ליקוטים וסיפורים נפלאים לסוכות תשפ"ה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"בסוכות תשבו שעת ימים"

כתב הגה"ק החיד"א זי"ע: "אחד מטעמי מצות סוכה הוא להעיר אוזן שומעת ועין רואה כי ישיבת עולם הזה הוא דירת עראי כסוכה. וכשיסתכל האדם בעין יפה כי העולם הזה הבל, וישיבתו בו עראי והנאותיו עראי דעראי, לא ילך בעצת יצרו, וישיב מאוייו בדבר הקיים, שהם תורה ומצוות. וצוונו מצוה זו בזמן שמחתינו, הוא הרגל הקדוש "חג הסוכות זמן שמחתינו", לרמז כי העולם הזה עראי והשמחה היא לזמן מועט. ועוד רמז: כאשר נסתכל בסוכה ונדע שאנחנו עראי בעולם הזה, אז יהיה זה שמחתנו, כי בזה לא נלך בעצת יצרנו לבלות עצמנו בהכנות העולם הזה והבליו כי הם הבל ואבל כבד, ואז נפנה לדבר הנצחי עסק התורה והמצוות". (פנינים)

הרה"ק רבי חיים מצאנז זיע"א היה נוהג להרבות בצדקה בערב חג הסוכות ואת כל כספו פיזר לעניים ונצרכים, ומאידך לא השקיע כספים רבים לקישוט סוכתו. הוא היה אומר נוי סוכה היפה ביותר הוא שהעניים לא יהיו רעבים בחג. הרה"ק מרופשיץ ז"ל מרוב חביבותו למצוות סוכה, אמרו שלא עבר עליו יום במשך כל השנה שלא התעסק בענין הסוכה או בלימוד הלכות סוכה. (ברכת משה)

מסופר על אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' שכאשר נכנס לסוכה בלילה הראשון, נעצר קמעא והחל לערוך חשבון – הנפש, מי אני ומה אני… ואז השליך עצמו על ריצפת הסוכה והחל לזעוק: הכיצד יכול אדם כה מגושם כמוני להכנס לתוך הסוכה הקדושה?… (בשם הרה"ק מויז'ניץ זצ"ל)

