
ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת אחרי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'" (טז, א )
נוהג היה רבי דוד מטולנא, שמימיו לא עלה לתורה בפרשת אחרי מות . הדבר היה ידוע לכל, ואפלו ביום הכפורים שבו קוראים בפרשה זו, לא העלוהו לתורה, למרות שהיה עולה בכל חג ומועד. הגיעה שנת תרמ"ב, ובשבת־קדש פרשת אחרי מות שחלה בי' באייר, התכונן הגבאי להזמין את אחד המתפללים, ולפתע השתוממו כלם לראות את הרבי עולה מעצמו ומברך את ברכ ת התורה. הדבר עורר פחד בקרב החסידים, ואמנם חששם התממש לאחר שעות מספר, כאשר הרבי נסתלק לבית עולמו .
"על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (טז, כא )
מי הוא השעיר? הוא עשו הרשע, שנאמר עליו הן עשו אחי איש שעיר. כי כל עוונות בני ישראל חלים על־ראשו של עשו שברדיפותיו את ישראל הוא מביאם לידי כך, ואין הקולר תלוי בהם. (סניגורם של ישראל)
"בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם" (טז, כט)
מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל . בשכונה שייסד, הלא היא שכונת בתי ורנר בשכנות למאה שערים התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר מאה ושש עשרה שנים. והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה. הישישה כבר הייתה חלושה ביותר, כמעט כל כוחותיה עזבוה, הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום . מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש , פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום ! שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: מאה וארבע שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום?! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה ! שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות, הרופא אוסר עליה את הצום, היא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל, מצד שני, היא מתנגדת, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא, ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דווקא זה יזיק לה. הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר מאה וארבע תעניות של יום כיפורים כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה!.. . אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה, האשה לא רק ישישה וחלושה הייתה אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה ולא הבחינה אף בין אור לחושך . שלח לומר לה, יהי כדברייך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה, לא ניטול את הדבר הזה ממך. נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך . ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקריאה לשנה הבאה בירושלים, כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ.. . הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים. הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב.. . כזו הייתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמה להחיותה! (שאל אביך ויגדך )
"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (טז, ל)
בבית הכנסת שבראדין, כבר סיימו תפילת נעילה של יום הכיפורים ונותר מעט זמן עד לתפילת ערבית. ישבו המתפללים ושוחחו ביניהם שיחת -חולין . ראה זאת רבי בנימין, המגיד של ראדין, ונתעגמה נפשו עד מאוד, כי אחרי יום שלם של עבודת יום-כיפור, כבר שוקעים לשיחה בטלה . עלה רבי בנימין לבימה ואמר: אמשול לכם משל. כידוע, היו ברוסיה גזירות קשות נגד היהודים, שללו מהם את כל מקורות הפרנסה, הכל נאסר עליהם, ולא הייתה להם ברירה אלא לעסוק במסחר שחור. היו שם שתי עיירות יהודיות, שכל אחת מהן השתייכה למדינה אחרת, ושתיהן היו על הגבול, ובתווך שביניהן, היה יער שנחשב לשטח