יחסו של עזרא הסופר ליהודי תימן  – קללת עזרא

באדיבות "נוסח תימן"

הכמיהה אל ארץ ישראל היתה מנת חלקם של כל יהודי הגולה, מכל עדה ובכל מקום, כך שבעת שיכלו לעלות אל ארץ הקודש מיד קמו ועשו כן. פעמים שהיתה העלייה ברווח ובשלווה, דבר שהקל ביותר על דרכם, אך פעמים רבות עלו מתוך תלאות וייסורים שונים ומשונים אשר תקפום בדרך.

יחסו של עזרא הסופר ליהודי תימן הכמיהה אל ארץ ישראל היתה מנת חלקם של כל יהודי הגולה, מכל עדה ובכל מקום, כך שבעת שיכלו לעלות אל ארץ הקודש מיד קמו ועשו כן. פעמים שהיתה העלייה ברווח ובשלווה, דבר שהקל ביותר על דרכם, אך פעמים רבות עלו מתוך תלאות וייסורים שונים ומשונים אשר תקפום בדרך, גם בארץ עצמה שנקנית בייסורים (ראה ברכות ה', א') סבלו רבות, ואף על פי כן המשיכו לחרף את נפשם על כך לאורך כל הדורות.
כמובן שגם בני גולת תימן, אשר שמרו באדיקות מופלאה על מסורתם הקדומה מאז גלותם לתימן בימי בית ראשון, ו"על שרשי האמת יעידו גזעיהם" – כלשונו של הרמב"ם באגרת תימן ,ציפו גם הם לישועה: הן בראשית גלותם, לפני קום בית שני, והן לאחר מכן, עד ימינו אנו.

ומכאן עולה מאליה תמיהה גדולה על התנהגותם של יהודי תימן בעת בניין בית המקדש השני,
כאשר עלה עזרא הסופר מבבל ושלח ליהודי שאר המדינות לעלות עמו ארצה, מדוע לא עלו גם הם בזמן זה על פי הוראתו של הנביא?
יתירה על זאת, על יהדות מפוארת זו מעיבה צילה של שמועה מסתורית אך מפורסמת, אודות קללת עוני ומחלוקת בה קוללו על ידי עזרא הסופר כאשר לא עלו עמו לארץ ישראל.

לשמועה זו מספר גרסאות השונות זו מחברתה, ואף רבים דנו באמיתותה.

במאמר זה נפרוש בעז"ה את המקורות לנושא זה, ההבדלים והשינויים בדבריהם, הדחיות להם והאפשרויות האחרות שיש להעלות במסקנת הדברים.

המקור הראשון לשמועת הקללה הוא רבי שלמה עדני, מגדולי הדור שלפני כארבע מאות שנה, שכתב בהקדמתו לפירושו "מלאכת שלמה" על המשניות, וזו לשונו במלואה: מבית אבי אבא הנזכר שהיו מערי התימני מקובלני כי מגלות הראשונה נגלינו, כי קרא דכתיב בסוף ספר  מלכים  – וינחם  בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי נאמר גם עלינו. ועוד קבלנו כי אנו מן הכת ששלח להם עזרא לעלות בבנין בית שני ויתנו כתף סוררת ויקללם להיות כל ימיהם בעוני. ובעונות נתקיים בנו באותו הגלות עוני תורה ועוני ממון לתפארה. ובפרט משפחתי הצעירה, שכולם היו לפי מה שנודע לי ונתאמת אצלי על פי מגידי אמת בשפה ברורה, יראי שמים ובעלי תורה תלמידי א"א ז"ל. כי הוא היה הרב של העיר אוזל הנקראת צנעא. וגם זקני אבי אבי לפניו היה מלמד תינוקות שם. כי הדלות הדביקתם והרעב. באופן ששתי קללות עזרא נתקיימו בנו, האחת המארה הנזכרת, ועוד בקללה הכוללת, לכל מלמדי תינוקות מבהלת, שלא יתעשרו, שמא ממלאכתם יתבטלו, ברום לבבם וגם עלה יעלו.