פעם כשנפגשו האדמו"ר רבי שלמה לייב ורבי בונים מפשיסחא, אמר רבי בונים לר' שלמה גדולה ומיוחדת מצוות סוכה מכל שאר המצוות כיון שזו המצווה היחידה שאדם נכנס אליה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ואפי' עם בגדיו. אמר לו רבי שלמה דבריך נכונים ויפים אך שבת גדולה יותר, כיון שבסוכה אדם צריך לעמול עליה ולבנות סוכה, אבל בשבת גם אם אדם לא יטרח מאומה ויישב, שבת תיכנס עליו. הרה"ק רבי אברהם מטריסק זיע"א נשתהה פעם שעה ארוכה על מפתן הסוכה, חסידיו שהתלוו אליו עמדו דוממים ותוהים, עד שפתח פיו ואמר: כשנתקרבתי לסוכה התחלתי מהרהר, הן אמרתי בתפילת ימים נוראים שהאדם משול כחרס הנשבר, ואיך רשאי אני להיכנס לתוך הסוכה, הרי אסור להכניס בה כלי חרס, אולם נזכרתי במאמר חז"ל כלי חרס אין להם תקנה אלא בשבירה, ולפיכך שברתי לבבי לפני אלוקי אשר לב נדכה ונשבר לא יבזה, וכך נכנס לפנים הסוכה. הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, היה נוהג להזמין אל סוכתו דווקא אנשים פשוטים, מן הדרגה הנחותה ביותר. איתם היה אוכל את סעודות החג, מאזין לדבריהם ומשמיע באוזניהם דברי תורה. היו האנשים תמהים על מנהגו זה, וכי אין הוא יכול למצוא לו חברותא "אושפיזין" מכובדים יותר? פעם שאלוהו לטעם הדבר, השיב הצדיק על דרך הצחות: לעתיד לבוא, כשיזמינו את כל הצדיקים לסוכת עורו של לוייתן, ארצה גם אני, כמובן, להיכנס לאותה סוכה. ואולם שומר הפתח ודאי יעכב אותי ויאמר בכעס: חוצפה שכזאת, איך בן אדם שכמותך מעז להידחק בין צדיקים וגדולי עולם? ואוכל להשיב על כך: גם אנוכי הזמנתי לסוכתי אנשים פשוטים, ולא התביישתי בהם. מנהגו של הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ' זיע"א היה להכין הרבה קרשים, כדי להשאיל אותם אחרי יום הכפורים לעניי העיר לשם עשית סוכותיהם. פעם אחת בא אליו בערב סוכות סנדלר עני והוא צולע ברגלו האחת, בבקשה להשאיל לו כמה קרשים לסוכה, הצדיק השיב לו כי כבר אזלו כל הקרשים, ולצערו לא יוכל לעזור לו. הלך העני לחפש קרשים במקום אחר. ראה הצדיק מבעד החלון, שהוא הולך ושב מבית לבית לבקש קרשים. נכמרו רחמיו על העני, פרץ בבכי ואמר: רבונו של עולם, ראה נא עד כמה גדולה וחביבה מצות סוכה לבני ישראל, ועד כמה הם מוסרים נפשם עליה, בחוץ יורד עכשיו גשם, ורפש וטיט ברחובות העיר, ובכל זאת הולך הסנדלר העני הזה עם רגל שבורה, בנעלים קרועות, ומחפש קרשים כדי שיוכל לקיים מצות סוכה. השקיפה איפוא ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך ישראל ופרוש עליהם סוכת שלומך. אחרי זה עלה הרה"ק מלכוביץ' על גג ביתו, פירק מגגו כמה קרשים, וציוה למשרתו לרוץ אחרי הסנדלר ולתת לו אותם, ויצוהו אף לעזור לו בבנין הסוכה, כי היה זה ערב שבת, שהטורח מרובה בו ביותר. פעם נפגש האדמו״ר רבי חנא הלברשטם מקולושיץ זצ״ל, עם הגאון רבי מאיר אריק זצ״ל, אב״ד טארנא, ושוחחו בידידות. אמר הרבי מקולושיץ אמרה בשם זקינו האדמו״ר משינאווא בעל ״דברי יחזקאל״: מצות סוכה היא המצוה היחידה, בה נכנס האדם בכל גופו ממש עם הנעליים והמגפיים. העיר הרב מטארנא: והרי גם מצות ״עליה לרגל״ שלש פעמים בשנה״ מקיים האדם באופן כזה, שנכנס אל מקום המקדש בכל גופו! ״אין העניינים דומים״, הפטיר הצדיק מקולושיץ, ״הוא אשר דיבר זקיני הרבי משינאווא כאשר נדייק בלשון קדשו, שאמר – שנכנסים לתוך הסוכה, לא כן מצות עליה לרגל ששם אסור ליכנס להר הבית במנעלים…״

 

"מצוה קלה יש לי וסוכה שמה… מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא" (עבודה זרה ג, א)

הקב"ה מצווה אותנו בתורה, שעל עם ישראל להיכנס לסוכה לשבעה ימים לאחר שהיטהרו ביום הכיפורים. יש לומר שגם אם יהודי מצטער ואינו יכול לשהות בסוכה, עדיין שהייתו מחוץ לסוכה הוי כאילו קיים מצות סוכה, שהרי "המצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כו) ולכן מצוות סוכה אפילו נקראת "מצוה קלה" (ע"ז ג) שיהודי יכול לא לקיימו ואף על פי כן כאילו קיימו. א"כ שואל הדברי חיים זצ"ל מה הטענה על הגויים שהגמ' אומרת שלא יקבלו שכר על מצוות סוכה כשהם יצאו ממנה כי היה להם חם, אם הקב"ה לא בא בטרוניה על הבריות, למה שהם לא יקבלו שכר בדיוק כמו יהודי שמצטער בסוכה ועדיין מקבל שכר? אלא שפשוט שיהודי רוצה וחפץ להיות בסוכה ולכן גם כשאינו יכול מכל סיבה שהיא להיות בסוכה, עדיין הקב"ה מחשיב לו את רצונו כאילו קיימה בפועל ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, לעומת זאת, הגוים כשנהייה להם קצת חם, לא רק שעוזבים את הסוכה אלא "בועטים ויוצאים". מי שבועט, מנתק את עצמו לגמרי אינו זכאי להיחשב כאילו עשה את המצווה. בנוסף, הרי בביתו בוודאי שלא יבעט גם ביום חם, והגוי בבעיטתו, מסיר את ה"תשבו כעין תדורו".

