ליקוטים וסיפורים נפלאים חנוכה תש"פ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו 

 

"על הניסים… בימים ההם בזמן הזה"

שנה קשה הייתה זו לאחינו היהודים אשר בפולין. האווירה הייתה  ספוגה קנאה ומשטמה. מדי פעם היו הנכרים עורכים פוגרומים  ביהודים. באווירת האימה והפחד שאפפו את יהודי פולין, לא  ההין איש מהם לצאת שלא לצורך לרחוב אף לאור היום, ק"ו  שלא בלילה. עם רדת החשיכה הסתגרו היהודים בבתיהם והגיפו  את הדלתות בבריחים ותריסים. ובאחד מלילות אלו – חל חג  החנוכה. היה זה ערב פלישת הבולשביקים לפולין, הרבה דמעות  ותחינות הרעיפו היהודים בלילה זה בהדליקם את נרות החנוכה.  ידוע ידעו היטב כי סכנה חמורה. אורבת להם בשל הדלקת  הנרות. לפי גזירת המלכות, אסור היה באיסור מוחלט להאיר את  הבתים באור כל שהוא, משום כך הדליקו את הנרות שלא  כדרכם – בתוך הבית, מאחורי התריסים המוגפים. לא כולם.  יהודי אחד שם נפשו בכפו. נרות חנוכה  ומצוות התורה יקרים היו לו מחייו.  סיכן את עצמו, והדליק את הנרות  כדרכו – על אדן החלון. משראו זאת  הפולנים, העלילו עליו כי מאותת הוא  איתות ריגול לאוייב שגייסותיו חונים  מעבר לנהר. הובא היהודי בפני בית  משפט צבאי. יום מעונן וגשום היה,  אך על אף מזג האוויר הקר, נאספו  המוני נוצרים בכיכר השוק, עד כי  מלא היה בהמון אדם. עיני הכל  נשואות היו אל השולחן הארוך סביבו  ישבו הגנרלים, שרי הצבא ואישים  רמי דרג. ההמונים דחקו ודחפו זה  את זה והשמיעו קריאת "בוז ליהודי  המרגל, מוות ואבדון לכל היהודים!  כולם מרגלים!!!"  שוטרים וחיילים הצליפו במגלבים  מעל לראשי ההמון, ופילסו דרך  ליהודי שהובל כבול בשלשלאות  ברזל. פניו היו שקטות ורגועות, והוא  צעד עם מלויו אל הגרדום. על אף  קריאות הזעם והגידוף שסביבו לא  הועם ברק עיניו הזוהרות. מבתים רבים הציצו פנים של יהודים  מבוהלים ומפוחדים, אך מה יכולים אומללים אלו לעשות למען  בן עמם ההולך למות על קידוש ה'. היהודי הועמד ליד השולחן  הארוך, ניתן אות והושלך הס בקהל, ואחד הפקידים קם על רגליו  וקרא בקול נמרץ ממגילה ארוכה לאמר: "אתה נידון למוות  בירייה. יסלח לך האלוקים על פשעך הגדול. בגדת במולדתך  האהובה, שרצית למוסרה ביד אויב ע"י אורות האיתות שלך…".  מיד העמידו את היהודי כשפניו  אל הקיר. ההמון הצמא לדם רעש  וגעש. פעמוני הכנסיה צלצלו  בחוזקה, ולועי הרובים כוונו אל  מול היהודי, הכל חיכו בנשימה  עצורה לפקודה: "אש"!". ואז  נשמע קול שעטת סוסים דוהרים מרחוק. אלו הלכו וקרבו  במהירות, המצביא העליון של המחוז הגיע וצעק במלוא גרונו:  "הנה, הבאתי לכם עוד יהודים מעיירה אחרת'." קני הרובים  הורדו, הושלך הס. ואז פנה המצביא העליון אל שני היהודים  שהביאו חייליו עמם ואמר: "הגידו יהודים, הדלקתם אמש נרות  בחלונותיכם? כן, או לא?" "כן, אדוננו השר" ענו היהודים.  "ומדוע?" הוסיף השר ושאל. "מנהג קודש הוא לנו בכל שנה  ושנה, לזכר הניסים והנפלאות שעשה ה' אלוקינו לאבותינו,

 

בימים ההם – בזמן הזה".

"מתי היו ניסים אלו?" שאל המצביא  הסקרן. "אדונינו השר, לפני יותר מאלפיים שנה…". "לא נכון,  יהודים – לא ולא, אמר המצביא. לא לאבותיכם בלבד עשה ה'  את הניסים הללו, אמש – עשה לנו נס גדול! מוקפים היינו אויבים  בחשכת הלילה בסביבה זרה לנו, לא ידענו לאן ננוס וסכנה איומה  נשקפה לנו. רק הודות לשביבי האור שנצנצו מחלונותיכם  ניצלנו". היהודים שוחררו לאכזבת  ההמון צמא הדם, ולשמחת יהודי  העיירה, ולשרשרת ניסים שעשה לנו  ה' בימי החנוכה – נוסף גם נס זה.  (מורשת אבות)

 

"ועל הנפלאות"

בשואה הנוראה חפצו צוררי ישראל  לכלות את העם היהודי. אולם גם  בחושך הנורא של גיא הצלמוות  הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה  ומסירות נפש לקיום המצוות, האירו  באור יקרות, והוכיחו את גבורתו  וחוסנו הפנימי של עם ישראל,  ששום צורר אינו יכול לו.  וכך מספרים החסידים אודות  ההדלקה של הרבי הקדוש מצאנז  וחסידיו במחנה העבודה  מיהרלדארף, חנוכה תש"ה: היהודים  השבורים והרצוצים שם במחנה לא  ידעו באיזה יום בשבוע יחול בדיוק  יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי  לא היה בידם והם היו מנותקים מכל וכל. הלכו, אפוא, אל הרבי  מצאנז זי"ע והוא התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם בידו האחת,  ששימש לו במקום עיפרון, ועם קרעי נייר של שק מלט בידו  השנייה, התחיל לרשום מספרים ולחשב חשבונות על פי הזיכרון  עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ"ה בכסלו.  בהתקרב ימי החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של  המחנה. הוא ניצל הזדמנות פז זו, שהתגלגלה לידיו משמיים,  ובסיועם של עוד כמה יהודים  התקין בסתר מנורה של עץ. אולם  כיצד ישיגו שמן להדלקה? גם  לזאת מצאו פתרון. מדי פעם היו  מקבלים היהודים מרגרינה  בקצבה. כל פירור של מרגרינה    הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי  החנוכה כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת  אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט  שמן להדלקת נר חנוכה… ואכן, יהודים רבים מן המחנה הפרישו  במסירות נפש פירורי מרגרינה ושמרו אותם עבור הדלקת  הנרות. ופתילות מאין? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה  הבלואים שעטפו את גופם, עבור התקנת הפתילות לשם מצוות  הדלקת נרות חנוכה. בהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים  במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זי"ע העלה את  השלהבת ברטט קדושה… שמחה עצומה הציפה את הלבבות.  מספר הרבי: "באחד הלילות הבאים אחזה אש הנרות בצריף  כולו והתלקחה שריפה גדולה. מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש  מה היה שורש המאורע, ועל מעשה כזה להדליק אש במחנה היו  ממיתים תיכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו. ואף על פי  כן לא עזבונו חסדיו יתברך שמו וניצלנו מידיהם". והוסיף הרבי  בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם  בלילות, לא אצא ידי חובתי להודות לאלוקים על שזכיתי אז  תחת שלטון הרשעים לקיים את המצווה כראוי ולהדליק נר  חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף  הסכנה שריחפה אז על ראשי!". (אוהב תורה)

 

"בימים ההם בזמן הזה"

יש תשובה שכדאי לא להסיח את הדעת ממנה במשך ימים אלו  מהגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל בספרו דברי שאול בדרוש  לחנוכה, דמובא ברמ"א (או"ח סימן קפ"ז סעיף ד) שאם שכח  לומר על הניסים אומר הרחמן הוא יעשה לנו נסים, ולכאורה איך  מותר לבקש על ניסים, והא מובא במסכת תענית שרבא ביקש  גשם באמצע תמוז, ובלילה חלם נוראות על זה שביקש ניסים,  ומתרץ דבאמת כל השנה אסור לבקש ניסים, כי אתה מבקש  דברים שלא בטבע, אבל בימים אלו שהנס הוא בטבע הבריאה,  מותר לבקש על דברים שבטבע, אז מותר כי בימים אלו הניסים  הם טבעי. ולגבי לשכוח על הניסים, אומרים בשם הרה"ק ר'  משולם זוסיא מטשערנאביל זי"ע, כי מי ששכח "על הניסים"  בתפילתו סימן הוא שמסיח דעתו מימי הניסים, ועל כן עליו  לבקש שיזכה לנס פרטי, שיזכה להתעורר מתרדמתו.  "להשכיחם תורתך"  סיפר הג"ר צבי כהן: 'שאלתי את הגאון רבי חיים קניבסקי אנו  אומרים בחנוכה ב'על הניסים' – "להשכיחם תורתך", מה הפשט  הרי היוונים לא נתנו בכלל ללמוד?!'  השיב רבי חיים: 'גם אם למדו במסתרים, הרי היוונים טימאו את  השמנים, ובני ישראל הקפידו לאכול בטהרה, ממילא לא היה  להם לאכול שמן, שהוא סגולה לזכרון'. (נר לשולחן שבת)

 

"ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה"

