ליקוטים נפלאים לפרשת בא – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו" (י, א)

קשה שהיה צריך לכתוב לך אל פרעה ומה הוא בא אל פרעה? ועוד קשה נתינת הטעם כי אני הכבדתי את ליבו, הרי זה סיבה שלא ילך אליו, כי מה לו לילך וה' הכביד את ליבו? אלא מבאר בעל "זרע קודש" שהרי כתוב שאסור להסתכל בפני אדם רשע, כי הרשע משפיע טומאה סביבו ואסור להתקרב אליו, ומשה רבינו לא רצה ללכת אל פרעה שלא יסתאב מקרבתו, ואמר לו הקב"ה בא אל פרעה היינו בא עמי ביחד שאינך הולך לבד כי אני נמצא בתוך ליבו של פרעה, וזה נתינת הטעם כי אני הכבדתי את ליבו ולכן אין לך לחשוש ללכת אליו. ומה שהקב"ה הכביד את ליבו של פרעה, הוא כדי שיתקדש שם שמים וכל ישראל ישמעו ויראו מהנסים והנפלאות שעשה ה' במצרים ויקחו מוסר ויתנו אל ליבם גדולת ה' ורוממותו, ולמרות שוודאי אין הקב"ה רוצה לשרות במקום טומאה כליבו של פרעה, אבל למען אהבת ישראל ולהראותם את גדולתו עשה כן, וזה מוסר לכל אחד שכדי ללמד ולהדריך אחרים ירד מדרגתו ומעמדו ויתמסר לשני, ולכן ממשיך הכתוב "ולמען תספר באזני בנך" – מהנהגתי תלמד איך לספר באוזני בנך שתשפיל ותכניע עצמך לקטנים כדי ללמדם תורת ה' כשם שהקב"ה ירד לתוך מצרים לליבו של פרעה כדי להראותך ניסים ונפלאות.

 

"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" (י, א)

רש"י כותב: בא אל פרעה – והתרה בו. דקדק הרשב"ם: מדוע בשאר המכות לא הודיע ה' יתברך למשה שחזק את לב פרעה, ורק כאן מצא לנכון לעשות זאת? בספר "דברי התענוגים" (הובאו דבריו ב"ילקוט האורים") כתב ליישב את הקושיה על פי דברי בעל הטורים, ש"בא" בגימטריא שלש, כי כאן רמז הקב"ה למשה שיתרה בפרעה בפעם אחת על ג' המכות העתידות לבוא – ארבה חשך ובכורות. והנה לקמן פרש רש"י, שאת מכת חשך הביא עליהם הקב"ה משום שני טעמים, ושניהם לטובת ישראל: א. משום הרשעים שהיו בישראל, שמתו בשלושת ימי האפלה, ולא רצה הקב"ה שיראו זאת המצרים. ב. כדי שיוכלו ישראל להתבונן ברכוש המצרים, ולאחר מכן ביציאתם לשאלו מהם. ברור, כי גם אם יחליט פרעה לשלח את ישראל, עדיין מוכרחה לבוא מכת חשך כי היא נעשתה לטובתם ולצרכם של ישראל. על כן הקשה למשה להתרות בפרעה על שלש המכות, ובתוכן מכת חשך, בשעה שידע שההתראה היא בתנאי שלא ישלח את ישראל, והלא יתכן שיחליט לשלח את ישראל, ובכל זאת תבוא המכה. בשל כך הוצרך כאן הקב"ה לומר למשה: "כי אני הכבדתי את לבו" וברור שהוא לא ישחרר אותם, והנך יכול להתרות בו בלב שקט.

 

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו'" (י, א)

