ליקוטים וסיפורים נפלאים ליום הכיפורים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"בראת בי מוח ולב ובהם חוש המחשבה לחשוב מחשבות טובות והרהורים טובים ולב להבין דברי קדשך ולהתפלל ולברך כל הברכות במחשבה טהורה ואני טמאתי אותם בהרהורים ומחשבות זרות" (תפילה זכה )

הקדוש ברוך הוא חנן אותנו בחוש המחשבה, על מנת שנחשוב בו מחשבות טובות והרהורים טובים, כדי שנבין את דברי קדשו ונתפלל ונברך במחשבה טהורה . אך אנו, במקום להשתמש בהם באופן המושכל והראוי ביותר, טמאנו אותם בהרהורים ומחשבות זרות, וממילא אף תפילותינו וברכותינו אינן ראויות . אל האדמו"ר מויז'ניץ, ה"אמרי חיים" בא חסיד ותינה לפניו את צרתו: "רבי, יש לי מחשבות זרות בעת התפילה, מה עלי לעשות?" ענה לו ה"אמרי חיים": "תחלה עלינו לבחון מחשבות זרות מהן? אם אדם קם בחמש בבקר, טובל במקווה וממהר ללמד דף גמרא, ולאחר מכן מתפלל מתוך כובד ראש – ובכל זאת מחשבות טורדות אותו בעת תפלתו – הן אכן מחשבות זרות. אך אם אדם קם בשמונה בבוקר, שותה כוס קפה ועובר על העיתון שנים מקרא ואחד תרגום, ורק לאחר מכן נוטל את התפלין והולך בניחותא לבית הכנסת, שם משוחח עם כמה ממכריו על דא ועל הא, ולאחר מכן כשמתפלל טורדות אותו מחשבות שונות ומשונות – אין אלו מחשבות זרות כלל ועיקר, אדרבה, התפלה היא שזרה לו…" (לאור הנר )

 

״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו״

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים. שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'" (יומא פרק ח, משנה ט). הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין ביאר את לשון הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" על פי דברי חז׳׳ל ש'כפרה' היא מלשון קינוח וניקוי . והנה דרך העולם היא שהמשרתת או האומנת הרוחצת את הילד ומנקה אותו לאחר שטינף את עצמו, מנקה אותו בכוח ומקרצפת ומשפשפת עד שיבהיק עורו. אין היא מרחמת על בכיו של הילד, שכן היא חפצה רק בהשגת המטרה שיהיה נקי . אולם כאשר אמו של הילד היא זו שרוחצת אותו, אף שלא תשאיר אותו אפילו עם מעט לכלוך, עם כל זאת היא דואגת למרק את בשרו בעדינות רבה, משגיחה שלא יכאב לו ולא יצטער תוך כדי הניקוי . על כך התבטא רבי עקיבא בשבחם של ישראל: "לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם", מאחר ש׳׳אביכם שבשמים" הוא המטהר אתכם מכל לכלוך ופגם, הרי שהוא יעשה זאת כמו אם המנקה את פעוטה, בעדינות רבה ובלי לגרום לכם ייסורים . (במחשבה תחילה)

 

"לפני ה' תטהרו"