הפקר . יהודי שתי העיירות, היו מתגנבים באישון-לילה לתוך היער ומחליפים ביניהם סחורות, וכך הצליחו לעשות קצת לפרנסתם . פעם אחת יצא יהודי אחד באמצע הלילה ועל גבו שק מלא סחורה ונכנס ליער, כדי שיוכל להעבירו בעסקת – חליפין, עם יהודי מן העיירה השניה. מובן מאליו שהיה מפוחד וזהיר, וכל רשרוש ששמע עצר את נשימתו . לפתע ראה מרחוק שוטר. לבו עמד מלפעום. מיד הלך והשליך מעל שכמו את השק, שהשוטר לא יוכל לתפוס אותו ביחד עם הסחורה, והמשיך לצעוד כך, ללא הסחורה. אבל פלא בעיניו, הוא רואה שהשוטר מסתכל עליו, אבל הוא עומד כבול-עץ, ללא נוע. הוא מתקרב עוד יותר, והשוטר אינו זז ואינו מניע איבר. החליט היהודי, בוודאי זה איזה גולם או שיכור. אם כך, חושב הוא לעצמו, למה ישאיר את השק הפקר. חוזר הוא על עקבותיו, מרים את השק ושם אותו על שכמו וממשיך ללכת. עיניו אינן סרות מהשוטר, והשוטר ממשיך לעמוד באותו מצב, ללא תנועה, ממשיך הוא ללכת, הוא אפילו עבר כבר את השוטר, הוא כבר בטוח… אבל לפתע, לאחר שעבר את השוטר מרחק מסוים, רואה הוא שהשוטר מתחיל ללכת אחריו. עכשיו כבר אין לו שום ברירה, הוא לא יכול לסלק את השק מעל גבו, שהרי כבר נראה עם השק. לעצור אינו יכול, כי השוטר הולך אחריו. מה לעשות? ממשיך הוא ללכת, והשוטר הולך אחריו ושותק. חושב היהודי, אולי בכל זאת לא קרה כלום. הוא הולך, השוטר הולך אחריו ושותק. מילא, שילך, העיקר שהוא לא אומר כלום. כך עובר היהודי לאורך כל היער, והוא כבר מגיע אל העיירה השניה, ואז לפתע צועק השוטר כנגדו: היי, יהודי, מה יש לך בשק?… פורץ היהודי בבכי מר ונואש: רשע מרושע, הלא ראית אותי כבר לפני שלושה קילומטר, למה נתת לי ללכת את כל הדרך הזו, כשלבי דופק והולם בחזקה וכתפי נשברות מכובד המשא? איך יכולת לתת לי ללכת שלושה קילומטר בבוץ ואתה כל הזמן שותק, ועכשיו תשלח אותי חזרה על עקבותיי ? סיים רבי בנימין המגיד ואמר: כך נראה יום-כיפור שלנו עם היצר-הרע, אנחנו באים ל"כל נדרי" והוא שותק. בשחרית הוא שותק, במנחה הוא שותק וגם בנעילה הוא שותק . והנה, עוד מעט כבר מתפללים ערבית, וברגע זה הוא מנתר ממקומו וקופץ עלינו והודף אותנו חזרה לאחור!.. . (שאל אביך ויגדך )
"לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (טז, לד)
בלווייתו של רבי חיים פרידלנדר בעל "טל חיים", שמילא את מקום חותנו רבי צבי הירש מליסקא בהנהגת עדת חסידי ליסקא, נשא עליו רבי אברהם יצחק גליק מטולטשבה הספד מר. בין דבריו הזכיר את דברי חז"ל שאמרו כי שלשה דברים מכפרים על מעשי האדם, יסורים, מיתת צדיקים ויום הכפורים, די לנו שיתקיים בנו הפסוק "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, דהיינו די לנו בכפרה אח ת של אחת בשנה ביום הכפורים, ואנו מוותרים על הכפרות האחרות של יסורים ומיתת צדיקים… ומספרים, שאחרון המספידים היה רבי מרדכי ליב זינקלד רבה של מאד, ואמר בכאב, אמרו עליו על הצדיק מליסקא שהוא בטלן ותמים, ואני עומד ותמה, וכי איש שהיה בקי בש"ס ופוסקים נקרא בטלן? לנו נאה הכינוי בטלנים, על כך שאיננו בקיאים כמוהו.. .
"כי נפש הבשר בדם הוא כי הדם הוא בנפש" (יז, יא)
רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בהיותו באחד מביקוריו באמריקה, חלה ואושפז בבית חולים. במהלך הטיפול בו, נצרך לעירוי דם, אבל הוא סירב לקבל את העירוי, באמרו שגופו לא סובל דם אחר, בוודאי לא דם של גויים . הבטיח לו הפרופסור, כי יערה לו דם של יהודים, ואז הסכים לפעולה. אלא שהפרופסור לא עמד בדיבורו, והלך ולקח מנות דם מבנק הדם של בית החולים. והנה, למרבה הפלא, גופו של הרב לא היה מסוגל לסבול זאת ופלט את הדם שהוערה לו. משראה זאת הפרופסור, הלך והשיג מנות דם של יהודים, ובפעם הזאת הדם נקלט בגופו ולא נפלט יותר. את המעשה הזה סיפר הפרופסור בעצמו, אשר לא היה יכול לפרשו אחרת אלא כנס ומופת . (שאל אביך ויגדך )