מקור נוסף לנושא זה הוא רבי יחיא צאלח (מהרי"ץ), גדול רבני תימן בתורתו ובהנהגתו בדור שלפני למעלה ממאתיים שנה, ובין ספריו הרבים כתב גם את מגילת תימן, הפורשת את קורות יהודי תימן מראשית התיישבותם ועד לזמנו. מלשונו שם ניכרים שינויים קלים מלשונו של רבינו שלמה עדני, והרי היא לפנינו: וכאשר פקד ה' את עמו ע"י כורש ועזרא, ויתאזר עזרא ויעלו אותו מדלת העם, וישלח אל כל המקומות לעלות ירושלים אשר בחר ה' לשכון שם שכינתו, וישלח גם אל צנע"א וכפריה לעלות גם המה, וימאנו שמוע לקול הכהן הגדול עזרא הסופר, כי צפו בכח בינתם שעתיד הבית ליחרב ותשובה אחת היתה להם עם אותם המיוחסים שנשארו בבבל ולא רצו לעלות, אמרו הואיל ובית המקדש עתיד ליחרב כמתחלה ולא יהיה קיים טוב לנו להשאר בכאן, מאי דרוש פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה  אטנפם (שיר השירים ה', ג') , כאשר מבואר זה בספר המשקל ( נדפס בשם נפש החכמה, עמ' כ"ה, בתוך: עמודי הקבלה, ירושלים תשס"ה) שחיבר מהר"ם דיליאון ז"ל. וקבלנו כי לא טוב עשו כולם שלא עלו וימרו את פי הנביא עזרא, כי אילו עלו אלו ואלו היה הזכות אז גדול מאד, והיתה השכינה קובעת מקום לא תמוט ולא היה אז חרבן. ובעוון זה נענשו אנשי תימן בדלות ועניות מקללת חכם ונביא אשר בחנם היא באה, באמרו כל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, ומפני זה הם עניים באין רכוש וקנין, המקום ב"ה ברחמיו יפן לדלותם ודחקם.
וכבר הגיד בס' סדר היום בענין אמת ויציב, שכששלח עזרא אחר בני הגולה שלא היו עמו בבבל והיו רחוקים מירושלים, ולא רצו לעלות מהטעם הנז' למעלה שראו שעתיד ליחרב, ואמר ששמע אנשי טוליטול"ה והקרובים אליהם וכדי שלא יחזיקום באנשי רשע ומחוסרי אמנה חלילה כתבו להם זה השבח של אמת ויציב .

המוצא השלישי לשמועה זו נובע מדברי רבי יעקב ספיר, נוסע אשכנזי שסייר בתימן כשמונה חודשים בשנת תרי"ט וכתב את זיכרונותיו בספר "אבן ספיר", שם כתב אודות הקללה, אם כי בחריפות יתר: וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, שלח גם אליהם ולא באו, ובא עזרא בעצמו ולא קבלוהו לעלות עמו, באמרם מראש שאין זאת גאולה שלימה כי לא הגיע הקץ, ועוד יגלו בראש גולים שנית מירושלם, ומדוע יעפילו לעלות בטרם הגיע הקץ האמת. וחרה בהם אף הכהן הראש, הוא עזרא, והחרים אותם בחרמו הקשה, ואף הם הפכו עליו את הברכה שלא יקבר בא"י וקללת שניהם התקיימה. הם אין להם שלוה ומנוחה, מנויה וגמורה ששלותם והצלחתם אינה מתקיימת ומתמדת בידם, וכמה עשירים חורים ושרים ימצאון אצלם בכל דור ודור ולא יניחו יתרם לעולליהם וגדולתם לבניהם אחריהם, ואף לאורך ימיהם כעוף יתעופף כבודם ומאומה לא ישאר בידם, וגם הוא לא נקבר בארץ הקדש ומנוחתו כבוד במדבר בצרה. עד היום שונאים אותו ואינם קוראים בשמו, לא נמצא בכל הארץ איש שמו עזרא, רק ילד אחד אצל ר' שמואל ערוסי בעיר שבאם, בן שבע שנים שקראוהו עזרא כי נעשה לו נס קודם לידתו וקראו עזרא כי עזרו ה' והוא אחד ואין שני לו, תחת אשר בבבל ובצרה וגלילותיהם רוב שמותיהם עזרא על שמו.

וכעת נבוא לדקדק בדברי מקורות אלו ובאמיתותם לפי סידרם:

ראשית יש לעיין בדעתו של בעל "מלאכת שלמה", שהנה יש לדקדק במה שכתב "ועוד קבלנו כי אנו מן הכת" וכו', האם באומרו "אנו" כוונתו למשפחתו הנכללת בין בני תימן, או שמא נסבו דבריו אודות יהדות תימן כולה שנכללת בין שאר הקהילות, אשר גם בהם יש שקוללו לפי מסורות שונות, וכפי שנרחיב בהמשך דברינו.
יש לשים לב גם לפרט מעניין בדבריו שנתקיים בנו עוני תורה, הכיצד שורות בודדות לאחר מכן הזכיר בפשטות את אביו שהיה רבה של צנעא בירת תימן , אם כי פשוט שאין זה מן הנמנע שיהיו חכמים בודדים גם לדבריו, כי עוני תורה לגמרי ודאי שלא היה. ובעיקר דבריו לגבי הקללה עצמה, יש ל דייק בלשונו מה הן שתי הקללות, שהרי בפשטות "המארה הנזכרת" הינה קללת העוני, אך לא מצאנו כל קללה נוספת. אמנם הביאור בזה נראה שזו הקללה הכללית הנודעת על מלמדי תינוקות שיהיו שרויים בעוני ויאלצו לחזר על הפתחים (ראה רש"י,בראשית מ"ט, ז'.), וללא כל קשר מיוחד דווקא ליהודי תימן.