אמר ה"ישמח משה" זצ"ל: אדם שנשפך לו מעט רוטב על מכנסיו והכתימם, לא יצא לרחוב לפני שינסה להעביר את הכתם במעט מים. ואם הוא יוזמן לארוע מכובד הרי שהוא ישפשף את הבגד היטב, עד שהכתם כמעט ולא יראה. אך אם יוזמן לבית המלך, בענין שעבורו הוא חיים או מוות – ודאי ימסור את הבגד למכבסה מעולה, עד שלא ישאר רושם מהכתם כלל וזהו "לפני ה' – תטהרו!" יש לטהר את הלב מכל וכל, לפני שבאים אל המלך! אבל מי יכול להטהר לחלוטין? איה המכבסה שתכבס כך את ליבנו? הרי לנו בשורה נפלאה: הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מוכן לטהרנו: "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם" הוא עצמו מוכן לטהרנו, כדי שנוכל לבוא לפניו, להתייצב בפניו. הבה נעשה מאמץ לתיקון המעשים מצידנו, נמסור את ליבנו לבוראנו, והוא ברחמיו יטהרנו . "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" אמר ה"בן איש חי", אין לך אדם שאין לו שעה, אפילו הרשע הכי גדול יש לו הרהורי תשובה אמיתיים. לכן גם העבריינים מתפללים עם הציבור.
פעם אחת פגשו אנשים את הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל בעל השדי חמד, הולך בדרך כחום היום, שאלו אותו: "לאן פניו של רבינו מועדות"? השיב: "לקיים מצות ביקור חולים". שאלוהו: "מי הוא החולה?" נקב בשמו. נחרדו השואלים ואמרו: "הן עבריין הוא, אל ירבו כמותו בישראל". העיר להם רבי חזקיהו: "ראשית, נאמר שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". ושנית, לא את החולה בלבד אנו הולכים לבקר אלא גם את השכינה המרחפת על מיטת החולה…" חברו אליו האנשים והלכו עמו. כשראה אותם החולה, התאושש וישב על המיטה מפני הכבוד. לא עברו ימים מועטים והאיש התהלך ברחובות העיר, ומאז חזר בתשובה שלימה. ״סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה״ בתפילות יום הכיפורים אנו מזכירים את מליצת הזכות שלימד משה בעד ישראל מאז יציאתם ממצרים. פסוק זה נאמר כאשר נגזרה כליה על עם ישראל לאחר חטא המרגלים ומשה עמד בתפילה לפני ה' ופעל לרצות את הבורא שיסלח לעם ישראל. הקב״ה נתרצה לתפילותיו של משה: ״ויאמר ה' סלחתי כדבריך״. צריך להבין: אם נדרשת כאן סנגוריה בעד החוטאים, טוב ויפה שמבקשים מהקב״ה ״סלח נא… כגודל חסדך״, אולם מה מקום יש להזכיר את כל הסליחות שכבר נסלחו לישראל מאז יציאתם ממצרים ועד עתה. אולי אפילו תתעורר בכך קטגוריה שהקב״ה סלח להם כל כך הרבה והם עדיין ממשיכים לחטוא.

* * *

הוא עזב את החנות בבושת פנים. כמה התחנן לשמעון, בעל המכולת, שייתן לו עוד אוכל בהקפה. אולם שמעון, ככל שרצה לעזור, הסביר שהוא לא יכול להקיף בלי גבול. בשלב מסוים הוא חייב לקבל לפחות חלק מהחוב כדי שיוכל להמשיך ולתת לו בהקפה. שנה שלמה עברה. שמעון וצדוק נפגשו לשיחת רעים, במהלכה העלו נקודות המשותפות לעבודתם, שכן צדוק זה – אף הוא בעל מכולת. השיחה התגלגלה ואז עלה שמו של חיים, המסכן שמתגלגל ממקום עבודה אחד לשני ואינו מצליח להביא פרנסה לביתו . ״אין לי מושג איך הוא ממשיך לחיות״, הפטיר שמעון. ״מה זאת אומרת?״ התפלא צדוק, ״אני מעניק לו מדי שבוע מצרכים בהקפה״. ״ואינך חושש?״ עכשיו היה תורו של שמעון להתפלא. ״לפני כשנה סירבתי להעניק לו יותר בהקפה משום ששלושה חודשים לא שילם לי. מאז באמת לא ראיתי אותו שוב. אתה כבר שנה שלמה נותן לו בהקפה״. ״אני רואה מה הוא קונה״, שטח צדוק את משנתו, ״הוא לא מגיע לקנות מותרות ותפנוקים. בסל הקניות השבועי שלו אין שוקולד, אפילו לא לכבוד שבת. בסך הכל הוא קונה מינימום שבמינימום – לחם וחלב, מעט מוצרי חלב בסיסיים, תפוחי אדמה ובצלים וגריסים . ״מדובר פה באוכל של משפחה שלמה. אין לי לב להפסיק לתת לו בהקפה. אם לא יהיה מי שייתן לו גם את זה -מה יעשו הוא ומשפחתו? יגוועו ברעב? ! ״חוץ מזה, יש לי פה גם שיקול כלכלי קטן. תראה מה קרה אצלך: הפסקת לתת לו בהקפה ויותר לא ראית אותו… חוב של שלושה חודשים אבד בתהום הנשייה . "אצלי אמנם מדובר בשנה שלמה שהוא לא משלם", צדוק לקח נשימה ארוכה מהנאום הקטן שלו, "אבל פה ושם הוא מגיע עם כמה שקלים שהוא מצליח להשיג. ביום שירווח לו – אני בטוח שהוא יבוא וישלם את החוב שרשום בפנקסים ולא הולך לשום מקום".