 

"והיית אך שמח"

מובא בספר פלא יועץ: ציוונו לשמוח שמחה של מצוה, והוא סימן טוב לכל השנה, שכתבו גורי האר"י ז"ל שמי שהוא שמח – וטוב לב בחג הקדוש הזה של סוכות, מובטח לו שתעלה לו שנה טובה, ויהיה לעולם שמח!… כן מובא באברבנאל: כלל במאמר "והיית 'אך' שמח" להבטיחו שאם ישמח ויגיל בחג הסוכות, יהיה שמח וטוב לב כל השנה, ואם התעצב בראשית השנה, בעצבון תאכלנה. כי כן טבע המציאות, השמח בחלקו ששון ושמחה ישיג, והנאנח בלא סיבה יאנק דום כל הימים… אל הרה"ק בעל הלב שמחה זי"ע הגיע אברך והתאונן על מצבו הקשה, פרנסתו אינה כדבעי, ואינו יכול להחזיק מעמד בדקדוקי עניות המעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו. אמר לו הרבי: "היה בשמחה"! "כיצד אפשר להיות בשמחה במצב כזה"? שאל האברך. "ומה לא עושים בשביל פרנסה"? ענהו הרבי. לימוד יפה ב"לקחתם לכם" למד הגה"ק בעל הנפש חיה זי"ע, וכך מסופר: בימים עברו נהגו, שכל רב בעירו היו לו שני אתרוגים אחד שנתן לקהל לברך עליו, והשני שהיה "הדר" – ביותר החזיק לעצמו, בכדי שלא יתקלקל מרוב משמוש הידים. ברם "הנפש חיה" הקפיד שיברכו גם הקהל על האתרוג שלו המהודר, ונימוקו: שבאם אינו יכול להשתלט על עצמו למסור את המהודר לאחרים סימן שאין הוא "בעלים גמורים" על – האתרוג ושוב יש כאן חסרון של לכם… – ת"ח אחד פגש את הגאון רבי רפאל סולובייצ'יק בימים שבין יום כיפור לסוכות. הבחין הלה, כי ניכר על פניו דבר מה מטריד את מנוחתו של הצדיק. 'האם חסרים לכבודו ארבעת המינים?' בירר הת"ח. והגאון השיב: "אכן חסרים לי ארבעת המינים, – אבל לא אתרוג ולולב, וגם לא הדסים וערבות, אלא אותם ארבעה, שעליהם אמר הקב"ה 'אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך'. דהיינו, אני מחפש את היתום והאלמנה, הגר והלוי, כדי לעשות עמהם חסד, ולשמחם בימי השמחה הללו".

 

"מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו" (מוסף שלש רגלים)

בשם הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל: 'שתשוב ותרחם עלינו', גם אתה רבונו של עולם צריך תשובה, ומה הוא תשובתך, בזה שתרחם עלינו. איתא בילקוט, אמר ר' לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אומר הקב"ה: הוא קיים מצות סוכה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא לפי שסבל צער השמש בחמימותו, והקב"ה מושיבו בסוכה של לויתן לעתיד לבוא, וזוכה שהשכינה שורה על ראשו ואברהם וחמישה צדיקים ודוד המלך ע"ה סביביו. "בסוכות תשבו…. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" להבין כפל הלשון יש לומר בדרך מליצה כי יש החושבים שחוה״מ נעשה בשביל לצאת לביקורים אל הקרובים ואח״כ הקרובים רוצים להחזיר הביקור, ונגרם לכך שבמקום ליישב וללמוד בסוכה כמו שהיה באמת כוונת התורה שישבו ויתבוננו במצוות ה', מחפשים איך לבלות את ימי חוה״מ ונגרם ביטול תורה מרובה, ולכן רמזה תורה בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג״כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה. (מדבר יהודה)

 

"ולקחתם לכם.. ושמחתם לפני… בסוכות תשבו…"

יש לדקדק מה הטעם שהציוויים במצות סוכה כתובים בלשון רבים והציוויים במצות פסח כתוב בלשון יחיד, שבעת ימים תאכל מצות וכן ששת ימים תאכל מצות, לא יראה לך, וכו'. יש לתרץ עפ״י דברי הדעת זקנים בעלי התוס', שבמצות סוכה מוזכר הציווי של שמחה שלוש פעמים, בחג השבועות רק פעם אחת, ושמחת לפני ה' (דברים טז) ובחג הפסח לא כתוב בכלל ״שמחה״, לפי שבפסח עדיין לא נלקטו הפירות ולא התבואה ואין מה שיגרום שמחה לאדם אבל בשבועות כבר נלקט התבואה נאמר בו פעם אחת שמחה, ובחג הסוכות שכבר נלקטו לבית גם התבואה וגם הפירות, השמחה לבעלים בשלמות, כי בזמן ההוא היה לכל אחד שדות ופרדסים וכרמים ולכן כתוב בסוכות ג' פעמים לשון שמחה. לפי זה מוסבר כאן שבפסח אין לבעלים לא תבואה ולא פירות, ואין באפשרותו להזמין אורחים לכבדם באכילת סעודת החג, וע״כ נאמר בלשון יחיד שבעת ימים תאכל מצות אבל בסוכות שביתו מלא ברכת ה' וציווה ה' להזמין את ארבעה אורחים, הלוי והגר, היתום והאלמנה, כנגד ארבעה שלך, בנך בתך עבדך ואמתך, ואומר ה' אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך, לכן נאמר בלשון רבים, ולקחתם, ושמחתם, תשבו, כי כולם יושבים יחד ושמחים יחד. (שלל רב)

 

"הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת"

סיפרו להרה״ק מקאצק זי״ע על צדיק אחד שאמר שהוא רואה את האושפיזין אצלו בסוכה. השיב על כך הרה״ק מקאצק, אני אינני רואה אותם אבל אני מאמין לדברי חז״ל שהאושפיזין באים אלינו לסוכה, ובאמונה הזאת זוכים ליותר ממה שרואים בעיניים, כי אמונה גדולה יותר מראיה.

 

"פרי עץ הדר"

בערב סוכות אחד הגיע הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א למאה שערים, ונכנס לאחת החנויות שעברה הסבה לסוכות, ובמקום ספרים, מוכרים ארבעת המינים. ביקש הצדיק מהמוכר לקנות אתרוג, המוכר מסר לו אתרוג, וללא בדיקה הכניס אותו למעיל הארוך שלבש, שילם ויצא החוצה. יהודי חשוב שראה את הדבר, התפלא מאוד, ניגש לר' אריה שהכיר אותו, ואמר לו: כל צעיר פה בודק את האתרוג בזכוכית מגדלת, ואתה הצדיק והתלמיד חכם, הכנסת את זה לכיס המעיל ללא בדיקה? אמר לו ר' אריה לוין: יש שני הידורים שכתובים בתורה: אחד "והדרת פני זקן" ואחד "פרי עץ הדר", ויהודים מוכנים להוציא על זה הרבה כסף, וזה יפה מאוד, אני לקחתי על עצמי את ההידור של "והדרת פני זקן", ואני ממהר מכאן לבית החולים למצורעים בטלביה, ושם אני מהדר את "והדרת פני זקן" לקחתי על עצמי את זה, ואני מקווה שאני עושה את זה באמת ובאמונה.

 

הושענא רבא

פעם נכנס הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זי"ע הי"ד לבית המדרש בליל הושענא רבא, וראה שני אברכים המשוחחים ביניהם שיחת חולין, מיד ניגש אליהם ואמר להם 'מסתמא הנכם מדברים עניינים דחופים עד מאד שאי אפשר לדחות אותם מחמת חשיבותם, אולם מכל מקום היה עדיף טפי אם הייתם משוחחים בעניין דחוף זה בעת תפלת 'כל נדרי' מאשר בלילה קדוש זה…'

 

"ותיטיב לנו החתימה"

לקרב הדבר אל השכל, נבאר העניין ע"פ הנודע בחכמת הטבע של בעלי החיים שיש מושג ‘החתמה’, היינו כשנולד ציפור או אווז או זברה בתחילה אין הוולד מכיר את אמו, והרי יש מיליוני ציפורים וזברות בג’ונגל, ועשה הקב"ה נס ופלא שברגעים לאחר הלידה עושה האימא עם הולד ‘החתמה’ היינו סימן היכר שמעתה ועד עולם ידע הוולד מי אמו. יש בעלי חיים שעושים זאת עם קול מיוחד, יש עם ריח מיוחד, ואצל האווזים זה בא עם תנועת הגוף המיוחד, כל מין יש לו החתמה מיוחדת שעי"ז בניו יודעים ומכירים את האמא, ולאחר מכן אפי’ תהיה הזברה האם בין מליון זברות, יכיר הוולד את אמו ע"י הסימן הזה. אמנם אם ירחיקו אותם לרגעים הראשונים בחייהם, שוב לא יהיה ביניהם ‘החתמה’ כזאת, ורחמנות גדולה על הולד עד יום מותו, ממש יתום חי. הקב"ה המרחם על כל מעשיו עשה את העניין הזה שעי"ז כל בעלי החיים יכולים להתקיים בעולם. ויש בזה דברים נפלאים ביותר. וכיון שאמר המדרש שבר"ה ויוה"כ אנו נבראים מחדש, לכן אנו נחתמים כעת בחותם חדש, בבחי’ החתמה. ליל הו"ר נקרא ליל החותם, מהו החותם הזה? הקב"ה חותם אנו כעת שאנו שלו, כמו בעלי החיים שנחתמים לאחר הלידה עם הבנים, שידעו לצעוק רק אל האימא הזאת, והיא תכיר את האימא מתוך מליון, והאימא תכיר אותה מתוך מליון אחרים, כי היא תצעק רק לאימא האמיתית ולא לאחרת, ואכן היא תבוא לעזרתה. (ר' מנשה רייזמן)

מסופר על הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ' זיע"א שעמד פעם בהושענא רבה לאחר חביטת הערבות ואמר: קיים לנו: מנהג מבטל דין, ובכן אני אומר, שמנהג חבטת הערבות יבטל את כל הדינים מישראל.

 

"הושע נא והושיעה נא אבינו אתה"

יש להסמיך לזה את דבר המעשה הידוע מהגאון רבי ישעי' בארדקי זצ"ל שהיה ממייסדי הישוב בעיה"ק ירושלים, בעת אשר הפליג בספינה לעלות לארץ הקודש יחד עם בנו ובתו הקטנים. באמצע הדרך, נשברה הספינה (כשהיו קרובים לארץ ישראל) וקפצו לים לשוט ע"פ המים. האב הגאון רבי ישעי' לקח עמו את בנו ובתו ושט יחד עמם… תוך כדי שחייתו בים הרגיש שכוחותיו אוזלים, והבין שאם ימשיך לשאת את שניהם עליו, יטבעו כולם במים אדירים, בשעה קשה זו התבונן ובירר לעצמו את ההלכה מי עדיף, ומי מהם הוא מחוייב להפקיר בעבור השני, והחליט שהצלת הבן קודמת להצלת הבת כמבואר בפוסקים. בטרם עשה מעשה לעזוב את בתו הטובעת, אמר לה בלב נשבר ובחרדה, הנה ביררתי את ההלכה, וכדי להציל לכה"פ ב' נפשות הנני מוכרח לעזוב אותך לנפשך… מששמעה הבת את דברי אביה, החלה לזעוק 'אבי'… 'אבי'… אין לי על מי להישען כי אם עליך – האם תעזבני ותשליכני למצולות ים? לשמע דבריה נזדעזע האב עד מאד, והחל זועק אל ה' שיצילם מן המיצר, והרגיש מיד שהוא מקבל כוחות חדשים בעוז ותעצומות ובכוח זה המשיך לשוט עד חוף מבטחים כשכל השלושה שלמים ובריאים, והמשיך לשחות עם שניהם עד החוף וניצולו כולם. כך היו מרמזים אנשי ירושלים בפסוק 'תנו עוז לאלוקים' שבתפילתנו אנו נותנים כביכול עוז וכח כלפי מעלה לעזרנו ולהושיענו. אף אנו נאמר זעקת הבן אל אביו אבי אבי מחויבת לפעול כל מיני ישועות – מבלי לעשות חשבונות מה יש לעשות עפ"י דין ויושר – אלא ברחמים גדולים יושיענו ויצילנו. ע"כ בעמדנו בזה היום הושענא רבא נזעק הושע נא והושיעה נא 'אבינו אתה' – על מי נשען אם לא עליך אבינו שבשמים, כאשר נזעק כן בוודאי נוושע ב'הושענא רבא'… (באר הפרשה)

 

שמחת תורה

סיפר הרה"ק רצ"ה מזידיטשוב זי"ע היה אחד בחור מבוגר לא יוצלח שקראו לו "מאטל נער" (מרדכי הטיפש). יום אחד ב"ה התארס "מאטל נער" עם זיווגו, ומאז קראו לו "מאטל חתן". הגיע זמן החתונה וראו את "מאטל חתן" לפני חופתו יושב ובוכה. שאלוהו למה אתה כל כך בוכה בזמן שמח כל כך, ענה "מאטל חתן", שעד עכשיו קראו לי עם שם "מאטל חתן" אבל לאחר החתונה שוב אהיה בחזרה "מאטל נער". והנה על זה אנו צריכים לראות שלא נבכה רק נכניס בתוכנו את היו"ט שנישאר עם השם של היום טוב, וכל הפנימיות וההשפעות וישאר רושם אצלינו, ולא שאחרי החג אנחנו נשארים עם אותו ה"נער".

 

"הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֶנּוּ יוֹם שֶכֻּּלּוֹ טוֹב, יוֹם שֶכֻּּלּוֹ אָרֹךְ, יוֹם שֶצַּדִּיקִים יוֹשְבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם". אָמֵן וְאָמֵן