ומכאן יש לעבור ולדון בדברי מהרי"ץ השונים במשמעותם, שהרי מדבריו רואים אנו שסירובם של יהודי תימן לעלות, בניגוד למצופה מהם, נבע מעובדת ידיעתם שבית המקדש יחרב שוב, ואף על פי כן הועלתה תרעומת כלפיהם מסיבה אחרת, עקב חוסר ציותם למנהיגו של הדור, הנביא עזרא, שבכל זאת ציווה לעלות ארצה. אך עוד אנו למדים מלשונו, שאכן לא היתה כל קללה מצדו של עזרא הסופר עצמו, אלא שמפאת סירובם לעלייה נענשו ממילא, בקללת עוני שבאה מאליה בעקבות האמור בנביא "וכל אשר לא יבוא" וגו', וכאסמכתא לכך הזכיר את הלשון המובאת בגמרא שקללת חכם ונביא על חנם היא באה, וגם בכך יש לדקדק וכפי שנרחיב גם בזה.
יש לציין שאת דברי סדר היום על תפילת "אמת ויציב" הביא מהרי"ץ גם בפירושו על הסידור (עץ חיים, מהדורת הרב שמעון צאלח, ירושלים תשל"ט, חלק א',דף צ"ו, א'.), ושם במקום אחר ( חלק ג', דף ס"ז,ב'.) הזכיר שוב שלא עלו יהודי תימן לארץ כי ידעו שעתיד הבית השני ליחרב. גם החיד"א הזכיר (מחזיק ברכה, סימן תר"ע; ברכי יוסף, סימן ס"ו.) מסורת זו על יהודי תימן, והוסיף  גם על גלות ספרד שלא רצו לעלות לארץ בבניין בית שני, ואף מקהילות אשכנז לא רצו לעלות, וסיים שאין ספק כי אלו הקהילות לרוב ריחוקם לא היו יכולים לעלות לירושלים בכל רגל וכיוצא בזה.

נותר לנו לדון במסורת זו כפי שהביאה ב"אבן ספיר".
הוא הראשון אשר הזכיר מציאות לפיה כאשר לא שמעו יהודי תימן לקריאתו הגיע הוא אליהם. דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שעזרא הסופר יטרח כל כך, ובשיא הכנותיו לעליה יצא לדרך ארוכה ומסוכנת אל יהודי תימן. מלבד זאת, במידה ואכן הגיע לתימן, לא מסתבר שיהודי תימן יראו את טרחתו המרובה ומסירות נפשו של מנהיג הגולה אשר הגיע במיוחד אליהם, ובכל זאת יסרבו לעליה, ולו תהיינה סיבותיהן אשר תהיינה – שום דבר אינו מצדיק סירוב במקרה כעין זה. וביותר מופרכת הוספה זו בשאלה בסיסית: לא יתכן שגדול הדור ומנהיגו יחליט לערוך מסע לתימן והדבר לא נזכר בספרי ההיסטוריה. הרי הדבר כרוך בשיגור אגרות, שליחים וכיוצא בזה, ואף המסע עצמו כולל פמליה שלימה ונמשך חודשים רבים, וכיצד לא נותר זכר לכך בספרות התנ"כית או ההיסטורית מאותה תקופה?
תמיהה זו קשה גם בלא לומר שעזרא הגיע לתימן, אלא בעיקר שמועה זו של הקללה, הן לא יעלה על הדעת שעזרא הסופר יקלל עדה שלימה ולא נשאר זכר לדבר כה משמעותי בספרות מאותו הזמן. ובפרט בספר עזרא עצמו, בו הזכיר דברים פעוטי ערך הרבה יותר, ובכל זאת לא מזכיר דבר כה חשוב כקללה זו.

חידוש חמור יותר מובא בדבריו, אודות קללה נגדית בין יהודי תימן לעזרא, כביכול, דבר שאין לו זכר בדברי מהר"ש עדני ומהרי"ץ. הוא מתאר שנאה של ממש ביניהם, דבר המחוסר כל הגיון, שהרי בשום פנים ואופן לא יעלה על הדעת שיהודי תימן יעיזו פניהם לקלל נביא ומנהיג כעזרא הסופר. בנוסף לכך, אין בקרב יהדות תימן שום סממן שיש בו בכדי להעיד על צל של שנאה מצידם לעזרא הסופר. את שמו הם מזכירים בתפילת ערבית בליל תשעה באב, כאשר מונים את ימי חורבן בית שני "אשר בנה עזרא אדוננו", וכן בסליחות ליום הכפורים מבקשים "עשה למען עזרא וגלותו", "כשענית לעזרא בגולה" ועוד. אם כך, נמצאים דברי ה "אבן ספיר" חסרי שחר, כי אם אכן קיימת שנאה לעזרא בין יהודי תימן, ודאי שלא היו מזכירים את שמו בתפילותיהם.
כמו כן, דבריו שכתוצאה מקללתם לא נקבר עזרא בירושלים, זו אינה אלא אפשרות, כי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו נקט שעזרא הסופר נפטר "בשם טוב ובתוך העם ובשיבה (טובה) ונקבר בכבוד רב בירושלים" .  אמנם בעל ה"בן איש חי" כתב שעזרא נקבר בבצרה, שם נפטר כשחזר מתימן בדרכו לארץ ישראל, אך גם הוא מדגיש שכך היא שמועת הזקנים ולא נמצא הדבר כתוב בשום ספר. ומה שטען שאין יהודי תימן קוראים לבניהם בשם עזרא, הנה נמצאו כמה וכמה מקומות בהם בא זכרם של יהודים אשר נקראו בשם עזרא, הן באגרות וקולופונים מתקופות קדומות והן בדורות המאוחרים יותר. אך גם בלא לומר כן, הרי פשוט וברור שהשמות הפרטיים בתימן היו מוגבלים ומצומצמים במסגרת מועטה של השמות יחיא, סעדיה, שלום וכדו', וכפי שב"אבן ספיר" מנה מספר שמות שאלו "רוב שמותם", כלשונו.
על כל פנים, שמותיהם של נביאים רבים לא היו נהוגים בקרב יהודי תימן וכגון דניאל, נחמיה, יחזקאל ועוד.
מעניין להעיר כי במהדורותיו המאוחרות של הספר "אבן ספיר" הושמט הקטע האחרון על שנאתם של יהודי תימן כלפי עזרא ואי קריאתם בשמו, המתחיל במילים "עד היום שונאים אותו" עד סוף הקטע, כאשר הובא לעיל.