* * *

בספר 'אלף המגן' הביא משל נפלא זה לבאר את התפילה שהתפלל משה רבנו ובה הזכיר את כל ה״חובות״ שנמחלו להם לישראל: קודם כל, ביקש משה, "סלח נא לעם הזה כגודל חסדך" – לא מדובר כאן במותרות. מה שהם מבקשים זה המינימום הנדרש – בריאות, פרנסה, בתים איתנים וילדים טובים. בלי זה אין קיום ויישוב הדעת ליהודי . מלבד זאת, ריבונו של עולם, אם אחרי כל החסדים והניסים שעשית עמנו ממצרים ועד הנה, כעת תפסיק לתת לנו ב'הקפה' – לא תסכים גם בשנה זו להתפייס עמנו ולסלוח לנו – הרי כל מה שכבר נתת לנו עד עתה ילך לאיבוד ושוב לא תראה, כביכול, פרוטה. אם כן, חנון המרבה לסלוח, כדאי לך לסלוח לבניך אהוביך, ככה תהיה להם הזדמנות נוספת לתקן ו'להחזיר לך את החוב' . (במחשבה תחילה)

 

"כי לכל העם בשגגה"

בצעירותו התגורר רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב בעיר אחת ושם ישב כל היום בבית המדרש ועסק בתורה, בעיר זו התגורר עגלון פשוט ותמים שהתפרנס מנסיעותיו הקבועות בעגלתו ובהעברת חפצים מעיר לעיר בתשלום. היה זה יום שישי אחד ובדרך התעכב העגלון בגלל תקלות שונות שצצו בדרכו, כשנכנס לעירו היה זה כבר אחרי שהחשיך היום והשבת פרשה את כנפיה על העיירה, משמע חיללתי את השבת אמר. ליבו של העגלון הכהו על העבירה החמורה שעבר והוא לא מצא מנוח לנפשו, כל השבת בכה בדמעות שליש ולא ידע מרגוע, מיד לאחר צאת השבת הלך אל רב העיר וסיפר לו על המשגה שארע לו לראשונה בחייו וביקש ממנו סדר כפרה, ראה הרב כי היהודי מצטער בכל ליבו על חטאו הכבד, מתחרט על העבר מתוודה ומקבל הוא על העתיד והקל בענשו, ציוהו הרב לתרום כמות של נרות לבית הכנסת וסר עונו וחטאתו תכופר . נודע הדבר לרבי מיכל מזלוטשוב ורע היה בעיניו, כיצד יתכן שעל עוון חמור של חילול שבת תורמים נרות לבית הכנסת ומתכפרים בכך, אך את תמיהתו שמר רבי מיכל בלבו ולא אמר דבר. הגיע ערב שבת, העגלון הביא עמו את הנרות כפי שהצטווה והעמידם בתיבה המיוחדת לנרות עד שיבא השמש וידליקם. לא עברה שעה ארוכה ופתאום התפרץ כלב לבית הכנסת, הוא חטף את כל הנרות שהביא האיש ואכלם, העגלון עוד הספיק לראות כיצד ירד כל עמלו לטמיון והוא פרץ בבכי מר, בשברון לב הלך אל הרב וסיפר לו כי תשובתו לא נתקבלה בשמים, הרגיעו הרב ואמר לו כי אך מקרה הוא ועליו להביא בשבת הבאה נרות חדשים, שוב הגיע העגלון ובידו נרות ושוב לא התמזל מזלו, אמנם הכלב לא חטפם אך שכאשר החלו את תפילת קבלת שבת הותכו כל הנרות ונמסו בזמן קצר, שוב התעצב העגלון וסיפר את הדברים לרב אך הוא הרגיעו בשנית וציוהו להביא נרות בפעם השלישית, אך גם הפעם קרה דבר נורא מיד עם תחילת התפילה נפתח החלון באקראי ורוח חזקה נכנסה וכיבתה את כל הנרות בבת אחת. היה זה הפעם כבר בגדר חזקה וליבו של העגלון נשבר לרסיסים, הוא מאן להתנחם ואמר לרב כי מן השמים אין חפצים בתשובתו וטוב מותו מחייו . הרהר הרב מעט ואמר, דע לך שתשובתך נובעת מעומק הלב אלא שהאברך היושב בבית המדרש וצופה במעשיך הוא אשר מקלקל