדו", עד לשיעור עשירית או חומש. מאידך, בשו"ת ישמח-לבב (סי' לב) מובא: "במקום דאיכא רבים, לעולם אין היחיד מחויב לתת לעני די מחסורו, אף אם ידו משגת".
[25]. נראה שהסוברים שהאיסור חל רק כלפי העני הפושט יד בפנינו, רואים את הלאו במשמעותו הצרה והפשוטה – דהיינו, אימוץ הלב כנגד עני המבקש צדקה. מאידך, הסוברים שהלאו חל גם כלפי עניים שרק ידוע עליהם, רואים את האיסור כרחב, ככללי יותר וכנובע מעקרון הערבות ההדדית של "כל ישראל ערבים זה לזה", לפיו אין הבדל בין עני הנמצא בפנינו לבין עניים אחרים שידוע לנו עליהם ואנו יכולים לסייע להם. גם לפי דעה זו, מסתבר שכאשר יש ציבור גדול וכל אחד מהציבור תורם את חלקו כפי יכולתו, עוברת המחויבות הכוללת לתת לכל אחד ואחד מהיחיד לציבור. רק כשהציבור אינו נותן כנדרש, כאן החיוב יחזור לידי היחיד.
[26]. מובן שאין צורך להודיע את צערו של פושט יד, כפי שכותב הרמ"א, שהרי הוא עושה זאת בעצמו.
[27]. ראו: שו"ת משנה-הלכות (ח"ד ססי' רלז); 'לקט שאלות המצויות' (ח"ב יו"ד עמ' צד); כנסת-הגדולה (חו"מ סי' שלא, ב"י ז), שהביא בשם המהר"ם גלנטי שנהגו לתת לשלוחים שליש או רביע, ויש להניח שבאותם ימים המשולחים לא קיבלו החזרי הוצאות.
אם אני מפרישה מעשרות ותרומות כל יום ,האם אני חייבת לתת צדקה גם לזה שמבקש ברחוב ?
אדם מפריש תו"מ כל יום, קיים את המצווה ויצא ידי חובה.
באופן כללי צריכה להיות זהירות יתירה עם כל פושטי היד ברחובות, (לא כולם אמינים).