בהסבר פסוק זה יש לומר, דהנה משה רבינו ע"ה היה מפחד, שאולי פרעה ישוב בתשובה ויעזוב את דרכו הרעה ואז יהפכו כל העבירות והזדונות לזכויות, ובאמת אף מצינו שאמר פרעה קודם לכן – ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים וכו' (ט, כז) ולכך ירא משה שדבר זה יתהפך לזכות לפרעה, אבל בשביל דבר זה אמר הקב"ה "כי אני הכבדתי את לבו", דהנה מה שאמרו חז"ל דהקב"ה מהפך עבירות לזכויות, הוא רק לאדם שעשה עבירות מעצמו ואח"כ עשה על עבירות אלו תשובה, וע"ז אמר הקב"ה שמהפך את הזדונות לזכויות, אבל כשאינו עושה מעצמו את העבירה אזי אפי' אם יעשה תשובה לא ייהפך לזכות, וזה מה שאמר הקב"ה למשה דאף שפרעה אמר "ה' הצדיק" וא"כ זהו זכות לפרעה אבל כיון שכתוב "אני הכבדתי את לבו" והיינו דפרעה לא עשה את העבירה ע"י בחירתו רק הקב"ה חיזק את לבו, א"כ לא יועיל לו השכר על זה שיעשה תשובה. (כתב סופר)

 

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו" (י, א)

כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע נאמר כאן "בוא אל פרעה" – ולא "לך אל פרעה"? בעניין זה כותב רבי חנוך צבי מבנדין, חתנו של רבי יהודה ליב מגור (בעל "שפת אמת"), בספרו "יכהן פאר": זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך: מדוע אומר ה" למשה "בוא אל פרעה", ואינו אומר לו "לך אל פרעה"? שהשם יתברך, כביכול, מרגיע את משה לקראת השליחות הקשה אל מלך מצרים ואומר לו: בוא אתי, ושנינו יחד נלך אל פרעה… הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק העיר על לשון הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: "לך אל פרעה", כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה" יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו”, ג”). משום כך קורא כאן ה” למשה: בוא אתי אל פרעה, והנני אתך בכל אשר תלך! "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך…

 

וידעתם כי אני ה" (י, ב)

אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה "ולמען". בתחילת פרשת "וארא" נאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך"; ובפרשת "עקב" נאמר: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" (דברים י"א, ט”). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו – זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה' לעמו.

 

"ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (י, ו)

ויש לדקדק, שאת המלים "אשר לא ראו אבותיך", היה לו לומר למעלה – "הנני מביא ארבה בגבולך אשר לא ראו אבותיך". מהי אפוא כוונת הכתוב "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך… אשר לא ראו אבותיך"? מה בדיוק הם לא ראו? הרב צבי הירש פרבר, בספרו "כרם הצבי", באר זאת על דרך צחות: דרך העולם, שכאשר מתמנה מלך חדש, ראשית הוא קובע פגישות עם אצילי העם ורוזני הארץ בבתיהם ובבתי המשפט והמועצה, כדי להכיר את אלו שהם בעלי ההשפעה, מנהיגי הקבוצות השונות ועשירי המדינה. אך זה ברור כי לא יכנס לבתי דלת העם שבשכונות הפחים, כי בעל גאווה הוא, והכניסה לבתי העניים תחשב עבורו פחיתות גדולה לכבודו הרם. אמר, אפוא, משה רבנו לפרעה, כי הארבה שעתיד לבוא עליו ועל עמו יתנהג בענווה ושפלות, ולא ידלג על שום בית, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים, את כולם יכבד בביקוריו. "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבותיך", אפילו אותם בתים אשר לא ראו את פניך ופני אבותיך ואבות אבותיך, מלכי מצרים הנכבדים והגאוותנים – גם בהם יכנס הארבה…

 

"כי אני הכבדתי את לבו" (י, יא)

מבאר ה"חתם סופר" זצ"ל שהסיבה של הכבדת הלב הוא צריך לגרום לא ללכת לפרעה, ולמה אמר הקב"ה למשה ללכת, אלא הסיבה שאמר הקב"ה 'כי אני הכבדתי' אם אני עשיתי אז אתה יכול ללכת כי הכל תלוי בי.

 

 "וגם מקננו ילך עמנו… כי ממנו ניקח לעבוד.." (י, כו)

כתב המלבי"ם זצ"ל: בהמותינו תלכנה אתנו מרצונן הטוב, שכן יהיו משתוקקות לעלות קרבן לפני השם יתברך, כפי שאמרו חכמינו על הפר שהקריב אליהו הנביא, כי רץ בשמחה אל המזבח, בעוד שהפר השני שהקריבו נביאי השקר סירב ללכת למזבח, ומזה גופא נלמד לקח כיצד לעבוד את השם יתברך. אם בהמה זו, שאין בה דעת, משתוקקת להיות קרבן לאלוקים, על אחת כמה וכמה צריכים בני אדם שהם בני דעת להשתוקק לעבודת השם.