בכוחו את דרך תשובתך, אין לך עצה אלא לפנות אל הבעל שם טוב ולספר לו את כל הענין. מיהר העגלון לנסוע למז'יבוז' שהיתה במרחק לא גדול מביתו, וסיפר לבעל שם טוב את כל אשר קרהו, הקשיב הבעל שם טוב לדבריו ואמר לו, סדר התשובה שנתן לך הרב בעירך נכון הוא, שוב בפעם הרביעית אל בית הכנסת והנח את הנרות ואני מבטיחך שהפעם לא יארע להם מאומה, ובדברו מסר לו הבעל שם טוב מכתב וביקשו ממנו למסרו לאברך רבי מיכל שישב בבית המדרש, והפעם עלה בידו של העגלון לבצע משימתו הנרות דלקו ללא דופי. מסר העגלון את המכתב לרבי מיכל כאשר צווה, פתח רבי מיכל את המכתב וקרא בו כי הבעל שם טוב מזמינו לבוא אליו למז'יבוז', היה זה ביום שלישי בשבת ורבי מיכל ראה שיש לו די זמן לנסוע למז'יבוז' ואף לחזור עוד לפני שבת, שכר עגלה אחת וביקש מהעגלון להובילו אל העיר מז'יבוז' הסמוכה . הדרך היתה אמורה להמשך שעות ספורות, אולם מעשה שטן הצליח הסוסים נטו מהדרך הישרה והחלו לתעות בדרכים שונות ומשונות שרבי מיכל לא ביקר בהם מימיו, ואפילו העגלון המנוסה בדרכים לא ידע לאן הגיע, הם ניסו כה וכה להחלץ משם אך ללא הצלחה . בינתים עברו עליהם כמה ימים והגיע יום שישי, במשך שעות ארוכות ניסו לצאת מן הסבך ולעלות על דרך המלך וכאשר עלה הדבר בידם היה זה כבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, השמש החלה לנטות מערבה ורבי מיכל עדיין יושב בעגלתו וכל לבו דווי, פחד וחלחלה היו מנת חלקו מחשש חילול שבת והוא לא ידע את נפשו. לפתע גילה העגלון כי הדרך נהירה לו ותוך זמן קצר מצאו את עצמם בעיר מז'יבוז' אליה הגיעו דקות ספורות טרם ירדה השבת לעולם, נכנס רבי מיכל טרוף נשימה אל הבעל שם טוב וכולו רעדה שמא חילל את השבת, נענה הבעל שם טוב ואמר לו, מיכל בני הצלתי אותך מחילול שבת, עכשיו ראית כי יהודי שנכשל בחילול שבת והוא מיצר ודואג על כך וליבו נשבר בקרבו, אזי מספיקה תרומת נרות בשבילו ותשובתו מתקבלת בשמיים כאלף עולות. (עונג שבת – הרב משה פוליאס )

 

"ביום צום כיפור יחתמון"

מעשה בכפרי אחד ששם פעמיו ללכת לעיר הגדלה. הלך והלך והדרך נראתה בעיניו מתמשכת עד אין סוף. פגש הכפרי באיכר שבא לקראתו. פנה אליו הכפרי שואל: אמור נא לי בעוד כמה זמן אגיע לעיר? איני יודע, השיב האיכר . המשיך הכפרי בדרכו והנה שומע הוא את קולו של האיכר: בעוד כשעה תגיע לעיר! תמה הכפרי: זאת מנין לך? והרי רק לפני רגע אמרת שאינך יודע. השיב לו האיכר: אכן כן, כאשר שאלת אותי מתי תגיע לעיר לא ידעתי מה הוא קצב הליכתך, מהירה או איטית, על כן השבתי שאיני יודע. אולם עכשיו כאשר ראיתי כיצד אתה צועד יכולתי להעריך כי בעוד שעה תגיע לעיר. כן הוא גם הנמשל. האדם שב בתשובה בראש השנה אלא שאז עדין קשה לאמוד את דרכו האם יתמיד במעשיו הטובים ולא ישוב לדרכו הרעה חלילה… על כן גזר הדין לא נחתם אלא לאחר עשרת ימי תשובה כאשר מגיע היום הקדוש, יום הכיפורים, וכבר נראה כי אדם זה יתמיד בהנהגותיו הטובות, על כן מן הראוי לחותמו לחיים טובים.