מעתה יש לדון בגוף הקללה, האם אפשרי שאכן התבצעה פעולה כזו. והנה בספר עזרא (פרק י' פסוקים ז'-ח') נכתב, "ויעבירו קול ביהודה וירושלם לכל בני הגולה להקבץ ירושלם, וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל משאר הגולה".  ובמשנה במסכת קידושין נכתב, "עשרה יוחסין עלו מבבל ". ופירש רש"י, כשעלו בני הגולה, ובגמרא מפרש לה דלאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו. ובהמשך הגמרא, איתמר אביי אמר עלו מאיליהם תנן, ורבא אמר העלום תנן, וקמיפלגי בדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה. אביי לית ליה דרבי אלעזר, רבא אית ליה דרבי אלעזר. אם כן, נמצינו למדים שעזרא הסופר עלה מבבל עם פסולי היוחסין שבה, ואפילו את כל יהודי ארצו לא העלה. בפרט לסובר שהעלם בעל כרחם, הרי שלעזרא הייתה הסמכות להעלות את כל מי שברצונו, ובכל זאת העלה רק את השפלים שבהם. וברור, אפוא, שהאפשרות שקילל את יהודי תימן משוללת כל היגיון, כי מדוע יבוא לקלל קהילה אחרת אם אפילו את בני ארצו לא העלה. וביותר, שגם רבו של עזרא, ברוך בן נריה, לא עלה לארץ ונפטר בבבל : בנותן טעם לצטט כאן את דברי הרמב"ן בספר הגאולה . רק מעטים עלו עם עזרא מבבל, כאלף וחמש מאות. (כתבי רמב"ן, מהדורת הרב חיים דוב שעוועל,ירושלים תשכ"ג, חלק א', עמ' רע"ד)

ויתכן אצלי, כי רשיון כורש לא היה אלא למלכות יהודה, שהם עם ירושלים, רק ציוה עליהם, בכל מקום שהם ממלכותו, לשוב לארצם. כי עליהם היתה עליו צואה לשלחם ולבנות הבית, והוא מה שאמר, מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה. ואם תאמר שהיה רשיונו על הכל, כאשר אמר בכל מלכותו (עזרא א', א'.), לא רצו שאר השבטים לעלות, שלא אבו לדחוק את הקץ , שידוע היה אצלם כי פקידת שבעים שנה לבבל נאמר ולא עליהם. גם מפשט לשונו של הנביא עזרא יש לדייק כך, שכן לפי הפסוקים ברור שהכרוז היה מכוון אך ורק כלפי הגולה שביהודה, שהיתה יכולה להגיע אל ירושלים תוך שלושה ימים, ולא לבני המדינות הרחוקות אשר להם לקח זמן רב לעלות אל ירושלים, בפרט בתנאי הימים ההם, וודאי שלא בשלושה ימים.
ברם, מסורת עתיקה מתארת דרך קצרה בת שלושה ימים בתימן לירושלים, על ידי ניקבה בהר בראש הסמוך לצנעא, ויש שכתבו כי הדבר אכן בא ליישב את הפסוקים הללו .
עוד יש להעיר שהרי כבר הובא באחרונים, על פי דברי בעל "סדר היום", שתפילת אמת ויציב נתקנה לאנשי טוליטולא על מנת שלא יוחזקו כאנשי רשע ומחוסרי אמנה. ואם דקדקו כל כך שלא יוחזקו חס ושלום כרשעים, ודאי שלא יקללו עדה שלימה בשל כך.