 

"כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו"… (י, כו)

"ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך" כתבו המקובלים, שאווירת מצרים הייתה כה טמאה, עד שאילו היה מלאך יורד אליה היה נטמא! נכון שהרחוב כאן איננו כמו טומאת מצרים, אבל גם אנחנו איננו מלאכים… כמה יש לנו להדיר ולשמור אותנו מאוירת הרחוב! (מעיין השבוע)

 

"גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לד׳ אלוקינו" (י, כח)

כשאנו מתבוננים באיזה חשק וגבורה אתה עושה את מעשיך הרעים, למדים אנו באיזה התלהבות וחשק עלינו לקיים את המצוות, כך שאתה תתן בידנו דרך לעבדות השם. (תפארת שלמה)

 

"כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (יא, ד)

ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. עמוק הוא תהום הכפירה ועצום הוא כוחה של רשעה, שעת מכת בכורות הייתה אותה שעה, לא היה בית אשר אין בו מת, וכנאמר 'והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסיף', בשעה כזאת עוד היו רשעים שהתבוננו על שעוניהם לראות האם אמנם השעה שעת חצות, או שמא רגע ושניים קודם לכן. רשעים אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה (עירובין יט.).

 

"החדש הזה לכם ראש חדשים" (יב, ב)

בשעה שבא משה ואמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. במי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם. (שיר השירים רבה ב, ח)

 

"וכל בכור אדם בבניך תפדה והיה כי ישאלך בנך למחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים על כן אני זובח לה'" (יג, יד-טו)

הנה בכל מצוות התורה רשאי אדם ליקח שליח בשליחותו, אבל בפדיון הבן אינו יכול לפדות ע"י שליח. והטעם, מאחר שבמכת בכורות, שפדיון הבן הוא זכר למכה זו, בא הקב"ה בעצמו ולא ע"י שרף ושליח, על כן מן הדין שגם הזכר שקבעו לזה יהיה ע"י האדם בעצמו. וז"ש, "וכל בכור אדם בבניך תפדה", היינו אתה בעצמך, ולא ע"י שליח, "והיה כי ישאלך בנך למחר לאמור מה זאת", היינו מאי טעמא נשתנה המצוה הזאת דייקא מכל מצוה שיכולים לקיימו ע"י שליח, "ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", הוא בעצמו, "על כן אני זובח לה'" ולא ע"י שליח, מדה כנגד מדה… (חתם סופר)

 

"למען תספר" (י, ב)

לכל מצוה יש את הסגולה שלה: מצות ציצית סגולתה "ולא תתורו אחרי לבבכם" וכדו'. סגולתה של מצוות אמונה היא ע"י סיפור יציאת מצרים. כשמקיימים "למען תספר", ניתן להגיע לידי "וידעתם כי אני ה". לכן נאמר בלוחות הברית "אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא "אשר בראתיך", כי סיפור יציאת מצרים מחדיר את האמונה וזה שורש התורה. אבל צריך לחיות את הפרשה ולא סתם לדפדף: התרגום אומר "והגדת לבנך – ותחוי לבנך" (לשון חוויה, חיות, הדגמה חיה). החפץ חיים סיפר שהיה גביר שהיה צריך לנסוע וביקש ממשרתו למלא את מקומו בזמן שייעדר. הוא נתן לו רשימת מטלות: להאכיל את חיות הבית, להשקות את העציצים… וביקש ממנו שבכל יום יעבור על רשימת התזכורות לבל ישכח. חוזר הגביר ממסעו ופוגש בביתו חורבן! שואל הוא את הממונה, מה קרה?! האם פעלת על פי הוראותיי? "בוודאי" השיב, "כל בוקר הייתי קורא את דף ההוראות". "שוטה שכמותך", נזף הגביר, "לא די לקרוא את הדף, צריך להכניס ללב בכדי שתוכל ליישם. יום אחד נכנס תלמידו של בעל התניא לכתה בה למדו, "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". פנה הרב אל התלמידים ושאל: מדוע בסידור בתפילת הלל כשכתוב אותו פסוק פעמיים, נכתב הפסוק הראשון באותיות גדולות והשני באותיות קטנות. ואילו כאן במשנה, כתובים שניהם באותו גודל של אותיות? שאלתו העלתה חיוך בעיני התלמידים. אבל הרב הסביר להם: כשיש שנים שאוחזין בטלית, כל אחד אוחז בטלית וזועק ממעמקי ליבו "כולה שלי"! לעומת זאת כשאומרים "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", בפעם הראשונה עוד צועקים, אבל בפעם השנייה כבר אומרים זאת במהירות וללא מחשבה. כשאדם מחובר לדבר אז הוא זועק בכל הלהט וזה לא הופך לדבר שבשגרה.

 

"וידעתם כי אני ד'" (י, ב)

הידיעה כי אני ד' פוטרת את כל המצבים וכל הזמנים. המגיד מדובנא נשא משלו לשלושה רעים שעמדו ושוחחו ביניהם, תוך כדי שיחתם השקיף אחד מהם במשקפת שהיתה בידו, וראה שבמרחק מרחקים יש התקהלות גדולה של אנשים, וסיפר זאת לחבריו. ברשות אחד מהם היה כלי רכב ועלו כולם על רכבו ומיהרו ליסע אל מקום קיבוץ האנשים. בהגיעם לאותו מקום ראו שהקהל עומדים בחצרו של המלך, שם שוכבת בתו היחידה על ערש דווי, כשעדת הרופאים העומדים בסמוך למיטתה אומרים שלא נותרו לה כי אם דקות ספורות לחיות. מיד התקרב השלישי שבחברים שהיה רופא מומחה נתן לה כמה מסמי המרפא שלו וראה זה פלא, הבת התעוררה וחייה ניצלו. בשובה לבריאותה האיתנה, פנה המלך אל השלושה והודה להם עמוקות על כך שבזכותם נרפאה בתו, והוסיף ואמר שהרי הוא נותן את בתו לאשה למי שהציל את חייה. פרצה תגרה ביניהם כשכל אחד טען שלו יאתה תהילה להיות חתנא דבי מלכא. הראשון עמד ונימק, שלולא המשקפת שלו לא היו רואים כלל את ההתקהלות, וכלל לא היו מגיעים הנה. לעומתו טען השני ואמר, לולא שהבאתי ברכבי את כולנו אל המקום הזה, היינו נמצאים עד עתה באותו המקום שעמדנו עליו. עמד השלישי ונענה כי הוא זה אשר ריפא אותה בפועל. בראות המלך שכל אחד טוען שהכתר שלו, שלח להחיש את בתו וביקש ממנה שתחליט למי רוצה להינשא. השיבה הבת שאכן כולם שווים לטובה, ולכולם חלק ונחלה בהצלת חייה, אמנם, בכל זאת ברצוני להינשא לרופא, וכל זאת למה, כי אף שאלו השניים האחרים נטלו חלק ברפואתי, מכל מקום אם חלילה שוב אחלה לא יהא בידם לרפאותי, משא"כ אם הרופא יהיה עמדי הרי יהא בידו שוב לרפאני. על פי זה אמר המגיד מדובנא, כי הנה אמרו חז"ל (קידושין ל:) שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה, אביו ואמו, והנה אף שאת כל חייו חייב האדם לאביו ואמו שהם הביאוהו לעולם, אך אדם אשר יש לו דעה בינה והשכל הרי הוא בוחר בהקב"ה להיות קרוב אליו בכל מקום, כי הרי הקב"ה הוא כל יכול, והוא אשר בידו תמיד להושיעו מכל צרה וצוקה.

 

"והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (יא, ו)

באוצר המדרשים מובא כי בשעה שאמר משה רבינו: "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים", יצאה זקנה מצרית אחת וצעקה לעומתו של משה ואמרה: נביא של שקר אתה. מדוע אתה אומר "בכל ארץ מצרים" והנה אני זקנה גלמודה שאין לה לא אב ולא אח לא בן ולא בת, על מי אצעק. חז"ל מספרים שלאותה זקנה היה בן שמת שנים רבות לפני כן, ועשתה הזקנה עוגת בצק בדמותו, כאשר הגיע זמן מכת בכורות העלתה את דמות בנה אל הגג מכיוון שאמרה בליבה שלא גזר משה אלא על מה שבבתים. באותו הלילה באו כלבים ואכלו את עוגת הבצק. הייתה אותה זקנה בוכה וצועקת והיה קול צעקתה נשמע בכל ארץ מצרים.