 

"על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון "

אברך אחד נאלץ להפסיד בכל יום חלק ניכר מזמנו, וכאשר הוא שח את צערו לפני הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל אמר לו הרב: בתפלות הימים הנוראים אנו אומרים: "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון", מובן לכל מהי הסיבה לעובדה שעלינו להתוודות על חטא שחטאנו ברצון, אולם מדוע מסמיכים זאת לחטא שאותו חטאנו באונס? האם נתן להשוות בין השנים ? אלא, שהדבר תלוי בהתייחסותנו לאונס זה: אילו גורם לנו הדבר לצער ולעוגמת נפש מרובה, הרי שחטא זה נכנס לגדר אונס, ואינו בגדר חטא. אולם, כאשר הדבר גורם לנו לתחושת נוחות מסוימת ואפילו לעונג – גדר החטא הוא כמעשה שנעשה מתוך זדון. ולכן, עוגמת הנפש שלך בשל איבוד זמנך, היא המצילה אותך מן החטא, ואלמלא היית מרגיש צער על כך, נחשב היה אותו אבוד זמן כמעשה שנעשה ברצון! (לאור הנר )

 

"דלתיך דפקנו"

סיפר הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל ראש ישיבת חכמי לובלין, מנהג היה לו לאחד מרבני העיירות שבכל עת שהיו העניים מתדפקים על דלתי ביתו לבקש מטבע לצדקה הייתה הרבנית מעניקה מטבע של 'גראש' לכל אחד, אכן, בראותה כי עני 'בן טובים' עומד לפניה הייתה מכנסת אותו אל הרב בעצמו והוא היה מעניק לו מטבע של 'זלאטע' אשר היה שווה מאה 'גראש' . אחד העניים שהיה רגיל לבוא בכל ערב לבקש נדבה מאת הרבנית, הצליח פעם להיכנס אל הרב בעצמו אשר נתן לו כהרגלו 'זלאטע', החל העני להתחנן ולהפציר שיעניק לו הרב עוד מנדבת לבו. שאלו הרב, הנה הרבנית נותנת לך בכל יום גראש אחד ומעולם לא בקשת עוד, ואילו ממני שנתתי לך זלאטע שלם הנך מבקש שוב, ולכאורה היה מן הראוי שתסתפק בנדבה גדולה זו ולא תעז לבקש עוד. השיב לו העני, הנה אף אם אתחנן לפני הרבנית הרי לא תתן לי אלא עוד גראש, ואין שווה בעיני להתחנן בשביל נדבה מועטת כזו, לעומת זאת הרב מחלק מטבע גדולה, על כן 'שווה' לי להפיל תחינתי בשביל לזכות בעוד מתנה גדולה כזו. ולענייננו יאמר שבימים האלו מעניקים מן השמים זלאטעס שלמים בלי די, והצעקה מתקבלת מיד, והחכם עיניו בראשו לבקש בעד הנפש חנינה אולי יחוס ואולי ירחם. (באר הפרשה )

 

"הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני"

הרה"ק ה'עטרת ישועה' מדז'יקוב זי"ע סיפר, פעם בהיותי ברחובה של עיר בווינא עיר הבירה, ראיתי האיך שאחד מנקה את הרחובות, ניגשתי אליו ושאלתי ו, לשם מה יטרח כבודו כל כך, הרי ממילא בעוד כמה שעות ישוב הרחוב להיות מלוכלך כדאשתקד, ומדוע תיגע לריק, ויענני ה'מנקה', הן אמת שתוך שעות ספורות שוב יתלכלכו הרחובות, אבל, אם לא אנקה אותם תמידים כסידרן, תעלה הזוהמא עד למעלה ראש עד שלא יהא שייך להלך ברחוב. . . סיים ה'עטרת ישועה' ואמר, זוהי עבודתינו בימי הטהרה, 'לנקות ולשטוף', ואם יתחיל האדם בחשבונותיו – הן ממילא אשוב לקלקל לבסוף, ומה ארוויח בנקיון עצמי כעת הזאת, אין זו טענה כלל, שהרי אם לא יעמול עתה לנקות עצמו, ליטהר מכל חלאה וזוהמא, הרי הם יציפו אותו עד למעלה ראש ח"ו. . .