עוד קהילות תולות את סאת סבלם בסירובם לעלות לארץ ישראל. אצל יהודי ג'רבא ידועה מסורת אשר על פיה הגיע עזרא עד לאי ג'רבה, אך יהודיה סרבו לעלות כי לא האמינו שיצא בנין הבית השני מעם ה', ובתמורה קללם שלא יזכו לעמוד ולשרת את ה' כל זמן קיום בית המקדש ועד אחרית הימים, וכן בהעדר לויים מקהילתם, ואף הם קללוהו שלא יקבר בירושלים, ושלושת הקללות הללו נתקיימו לפי מסורתם.

שמועה דומה לכך מתהלכת בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, וכמו כן מרחפת צילה של הקללה על קהילות יהודי בבל וכורדיסטאן, ומסתבר שאת המסורת הזו לקחו יהודי הארצות השונות אלו מאלו.

על אי עלייתם של רוב יהודי הגולה כבר עמד האברבנאל שכתב בפירושו לספר מלכים "וישבו היהודים במלכות ספרד משם ועד עתה, ונתפשטו בכל הערים אלה מפה ואלה מפה, לא שבו אל ירושלים בזמן בית שני, כי אמרו שלא היתה אותה הפקידה גאולה שלמה, ולא נמצא שמה ארון ברית ה' ולא חלה הנבואה ביניהם ושאר הדברים הקדושים לא היו בקרב ישראל, שלכן לא ישובו כי בשוב ה' את שיבת ציון ושבו בנים לגבולם מאשור ומכוש ומאיי הים, כמו שכתוב כל הספור הזה בספר דברי הימים הקדומים אשר למלכי ספרד".

אף בין יהודי אשכנז יש מסורת המספרת על אי עלייתם , וכבר הרד"ק בפירושו לנביא שופטים (כ', ט"ו.) מזכיר זאת בשם המדרש, בכותבו כי אלף איש  מבני בנימין הלכו לארץ רומניא וישבו שם.

גם יהודי וורמייזא לא נענו לקריאת יושבי ירושלים בהשיבם "גורו כאשר תגורו בירושלים הגדולה ואנחנו נשב פה בירושלים הקטנה" , וזאת משום עשירותם וחשיבותם בעיני הנכרים דאז. בסיבה זו תלו יהודי וורמייזא את כל הצרות והגזירות שבאו עליהם בדורות הבאים יותר מכל הקהילות שבשאר המדינות.

מסורת הקללה קיימת בקרב יהודי פרס שלא רצו לעלות, כאשר עזרא ונחמיה שלחו שליחים לכל יהודי פרס. עזרא הגיע במיוחד אל הגלעד, הוא הכפר הנקרא גילארד, אך הם סירבו בתואנה שבארץ ישראל רבות המלחמות ובמקומם יושבים הם בשקט ובשלוה ונהנים מחירותם, בעוד יש להם די קרקע, מים ואויר. אחר משא ומתן עמם אמר להם עזרא כי המצב הטוב כצל עובר הוא, וצופה הוא שעוד נכונות להם עתים רעות, בהן לא יישארו מהם עשרה אנשים יחדיו. גם הם קללו אותו שלא יגיע לירושלים, וקללות שניהם נתקיימו.

הפרטים השונים בקללותיהם כבר נדחו למעלה, אך רואים אנו גישה חדשה של סירוב העלייה משום אהבת הנוחות שבגלות, ולא משום ידיעת העתיד וחוסר אמון בבנין הבית .
כך כבר פירש רש"י (קידושין ס"ט, ב',) לגבי הלויים: "ומן הכשרים לא מצא לפי שהיו יושבים בבבל בשלוה והעולים בירושלים היו בעוני ובטורח המלאכה ובאימת כל סביבותיה".
אמנם מצאנו שעזרא הסופר קנס את אלו שלא עלו עמו, הלא הם הלויים אותם קנס שלא יקבלו מעשר. מקור ידיעה זו מן הגמרא , שם נכתב מפני מה קנסו לויים במעשר וכו', שלא עלו בימי עזרא, ומנא לן דכתיב ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. :
וזו לשון רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה (מעשר שני פרק ה'), לפי שעזרא קנס את הלויים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וציוה שיתנו המעשר לכהנים. ובשו"ת הרדב"ז  נשאל מאיזה כח היה יכול עזרא לקנוס את הלויים, ונדרש לדברי הרמב"ם שכל הקנס היה אך ורק לבני לוי באותו הזמן, יעויין שם, וכבר דנו המפרשים בענין זה.
ואין לדייק משם לשמועת הקללה דנן, שהרי בכל מקרה יש לומר שהקללה חלה רק על אותו הדור שלא עלו עמו, ומכל מקום דבר זה מחזק את פירכת הקללה, כי אם הלויים שהיו נחוצים לעבודת בית המקדש רק נקנסו וללא שום קללה, לא יתכן שעדות אחרות יענשו בחומרה יתירה ויקוללו.
גם אם ננקוט שקוללו, ישנן דעות שהקללה אינה יכולה לחול במאורע זה, משום שאין איסור במעשיהם, לפי המבואר .

לגופה של קללת העוני, ראשית ידוע כי היו תקופות בהם זכו היהודים לשלטון בתימן, כדוגמת ממלכת החימיארים הקדומה, ובמשך כל הדורות חלו עליות ומורדות במעמדם של יהודי תימן. אך גם כשהיו שרויים בדלות עסקו במלאכות שלא ביישו את בעליהן כדוגמת צורפות, ייצוא ויבוא ועוד.
עוד בתקופות הגאונים היו יהודי תימן תומכים כלכלית בישיבותיהם, ועד היום מתגלים בגניזות מסמכים המעידים על כך. לשם דוגמא בלבד יצויין לדברי הגאונים בתשובותיהם שכתבו "והרי הכספים אלתמניה הבאים לפנינו עד עכשיו מארץ ימן". נמצא כי אין כל מקור לקביעה נחרצת זו, לפיה קוללו יהודי תימן בעוני .

מפן שונה, הן ידוע גם עוניים של ערביי תימן, אשר נבע מהתפשטות האסלאם הקיצוני שמנע קשר מסחרי עם מדינות אחרות, ובכלל מן החיים הבלתי מפותחים שהיו בתימן מבחינה זו. גם בתקופתנו שרויים עמים רבים בעוני מפאת התנהלות שלטון שגויה וכלכלה בלתי נבונה, ולא מפאת קללה כזו או אחרת.
אם כך, ברור שאין לומר שעוניים של יהודי תימן נבע מקללתו של עזרא, שהרי מי קילל את ערביי תימן ושאר הארצות ? וזאת מלבד המציאות שהיו יהודים עשירים שחיו בפשטות והסתירו את עושרם מפחד הגויים.

בנוגע לעוני תורה שהזכיר במלאכת שלמה, פשוט כי מיותר לכתוב אודות ריבוי התורה והחכמה שבתימן, לבד מהערתנו לעיל שהוא עצמו כתב על אביו שהיה רב העיר צנעא, ואעתיק לשם דוגמא מדברי רבי שלום יצחק הלוי, מגדולי רבני תימן בדור האחרון, ואלו דבריו: הנה יודע כל שער עמי, כי לא היה אלמן שבט ישראל אשר בתימן. בכל דור ודור קמו מקרבו גדולי תורה וענקי תורה וחכמה, אשר האירו במאור תורתם וחכמתם גם לדורם וגם לדורות שבאו אחריהם  וכו', עיין שם בכל המשך דבריו ואין צורך להאריך בזה.

כמו כן מוזר מאד לומר שעזרא יקלל עדה שלמה בענינים רוחניים כתורה. אמנם העירני הרב אלמוג שלמה אכלופי מדברי הגמרא (חגיגה י"ד, א'.) המונה את קללותיו של ישעיה הנביא לעם ישראל, וביניהן שיוסרו מתוכם כל בעלי מקרא, משנה וכו',ואם כן נמצאנו למדים ששייכת קללה גם בענינים כגון אלו. אלא שיש להוסיף את דעת רבי חיים כסאר, לפי הטוענים שאישר את שמועת הקללה [וכפי שיובא להלן], שלאחר מכן נשאל לגבי הקמת מוסדות תורניים והשיב כי בענייני רוחניות לא שייכת קללה זו. לענין מידת מהימנותם של המקורות העיקריים, יש לציין כי ר"ש עדני עלה מתימן בגיל ארבע ואביו נפטר בהיותו כבן חמש עשרה, כך שמידת ידיעתו על הקללה היא קבלה בעלמא מגיל הנערות, ללא מקור המאמת זאת בוודאות.
יש שהסבירו כי הוא לא ראה צורך להפסיק מלימודו הרצוף על מנת לברר עניין זה ששמע בצעירותו. אמנם אחרים כתבו כי שמע על הקללה מפי רבותיו שבצפת ובירושלים, רק שמתוך דוחקו וצרותיו ייחסו כמקור לעוניים של יהודי תימן, אך ודאי שדברים אלו אינם נכונים כי ר"ש עדני מדגיש שקיבל מסורת זו מפי אבי אביו.

אודות רבי יעקב ספיר, מובנים הדברים היטב כאשר נשית את ליבנו לעובדה כי הוא סייר בתימן בשנת תרי"ט, אך את זיכרונותיו כתב ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת תרכ"ג. פעמים נוספות נמצא חוסר דיוק בדבריו, שנובע מסיבה זו של רוחק הזמן מעת שמיעת הדברים ועד לכתיבתם. יש הסבורים כי רשם את הדברים בדייקנות מפי העם, וכבר אצלם השתרבבו יתר ההוספות. אולם מסתבר יותר כי ידיעת יהודי תימן שסיפרו לו על הקללה היתה על פי הכתוב במלאכת שלמה, והוא הוסיף על כך את שאר דבריו. על כל פנים, כבר התברר למעלה כי בדבריו נכללים הוספות וגוזמאות אשר חסרות בסיס הן.

אף בדעת מהרי"ץ יש לתמוה, מדוע בעץ חיים לא הזכיר את יהודי תימן כפי שהזכיר את יהודי טוליטולא, ורק במגילת תימן אזכר זאת, אלא שבדבריו יתבאר שלא היתה זו קללה ממש, ראה להלן. ולבד מזאת תמוה שהמקור הראשון לקללה הוא הרשום ב"מלאכת שלמה", שנכתב מאות רבות של שנים אחר התרחשותה בפועל , אם אכן היתה, וחוץ ממנו לא הוזכרה באף מקור תורני או היסטורי במהלך הדורות עד אליו, לבד מכך שלא הוזכרה בספר עזרא, מה שאין כן אי עלייתם של יהודי הגולה שהוזכרה במספר מקומות ללא כל התייחסות לקללה כזו או אחרת.
יש שהעידו כי הקללה לא נשמעה בתימן מעולם, אך הדבר אינו נכון כי הזכירו זאת גם יהודי תימן, ראה להלן בדברי רבי חיים קורח ועוד. אם כי מסתבר שגם הם לא ידעו אודותיה אלא על פי הכתוב ב"מלאכת שלמה", ומכך המשיכה השמועה להשתלשל לדורות הבאים.

לעומת זאת מצאנו שנתפרסמה הקללה גם במקומות רחוקים מתימן, שכן הנוסע בנימין השני שמע אודותיה בהודו מפי רב תימני שסיפר לו כי עזרא ביקר בתימן, וכאשר מיאנו יהודיה לשוב "ויקללם קללה נמרצת להיות עשוקים ורצוצים כל הימים, והם השיבו קללתו אל חיקו" וכו'.
שוב נביט בדברי חכמי תימן עצמם בדורות האחרונים, שכן יש אומרים בשם רבי חיים כסאר ששמועת הקללה נכונה, ומאידך גיסא יש המכחישים זאת, ואף הרב שלמה קורח מביא מסורת מכחשת מאבותיו, אשר מיותר לתאר את ידענותם המופלגת של רבני שושלת קורח בתולדות יהודי תימן, כאשר ביניהם רבי עמרם קורח, רבה האחרון של תימן ומחבר הספר "סערת תימן ".
הוא מסיים את תשובתו בחריפות כי האומר שהיתה קללה זו עובר על תקנת הקדמונים שאין להוציא שם רע על המתים, ולפיכך האומר כן נמצא מוציא שם רע על עזרא הסופר שכביכול קילל שלא על פי ההלכה, וגורם לעצמו עניות בהילכדו בחרם הקדמונים.
גם רבי חיים קורח, מגדולי רבני תימן, נשאל בנושא זה, מדוע קרא לבנו עזרא, והשיב: "אל תשמע, אל תאמין! אין לדבר הזה כל יסוד ועיקר. חס ושלום שעזרא הסופר יקלל ישראל או אנשים יקללוהו. והרי מן הדין אסור לקלל שום יהודי כי הם עם ה'.
תדע כי רבים הם אשר קראו שם בנם עזרא וישנם זקנים וצעירים אשר שמם עזרא. כשיהיה לך בן קרא שמו עזרא וה' יהיה בעזרך" .

מספר אפשרויות נאמרו על מנת לסבר את האוזן, כיצד התפרסמה שמועת הקללה ומהי אמיתותה : האפשרות המסתברת ביותר היא שקללה ודאי לא היתה, אך קפידא מצידו של עזרא היתה גם היתה, ולא רק על יהודי תימן אלא על כל העדות שלא עלו לארץ. אמנם ניתן לומר שהקפיד במיוחד על יהודי תימן, וזאת לפי דברי הרמב"ן בספר הגאולה שרישיון העלייה היה רק לבני שבט יהודה, ויהודי תימן כידוע מיוחסים הם לשבט זה.

על כל פנים, לפי סברא זו מובן ביותר שעם העברת מסורת זו מדור לדור תפחה השמועה לקללה ממשית, כאשר כל מעביר השמועה הוסיף עליה כהנה וכהנה.
כך גם מבואר בדעת מהרי"ץ, שהקללה באה מאליה, וכלשונו "קללת חכם ונביא על חנם היא באה", אם כי אפשר להבין בדעתו שאף בלא שום קפידא נענשו הם על פי הפסוק.
בדרך אגב יש להעיר, שבגמרא מצינו במספר מקומות (ברכות נ"ו, א'; סנהדרין צ', ב'; מכות י"א, א'.) את המושג שקללת חכם ונביא על חנם היא באה, ובהם משמע שהקללה חלה משום עצם אמירתה, אף שלבסוף תוקן העניין, אולם כאן רואים אנו שבאה משום העוול שביצעו בחוסר ציותם לנביא, ואף על גב שלא קיללם בפירוש.
אסמכתא לכך נמצאת בספר יוחסין לרבי אברהם זכות, ממגורשי ספרד, שכתב על קנסו של עזרא ללויים, ובתוך כך כתב "ואם היו עולין כולם היה הקב"ה עושה להם נסים וכו', ובעבור שנתעצלו כעס הקב"ה על ישראל והיו כל דברי בית שני חלושים". משמע שהיה זה משום כעסו של הקב"ה, ולפיכך ניתן לומר שהוא הדין ליהודי הגולה שלא עלו, שקוללו מאליהם והשווה גם למובא בגמרא "סנינא לכו" – כפי שאמר ריש לקיש על בני בבל שלא עלו בימי עזרא. ולעיל הובא שיהודי וורמייזא תלו באי עלייתם את צרותיהם, אף שלא נזכר שמץ של קללה מצד עזרא כלל ועיקר.
וראה עוד במבוא לילקוט מדרשי תימן, כאשר ציטט את עיקרי דברי ה "אבן ספיר" גבי הקללה העתיק "וחזר עזרא כלעומת שבא, ונתן עינו בהם בהקפדה", וגם כאן מצאנו שהבינו זאת בצורת קפידא מסוימת.
סברא זו נכתבה גם בספר תולדות הרב שלום שבזי, כאשר שם הקללה היא פסוק מפורש בספר עזרא: "וכאשר עלה עזרא מבבל שלח להם איגרת בשורה על העליה. השיבו לו בזה הלשון: 'אמת ויציב ונכון וקים וישר ואדיר ומתוקן ומקובל ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים וטוב ויפה הדבר הזה'. כל כך הפליגו בשבח המעשה, אך הם עצמם לא נצטרפו לעלות. שלח להם שנית מגילה כתובה מפנים ומאחור ושוליה חרוכים באש, לאמור: אש אחזה בארבע פינות הבית, החלצו ועלו, ועוד העתיר עליהם דברים בתחינה ובגזרה. השיבו לו: פשטתי כתנתי איככה אלבשנה. כבר נגזרה גזרה… חלה עליהם אלת עזרא: 'וכל אשר לא יבוא יוחרם כל רכושו' (עזרא י', ח')".

אפשרות נוספת נאמרת בענין זה כי יתכן ששמועה זו מעיקרה אינה נכונה, אלא הומצאה על ידי יושבי הגולה בזמן חורבן בית המקדש השני, אם בכדי להעמיד פנים שאינם קשורים למפלת היושבים בארץ ישראל, או על מנת להצטדק בפני הנצרות ולהעיד על עצמם שלא היו בירושלים בעת צליבת הנוצרי. דבר זה יסודו בראשיתו של היישוב היהודי בגרמניה אשר לוטה בערפל, ומסורות שונות מקדימות אותו עוד לתקופת בית המקדש הראשון או השני.

מסורות אגדיות אלו נובעות ככל הנראה ממגמה זו, להוכיח בפני שכניהם הנוצרים שלא היתה יד אבותיהם שלוחה במעשה הצליבה בירושלים .(ראה אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"א, עמ' 1.)
מסתבר כי היו מהם שהמשיכו לבטא זאת בצורה יתירה, ולספר אודות קללה שהוטלה עליהם על ידי עזרא, כאשר לא נענו לקריאתו לעלות אל ארץ ישראל. על כל פנים, מהם נדדה שמועה זו לשאר הארצות, אם כי הסיבה האמיתית נשכחה.

מכל מקום, בין אם נאמר שהיתה קללה או שזו רק קפידא, מסתבר שכל חלותה שייכת באותו הדור שהמרו את פיו של עזרא ולא עלו לארץ, וכעין שמצאנו בדעת הרמב"ם שקנס רק את לויי דורו, ואין לה כל שייכות ליהודי תימן שבכל הדורות.

שנית, ידוע ומפורסם שלא כל יהודי תימן דרו בה מעת גלות בית ראשון, אלא יש שהגיעו בתקופות מאוחרות יותר, עם חורבן בית שני, תקופת הגאונים, ועד הדורות האחרונים. עליהם, אפוא, ודאי שלא חלה כל קללה.

שלישית, גם אם נדחק ונאמר שקבלה זו נכונה והקללה חלה גם עד הדורות הללו, הרי כל מציאותה היא מפני אי עליתם של יהודי תימן לארץ, מה שאין כן כעת, אחר העלייה ארצה של כמעט כל יהודי תימן, הרי שכבר תוקן העוול דאז  והתבטלה הקללה . וכן נקט רבי יעקב מנזלי בספרו "הקיצו ורננו" בזו הלשון: והיום כששינו מקומם ועלו לארצם, ונתקיימה שינוי מקום שינוי מזל ועלו לארצם, והיום הברכה מצויה בידם, הם ונשיהם בהשקט, ואוכלים מעדנים ושותים ממתקים באין מפריע וכו'.

ובסוף דברינו יש לסייג בהחלטיות שגם הסוברים שנכונה שמועת הקללה, כל דבריהם נסבו אודות קללת עוני בלבד, אך בימינו הוסיפו בדותא מחודשת של קללת מחלוקת ופלגנות, כביכול קללם עזרא שיהיו כולם ראשים, דבר שלא הוזכר כלל ואין לו כל מקור .

 

באדיבות "נוסח תימן"