סיפר ר' משה שרר ז"ל: ילד קטן הייתי, שוכב במיטה וקודח  מחום. אמא ע"ה הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית. הרופא  רשם מרשם דחוף, אולם אמא המסורה לא יכלה לצאת לבית  המרקחת שכן, כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא.  בסופו של דבר, הצליחה לאסוף כמה סנטים ויצאה לדרך מתוך  החלטה, להביא את התרופה ויהי מה. הרוקח הראשי לא היה,  וסגנו הסכים להעניק לה את התרופה היקרה תמורת הפרוטות  שבידה. שמחה וטובת לב על שהצליחה במשימתה, יצאה לדרך  כשהיא אוחזת בבקבוק הזכוכית היקר מפז, האמור להבריא את  בנה יקירה. היא מיהרה כל כך בדרכה עד שמחמת מהירותה  נפלה, ובקבוק הזכוכית נשבר לרסיסים.  בבכי מר הרימה את פיסת הניר הרטובה, ובתוכה שברי הבקבוק,  ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין  את פשרו של הבכי המר. אמא שידעה כי אין לה כל דרך לשלם  עבור התרופה – הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות ניקיון  בלילות, ובלבד שיתן לה את התרופה היקרה. הרוקח נטל את  השקית הרטובה, הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד.  לאחר דקות ספורות שב עם שקית חדשה, ובפנים סמוקות  הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר: "יש כנראה מלאכים  ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה לו היה לוקח את התרופה  שרקח הסגן שלי בטעות". "אתה מבין מוישל'ה", פנתה אלי,  "תלמד מכך שיעור לכל החיים: כשנפלתי והבקבוק בידי, חשבתי  שהעולם נגמר, זה הסוף! אך למדתי, כי לפעמים כשחושבים  ש'זה הסוף' – דווקא אז מתחילה הישועה". (כי אתה עמדי)

 

"ויפרקנו מצרינו"

סיפר הרה"צ מקידינאוו, איש אחד שהיה לו בלבולים קשים,  הרהורי עבודה זרה אשר אין להעלות על הכתב ר"ל, בא לאיזה  גאון וצדיק שיושיעו ממצוקתו, אמר לו הרב, אינני יכול להועילך,  לך נא אצל הקדוש ר' שלמה מקארלין, ובא אצל זקני הרה"ק  הנ"ל בעת הדלקת נר חנוכה, בעת שאמר המזמורים כדרכו  בקודש. בהגיעו אל הפסוק 'ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו' הכה  אותו הקדוש על כתפו ואמר אליו, המאמין אתה שהשי"ת יכול  לפדות מכל המצרים והקליפות, ותיכף ומיד נרפא האיש  מהדמיון הרע ר"ל. (שמע שלמה)

 

"רשעים ביד צדיקים"

אמר ר' אלחנן ווסרמן זצ"ל, מובן מדוע  רבים ביד מעטים זהו נס, אך מהו הנס  ברשעים ביד צדיקים? אין כאן הרי כל  חידוש ונס, הרי כך צריך להיות?  והוא השיב: אלא, הרשע, לעולם חזק יותר  מהצדיק, כי הוא משתמש בכלי מלחמה  ללא הגבלה וללא כל רסן, הוא הורס  ומשחית ללא כל בושה ורחם. ואילו הצדיק,  מעשיו מחושבים ואינו נוהג באכזריות  ואלימות מיותרת וייתכן שבמלחמה יגבר  הרשע על הצדיק שזו היא הרי אומנותו…  וראו זה פלא, דווקא הצדיקים ניצחו  ב"מגרש הביתי" של הרשעים… זהו אכן  הנס של מסירת רשעים ביד צדיקים, כי זה  הוא כמו מסירת גיבורים ביד חלשים…

 

מעשה הובא ב'שפתי צדיק' (חנוכה אות ג') בשם זקינו הרה"ק  ה'חידושי הרי"ם' זי"ע , שפעם באו חסידים אל הרה"ק ה'חוזה'  מלובלין זי"ע, וב'פתקא' הזכירו צרתם מ'מויסר' הדר בעירם  וכבר כשל כוח הסבל, הרה"ק קרא את ה'קויטל', ונענה 'הלא  איש זה מאיר בשמים בכל העולמות העליונים', ויתמהו  החסידים עד מאד, הייתכן כדבר הזה – ששפל אנשים כמותו  תאיר נשמתו כל כך, אך לא העזו לשאול על כך לרבם.  לאחר זמן מה הזכירו שוב לפניו את שמו של המסור הרשע ואז  בירכם הרבי מלובלין שינצלו מצפרניו. בהזדמנות נשאל ה 'חוזה'  על כך, השיב ה'חוזה', שבשעה שהגישו לפניו את הפתקא בפעם  הראשונה הדליק ה'מסור' נרות חנוכה, ועל ידם שרה עליו  באותה שעה אור גדול שהאיר את נשמתו.  הנה בפי העולם מקובל ללמוד מסיפור זה את גודל הסגולה של  הדלקת נרות חנוכה, המאירה אף בנשמת מסור רשע, אך עוד יש  ללמוד ממה שאח"כ הצליח ה'חוזה' לפעול במרומים להושיע  את בני העיר מידו, הרי שגם מי שמאיר באור עליון בשעת  הדלקת נרות חנוכה לא יהא ניכר עליו שום חילוק אחר ההדלקה  אם יחזור לשפלותו. (באר הפרשה)