 

"לא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר"…

בביתו של הרה"ק רבי פנחס מבורשא, בנו של הרה"ק רבי ברוך מוויז'ניץ, שררה תדיר עניות ודחקות רבה, יען כי כל כסף שמצא את דרכו אליו עבר בהזדמנות הראשונה לצדקה ולא השאיר לעצמו מאומה. משכך, יאה ונאה היא האמרה הבאה שהובאה בשמו: השטן – אמר הרה"ק מבורשא – מביא לפני בית הדין של מעלה יהודי חוטא ומבקש להענישו. מה עושה המליץ שאין ביכולתו להכחיש שאכן הראשון חטא? הולך ומביא הוא יהודי אחר, גרוע יותר מהחוטא הראשון וטוען בפני בית דין של מעלה שלא ראוי לקרוא לראשון חוטא, שהרי יחסית לשני – הרי הוא צדיק . לאחר מכן הוא מביא יהודים נוספים שכל אחד גרוע יותר מחברו וכך פוטר אחד -אחד מדין שמים. כאשר הוא מגיע ליהודי החוטא שבכולם, הרי הוא מעמיד אותו לעומת גוי כלשהו, ויהודי לעומת גוי בוודאי הינו צדיק. כך מציל המליץ בשמי רום יהודים מדין של מעלה. סיים הרה"ק מבורשא לבאר על פי זה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: "לא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר".. . (במחשבה תחילה)

 

"היום תאמצנו "

בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.

 

"שובה ישראל עד ה' אלוקיך"

לשון קדשו של ה'אמרי יוסף': כי הנה כאשר האדם רוצה לעשות תשובה, ומתמרמר על חטאיו ומעיין בשפלות עצמו וערכו הנמוך, ובא היצר הרע אליו במרמה ואומר, איך תוכל לעשות עוד תשובה ולחזור לעבודת השם יתברך? הרי מי אתה לגשת אל הקודש, שהרי אתה מלא חטאים ופשעים! לכן, העצה היעוצה לזה, שיחשוב בליבו הרי נצטווינו לזכור יציאת מצרים כל יום, ויאמר, הרי במצרים, אף שהיו ישראל כבר במ"ט שערי טומאה, ומכל מקום נתקרבו אל השם יתברך!! (מעט מן האור – ספינקא)

 

איפה אנחנו בי"א תשרי?..!

פעם בבוקרו של יום הכיפורים, סיפר אחד מן החברים ששאל את הרה"צ ר' אשר פריינד זצוק"ל מה צריך לכוון בתפילות הקדושות של היום, ובעיקר בקטעי הווידוי וההכאה על חטא? לתדהמתו, השיב ר' אשר : העיקר צריך לזכור שהאדם אינו ולא כלום, ואת הכל עושה רק הקדוש ברוך הוא! "אבל מה בין זה ליום הכיפורים?!" הקשיתי. "הרעיון הנ"ל כוחו יפה בכל עת ובכל זמן!" השיב ר' אשר. אמרתי לו: "אני שואל ספציפית על יום כיפור!" הביט בי במבטו החכם, שידע הכל וראה הכל, ואמר בבת שחוק: ומה נעשה, וכל ההכאה שלנו על חטא והווידוי – הם מן השפה ולחוץ!? – והא ראיה, איפה אנו נמצאים מחר, ואיפה מחרתיים?? מפטירין כדאשתקד!! (מעט מן האור – ספינקא)

 

"ועד יום מותו תחכה לו"

ר' אשר אומר: אפילו זה שרגיל בעבירות הקב"ה שולח לו את היצר הרע – ללמוד ממנו עקשנות… אולי יתעורר ולא יתייאש, ועד יום מותו – יחכה לו בתשובה… (מעט מן האור – ספינקא)

 

"ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש"