ליקוטים וסיפורים יפים – מגילת אסתר מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

בשם ה'חתם סופר' מתאמרא, שעל כן קבעו חז״ל פורים ב' ימים, י״ד אדר לפרזים וט״ו למוקפין, כדי שלא יבטל העולם מלימוד התור ה, וכאשר הפרזים יהיו עסוקים במצוות היום יעסקו יושבי המוקפין בתורה, וכן איפכא.

 

"ויוודע הדבר למרדכי" (ב, כב )

״והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה והיה יודע בשבעים לשון (מגילה י״ג: ) מסופר שפעם אחת הגיע מונטיפיורי אל בעל ״חידושי הרי״ם״, וניסה לשכנע אותו בחשיבות לימוד השפות, באמרו שכל הנס של מגילת אסתר נבע מכך שמרדכי ידע שבעים לשון! אולם בעל ״חידושי הרי״ם״ השיב לו מיניה וביה: ״אדרבה, בדבריך יש הוכחה לכך שאין ללמוד שפות נוספות! שכן, אילו היו כל היהודים יודעים שבעים לשון, היו בגתן ותרש חוששים לדבר בשפתם בסמוך למרדכי היהודי. אך מכיוון שסברו שכל היהודים הם בורים ועמי ארצות המבינים אך ורק אידיש, הם שוחחו בחופשיות ליד מרדכי… (ומתוק האור )

 

"ויוודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה" (ב, כב )

יש להבין מדוע סיפר מרדכי לאסתר שבגתן ותרש תכננו להרוג את אחשוורוש וכי מה איכפת לו שיהרג ? ויש לתרץ שמרדכי העדיף לגלות למלך את שומרי הסף שבכך יהרגו את שניהם מאשר יהרגו את המלך לבדו, עדיף להרוג שני גויים מאשר גוי אחד . (הרבי ר' העשיל)

 

"מדוע אתה עובר את מצות המלך" (ג, ג)

סיפר הרה׳׳ק רבי יהודה מדז'יקוב זי׳׳ע, שנה אחת כאשר קרא זקנו הרה״ק בעל ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי׳׳ע את המגילה, עמד לצידו החסיד הנגיד רבי שמואל אליהו שטרן ז׳׳ל וכאשר קרא הרבי את הפסוק מדוע אתה עובר את מצות המלך געה החסיד בבכי תמרורים מאין הפוגות, כי באותה שעה התעורר לחזור בתשובה על שנכשל במשך השנה לעבור על מצוות מלך מלכי המלכים, וסיים רבי יודעלע ואמר, שבאותו מעמד לא ידע בפני מי להתבונן, אם על זקינו הקורא את המגילה בקדושה ובטהרה, או על החסיד ששופך לב כמים וחוזר בתשובה מעומק הלב.

 

"כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (ג, ד)

נשאלת השאלה האם עד עתה לא ידעו שמרדכי הוא יהודי, אלא ודאי שידעו רק הפירוש כך הוא, שמרדכי הגיד להם אשר הוא ״המן הרשע״ יש לו דין יהודי כי איתא במגילה ט״ו: המן נמכר למרדכי לעבד עבור פת לחם, וא״כ הוא עבד כנעני שמחויב במצוות כאשה, וזה הגיד להם מרדכי, אשר המן עצמו יהודי . (חתם סופר)

 

״ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים״ (ג, ו)

ביאר רבי יחזקאל אברמסקי, דמה שהמן רצה להרוג את עם ישראל רק כאשר נודע לו שהם מ׳עם מרדכי', ולא לפני שהודיעו לו שעם מרדכי הוא עם ישראל. כי לפני שידע ישראל את עמו, חשב בדעת ושיוכל לכוף את מרדכי שישתחוה לו, וממילא גם שאר היהודים ילכו בדרכו וישתחווה להמן, אך לאחר שנודע לו שמדובר בעם ישראל, הבין שאף אם יצליח לגרום למרדכי להשתחוות, אבל שאר היהודים לא יילכו בעקבותיו, כי מיד יערערו אחר מנהיגותו, לכן, החליט להרוג את כל היהודים . (דרש משה בהקדמה)

 

"ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" (ג ח)

חז״ל דרשו (מגילה יג, ב) שהמן טען כי ישראל שומטים עצמם מלעבוד את עבודת המלך בטענת שה״י פה״י, כלומר: שבת היום, פסח היום . ויש להבין, מדוע ההשתמטות היתה בטענת ״שבת היום, פסח היום״ ולא נתלו בחג אחר, וכגון ״שבת היום, סוכות היום״ ? אומר האדמו״ר בעל ה״פני מנחם״ מגור: שני מועדים אלו, שבת ופסח, אסור לגויים לקיים: גוי ששבת חייב מיתה, ופסח -״כל ערל לא יאכל בו״. טען המן: לכל אומה ולכל דת יש חגים משלהם, ובזה אין ישראל שונים ומיוחדים מכל עם. רק בשני אלו, שבת ופסח, דתיהם שונות מכל עם, כי אך ורק להם מותר לקיימם. (מתוק האור)

 

"והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (ג, יא)

מדוע נקט המלך לשון זה – "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", הלא היה לו לומר להמן בפשטות שיכול לאבדם? מובא בספר "כרם חמד": אכן מן השמים נתנו מלים אלו בפיו, וכל כך למה? לפי ש״כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (ח, ח), ובכל זאת יש דרך להנצל מגזרת המלך: כאשר נוסח הדברים אינו חד משמעי ונתן לפרשם לכאן ולכאן. וכעין המעשה שמובא בעשיר גדול אחד שנאלץ לנסוע מארצו לארץ רחוקה וצרף אליו את עבדו לשרתו. כעבור זמן, בעודו שוהה הרחק מביתו ומארצו, חלה העשיר ונטה למות. בארץ מגוריו נשאר בנו יחידו ומחמד נפשו, והבשורה הרעה של חוליו של אביו לא הגיעה אליו. חשש העשיר מפני העבד שיירש את כל רכושו וינשל את בנו מן הירושה. מה עשה? הותיר בידי העבד צוואה שבה כתב בזה הלשון: "כל מה שירצה העבד – יתן לבני, והשאר יהיה של העבד". שמח העבד בלבו, טמן את הצוואה בכליו וחכה בקוצר רוח ליום שבו יוכל לממש את הצוואה ולהתעשר עושר רב. כעבור זמן קצר מת אדונו העשיר. מהר העבד לשוב לארצו של העשיר. מיד בהגיעו פנה לבית הדין ובקש לקיים את צוואת המת. הוא הושיט לדיינים את הצוואה שבידו. הדיינים בדקו וחקרו את אמיתותה של הצוואה, בחנו את כתב ידו וחתימתו של המת, ולבסוף אשרו את מקוריותה. אך כשקראו את לשון הצוואה התעוררו אצלם ספקות: היתכן שאב יוריש את כל הונו ונכסיו הרבים לעבדו, וישאיר את בנו בחוסר כל, מלבד מה שיואיל העבד לתת לבנו? ואז הבריקה במוחם הכוונה הנסתרת שטמן העשיר בנוסף הצוואה . פנו לעבד ושאלוהו: "אמור נא, כמה תחפוץ לתת לבן אדונך מכל הונו של אביו המת? השיב העבד: מאה זהובים . ואז הכריזו הדיינים: מצווים אנו לקיים רצון המת ולמלא צוואתו, ועל כן פוסקים אנו כי כל הונו ונכסיו של העשיר ינתנו לבנו, מלבד מאה זהובים שיזכה בהם העבד… למשמע הדברים כמעט פרחה נשמתו של העבד. כששבה אליו רוחו, זעק לעבר הדיינים בזעם: "כיצד זה תאמרו כי באתם לקיים רצון המת, הלא ההפך הוא הנכון, אתם מעוותים את הדין! הרי אדוני צווה בצוואתו להוריש לי את כל נכסיו, והותיר בידי הזכות לתת לבנו ככל אשר אחפוץ, וכיצד אתם מעזים להפוך את הצוואה על פיה?!" . אמרו הדיינים: "חלילה לנו לעוות את הדין, אדרבה, באנו בזה לקיים רצון המת! מקובל בדרך העולם שאדם מוריש את ממונו ונכסיו לבניו, ואכן גם במקרה שלפנינו אם נדקדק בנוסח צוואתו של המת נמצא שכך כיוון בדבריו: 'כל מה שירצה העבד" – לטול לעצמו' – 'יתן לבני', והלא העבד אמר לנו שמלבד מאה זהובים הוא רוצה לטול את כל הירושה לעצמו, על כן זאת פסקנו, שכל הירושה תנתן לבן, 'והשאר יהיה של העבד' – אותם מאה זהובים יטול לעצמו…" . וכמו כן כאן. אמר אחשוורוש להמן: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", ואחר כך כאשר נהפכה הגזרה, נותרה הבעיה איך לקיים את דברי המלך, שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב". אלא שלא בכדי, מן השמים, שמו בפי המלך את הלשון שנקט. וכך נתפרשו דבריו: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" – מה שנחשב "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" אנו נוהגים לשיר ולדמיין לעצמנו את מרדכי הצדיק, עטוף בבגדי תכלת ומלכות, כתר זהב על ראשו, רכוב על סוס אביר ולבן, שטיחים אדומים נפרסים מולו וחצוצרות של כסף תוקעים לכבודו… אבל לא, ממש לא.  בעיני המן לטוב, והיה רוצה זאת לעצמו – אותו יש לעשות לישראל! וכן שב הדבר ונתקיים בהמן בפעם נוספת, כשאמר לו אחשוורוש (ו, ו): "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". סבר המן שבוודאי כוונת המלך להמן עצמו – "ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". או אז כל מה שחפץ המן לעצמו, 'כטוב בעיניו' – נאלץ לעשות למרדכי, אשר המלך חפץ ביקרו.

 

"ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו" (ה, ב )

לשם מה מדגיש הכתוב שהשרביט היה ״בידו״ ? מבאר ר' שמשון מאוסטרופולי שהמלך היה מחזיק השרביט בידו, ומושיט לעבר מי שברצונו היה להחיות את צדו השני העומד על הרצפה. כשהגיעה אסתר, שנה המלך ממנהגו והפך את השרביט, כך שהושיט לעברה את החלק שהיה רגיל להחזיק בידו – ככתוב שרביט הזהב אשר "בידו" – כל זאת כדי להראות לה שהוא מכבד אותה ואוהב אותה . אולם כשראתה אסתר את מעשהו, היא רצתה להוכיח לו שאינה תלו יה בו ובטובתו, ולכן "ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט" – היתה צריכה להלוך כל האורך של השרביט ע"מ לגעת באותו חלק שבדרך כלל היה מושיט לאחרים . (קהלת משה)

 

"אל תפל דבר מכל אשר דברת" (ו, י )

בתרגום כאן איתא: כאשר ציווה אח שוורוש להמן לעשות למרדכי את כל הכבוד, ביקש המן ממנו שמוטב לו ליהרג ולא יצטרך לעשות למרדכי הכבוד הזה, ויש מקשים א״כ מדוע לא הרג את עצמו ולא יהיה לו כל הבושה הזאת לבצע את ציווי המלך, ויש ליישב עפ״י דברי הגמרא שכאשר גוזרים המלכות איזה גזירה על ישראל ומת אחד מן השרים אז מתבטל הגזירה והטעם הוא כי הגויים תולים את מקרה המוות כי ה' רוצה לנקום בהם על שמצערים את ישראל ולכן מבטלים הגזירה, ולכן פחד המן להרוג את עצמו כי אז יתבטל הגזירה שגזר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. (שפתי צדיק)

 

״ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו״ (ו,יג )

אמר הרה״ק בעל השפת אמת מגור זי״ע – בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרויים ״אוהביו״, ולאחר מכן כששמעו את הדברים, והם רוצים לענות לו, הם קרואים ״חכמיו״. למה? מה קרה? אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את ״אשר קרהו״, הוא עוד הגיע בתור ״המן״ משנה למלך. ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו, והיתה זו ״אהבה התלויה בדבר״, לכן הם נקראים ״אוהביו״. אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות – ״נפול יפול״, בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים ״חכמיו״. (שפת אמת)

 

״ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן צרר היהודיים״ (ח, א)

נתאר לעצמנו שהממשלה היתה מחליטה להעניק את ביתו של מחבל מפורסם לאחד מגדולי הדור. האם לא היינו מביעים שאט נפש מעצם ההבטה בקורות הבטון והאבן של הבית הזה, שממנו יצא רוצח האחראי להריגתם של יהודים?! כיצד בכלל א פשר להסתכל על בית שכזה? ואם כן מה פשר העניין שאחשוורוש נתן את בית המן צורר היהודים למרדכי? ואיך הסכים מרדכי לפתוח בית מדרש במקום כזה?  התשובה היא, שדווקא בית כזה, שהעמיס כל כך הרבה צרות ויסורים על העם היהודי, והביא לשפך דמעות לים של תפילות ותחנונים, בקשות וסליחות מהקב״ה – יש בו בבחינת ״גדולה הסרת הטבעת״, והוא מתאים לצדיקים. אפשר ללמוד מכאן, אגב, כמה רחוקה היא דעת ההמון מדעת התורה. על בית שהמוני העם היו יורקים עליו ומסבים את מבטם ממנו, סבורה התורה שהוא מתאים לגדולי הדור . גם בית פרעה אליו נלקחה שרה היה מלא דמעות, וכמדומני שמובא בחז״ל שגם יוסף הצדיק נלקח לשם ודמעותיו נשקו עם דמעותיה של שרה זקנתו, ומכוחו של אותו בית ניגאל משם, עד שנהפך למושל על כל העולם. (טובך יביעו – פרשת לך לך)

 

״ותשם אסתר את מרדכי על בית המן״ (ח ז )

פעם בסעודת פורים בצל הרה״ק רבי יואל מסאטמר זי״ע, כטוב לב המלך ביין, פתח הרבי ואמר בצחות: למה התגלגל הדבר מהשמים שינתן בית המן למרדכי? וכי אין הקב״ה יכול לשלוח למרדכי סכום כסף מכובד בכדי שיוכל לקנות לעצמו בית מגורים כפי רצונו ומחשבתו ? אף הוא חזר ויישב: היא הנותנת! לו היה הקב״ה מזמין למרדכי הצדיק סכום כסף בכדי לבנות בית, הלא היה בונה לעצמו בית קטנטן לפי ״השגותיו״… וכדרך הצדיקים שמסתפקים במועט ואין להם כל ״השגה״ בבניינים וארמונות מפוארים… לפיכך סיבבו משמים שבית המן ינתן למרדכי, ובית המן בוודאי היה בנין וארמון מפואר, ואותו הבניין רב הפאר נמסר למרדכי הצדיק.. . (רבי יואל מסאטמר)

 

"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (ט, א )

את הסיפור הבא נהג רבי מנחם מנדל מרימנוב לספר בליל הסדר: איכר גוי הלך ביום השוק למכור עגל. בא אליו פריץ אחד והציק לו בדברים. שאל אותו הפריץ: "כמה תבקש עבור הכלב הקטן?" ענה האיכר: "הלוא עגל הוא, ולא כלב." חזר הפריץ ואמר כי כלב הוא זה, אך האיכר לא זז מדעתו. לבסוף תפס הפריץ את האיכר והכה אותו נמרצות: "עכשיו זכור! אם הפריץ אומר כי כלב הוא, אזי כלב הוא ולא עגל." שתק האיכר ולא ענה, אולם בלבו חשב כיצד יתנקם בפריץ רע הלב. זמן לא רב עבר, והנה נשרף ארמונו של הפריץ. ידו של האיכר הייתה בשרפה, אולם נקמתו לא הייתה שלמה. האיכר ידע כי הפריץ מבקש אחר רב-בנאים כדי לבנות שוב את ארמונו, ומיד הגיע לפני הפריץ כשהוא מחופש לבנאי מומחה . החל האיכר המחופש לחשב את כמות החומרים הנדרשת, ולבסוף הציע לפריץ כי יצאו יחד אל היער, כדי למדוד את העצים המיועדים לכריתה. באו אל עץ גדול ביער. רחב היה העץ, והאיכר ביקש מן הפריץ שיעזור לו למדוד את עוביו. כך עמדו משני צדי העץ ופשטו ידיהם להקיף את הגזע. ברגע שבו מתח הפריץ את ידיו, תפס בהן האיכר המחופש, וקשר אותן בחבל מסביב לגזע העץ. הכה האיכר את הפריץ הקשור, כשהוא אומר באוזניו: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל! כעת קיבלת את שיעורך הראשון, ועוד שניים נותרו לפניך." כך נותר הפריץ מוכה וכועס, כשהוא קשור אל גזע העץ . לבסוף שחרר עובר אורח את הפריץ, והביאו לביתו כשהוא חולה וכואב. מיד הזמינו רופאים לרפא את האדון החשוב, והנה בא אל הבית רופא בלתי מוכר. היה זה האיכר, שבא למקום כשהוא מחופש לרופא נכבד. מבני הבית ביקש הרופא המדומה, כי ימתינו מחוץ לחדר, ולא ייכנסו אפילו אם ישמעו כי החולה צועק מאוד, כי הטיפול כרוך בכאב רב. כשנותרו לבדם, נתן האיכר לפריץ את השיעור השני, הכה בו והזכיר: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל. זהו השיעור השני ועוד שיעור אחד אלמדך." חלפו ימים, והבריא הפריץ ממחלתו. אחרי ששבו כוחותיו, חיפש הפריץ את האיכר ולא מצאו. ביום השוק ארב הפריץ לאיכר במקום שבו נפגשו לראשונה, כשישב במרכבתו המפוארת. האיכר זיהה מיד את הפריץ שישב במרכבה, אולם זה לא זיהה את פניו של האיכר. פנה האיכר אל חברו, שהיה רכוב על סוס מהיר: "הנה לך מטבע של עשרים, עכשיו עשה מה שאבקש. פנה אל האיש היושב במרכבה זו, ואמור לו כי אם האיכר אומר שזה עגל הרי זה עגל, ומיד רוץ ודהר בכל כוחך." כשאמר האיש את דבריו של האיכר לפריץ, חשב האדון כי זהו האיכר, ומיד ציווה על המשרת שיתיר את הסוס, וירדוף אחר האיכר החצוף. כשפתח המשרת במרדף על הסוס, נותר האדון לבדו בתוך המרכבה. היה זה הזמן המתאים ביותר לשיעור השלישי. הכה האיכר את הפריץ מכות נאמנות ואמר: "כעת זכור כי אמת דיברתי," והוסיף, "היה זה עגל, ועגל אינו כלב כלל." כשהיה ר' מנחם מנדל מסיים את סיפורו היה אומר: "והעגל – נשאר עגל."

 

"ויעשו בשונאיהם כרצונם" (ט, ה )

מה הפירוש 'כרצונם', פירושו היהודים עשו בשונאיהם כמו שהיה הרצון של שונאיהם לעשות בהם. (אלשיך הק')

 

"ומשלוח מנות איש לרעהו" (ט, כב )

מעשה באחד שהזכיר את עצמו בפורים לפני הרה׳׳ק רבי אהר ן מבעלזא זי׳׳ע שיברכו בזש׳׳ק , נענה הרה׳׳ק שיום הפורים מסוגל לזש׳׳ק, על פי מאמרו של ה'חוזה' מלובלין זי׳׳ע שהקב׳׳ה מקיים מצות 'משלוח מנות' על ידי שנותן 'איש' זה בנים 'לרעהו' אלו ישראל.  "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" נניח ותשמע יום אחד, ממקורות נאמנים כמובן, שישנה מחלה מסתורית המסתובבת בעולם, וכל מי שנדבק ממנה – מת בתוך יומיים, חלילה. המקורות מספרים שהשלטונות כבר החלו לחפור מיליון וחצי קברים בשביל המתים… והכי חמור, אין שום דרך להימלט מהמחלה הזו! האי עלולה להגיע לכל אחד, בכל גיל! בלילה הבא, כבר לא תוכל לישון… הדבר יגנוב את שלוות הנפש שלך, אתה תהיה מבולבל, לא תוכל לעבוד, לא תוכל לאכול, השפיות תברח ממך ובתוך הלב תתכונן לקבל את פניו של מלאך המוות… אבל היה מישהו אחד בעולם שיכול היה כן לקבל את המידע הזה – ולהמשיך לחיות בשפיות!! 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', מרדכי ידע את כל תכניותיו של המן, את כל הגזירות ואת כל הצרות שעלולים לבוא חלילה על ישראל… לאנשים רגילים, הקב"ה לא מספר על הגזירות הללו, כי הוא יכול חלילה לצאת מדעתו! רק לאדם כמו מרדכי 'איש יהודי'. אדם שה' יודע שהוא ייקח את הדברים למקום של 'עבודת השם ועבודת המידות', שהוא ידע שה' נותן את הצרה והוא גם נותן את כוחות הנפש להתמודד איתה, רק לו ה' מגלה את התכניות!!! "הנסתרות לה' אלוקינו…" לטובתינו… (נקודות של אור – ספינקא)

 

"כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד" (ב, י)

אפשר להסביר ע"פ המעשה עם הבית ישראל, שפעם אחת הגיע מישהו להגיד לו שהוא נוסע לאיזה מסחר גדול בחוץ לארץ, וביקש לקבל ברכת הקודש שיצליח מאוד בכל מעשי ידיו, והרבי בירך אותו 'לחיים ולשלום', והוסיף ואמר לו יש לי פה במגירה עט שצריכים בשביל זה מילוי מיוחד שאפשר לקנות בחוץ לארץ א"כ בבקשה ממכם תקנו לי אותו. החסיד אמר לו בסדר רבי אין שום בעיה עם זה, ואחרי זמן מה שהוא חזר משם הביא לרבי מה שביקש ממנו לפני נסיעתו, ואז הרבי פתח את המגירה והראה לו שיש לו שם הרבה מזה, ומה שביקשתי ממך היה רק כדי שתזכור אותי כל הזמן ולא תשכח ממני אף פעם. כן רצה מרדכי שאסתר תזכור אותו, לכן אמר לה אל תגידי מי את, ואם מישהו ישאל אותך אז תגידי 'כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד', וכך תזכור אותו תמיד ובכל עת. וזה מה שכתוב בהמשך (פס' כ) 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי'. (נקודות של אור – ספינקא)

 

ככה ייעשה לאיש!

כל הצער והדמעות, הצום, השק והאפר, היגון והאבל, הבכי והמספד, כל התהליך בנקודת השפל והצרה, וגם של הגאולה והצמיחה, כל זה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!!! אז בפעם הבאה שנעבור קושי מסויים, בשעה של צער ופגיעה, נשיר ונזמזם לעצמנו "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", המלך חפץ ורוצה בקשר אמיץ איתך, קשר שהוא יקר וחשוב מאין כמוהו!!! ודווקא ממך הוא רוצה את זה, את הדבר היקר הזה, כי רק אתה יכול לגלות את ה' מהמקום שלך! בתוך המצב שלך אין אפילו מלאך אחד שיכול להתמודד! למלאך אין יצר, למלאך אין ייסורי נפש, למלאך אין חוסר בהירות, וה' רוצה את הקשר הזה דווקא ממקום של מלחמה!!! (נקודות של אור – ספינקא)

 

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" כן תהיה לנו' מתוך הרחבת הדעת. אמן