 

"למען רבות מופתי בארץ מצרים" (יא, ט)

פעם כשחזר רבי ישראל סלנטר מנסיעה לעיר מגוריו ממל, הוא סר למלונו ונוכח לראות שבעל האכסניה שינה את טעמו ביחס ליהדות והחל לזלזל בענייני תורה ומצוות. כששאל אותו רבי ישראל לסיבת הדבר, סיפר הלה שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר אחד שהכחיש בפניו את עניני שכר ועונש, וכדי להצדיק את דבריו, שלח לקנות נקניק טריפה, והכריז שאם יש השגחה ושכר ועונש שיכנס האיסור לגרונו וייחנק. הכופר אכל את הטריפה לעיניו ולא אירע לו מאומה. מאז נכנסו ספיקות ללבו, ואמונתו נתרופפה. רבי ישראל לא השיב לו מאומה ונכנס לחדרו, לאחר שעות מספר חזרה בתו של בעל האכסניה מלימודיה ובישרה בשמחה שקיבלה תעודת גמר עם שתי הצטיינויות, בחשבון ובנגינה. רבי ישראל קרא לילדה וביקשה לנגן לפניו כדי להוכיח לו שהיא באמת ראויה להצטיינות. הילדה סירבה, ורבי ישראל שלח לקרוא לאב ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות. כששאל האב את בתו לפשר הדבר, השיבה לו שהיא חושבת שהדבר הוא בלתי נימוסי ובלתי הגיוני לנגן לפני בני אדם לא בזמן המיועד ולא במקום המיועד כדי להוכיח את כשרונה, האם מתקבל על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לה, היא תהיה נאלצת לעמוד ולהראות את כשרונה בנגינה? הרי לשם כך הגישו לה את תעודת ההצטיינות. רבי ישראל פנה לאביה ואמר שתשובת בתו יכולה לשמש תשובה לתימהונו בענייני השגחה, הלא ד' כבר הוכיח לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית על ידי הניסים הגלויים ביציאת מצרים, ויש לנו תעודה המוכיחה על כך, היא התורה שניתנה לנו. האם יש הגיון בדבר שכל אדם שיבוא ויגיד שאינו מאמין, הקב"ה ישנה את סדרי בראשית ואת הליכות הטבע, כדי להזכיר לו שיש דין ויש דיין? מי שרוצה לדעת את ד', אמר רבי ישראל, יכול להיווכח מהתעודה הנצחית שלנו, שאושרה לעיני כל העולם ואין צורך בהוכחות נוספות. והם הם דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכתב אודות האמונה בד', "כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלו-ה מחדשו וידוע ומשגיח ויכול … ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובנינו לבניהם לדור אחרון". בכוחה של מסורת הדורות להעביר את ההתרשמות ואת הוודאות מהנסים הגדולים שעשה ה' בעבר ולהחדיר זאת ללבם של בני כל הדורות כולם.

 

"דבר נא באזני העם וישאלו" (יא, יב)

המגיד מלובלין שאל: מאחר שהובטחנו על הרכוש הגדול, מדוע נצטווינו לשאול מן המצרים על מנת להחזיר, ואם הייתה זו רק שאלה לזמן קצוב, מדוע לא החזרנוה כמובטח, והשיב: משל לאדם שקנה דירה לצרכי השקעה, עמד והשכירה לשנה, כעבור חדשים מספר הזדמן לו קונה ברוח נאה, ומכר לו את הדירה. ביקש הקונה להיכנס ולהתגורר בדירה, אבל תוקף השכירות עדיין לא פג. בא וניהל משא ומתן עם השוכר, כמה כסף יבקש כדי לפנות את הדירה. כל הרואה את השנים יתרשם, שהשוכר הוא בעל הבית, והמבקש עומד ומעתיר כי ישכיר לו את הדירה… והאמת הפוכה היא, אבל עד תום תקופת השכירות אין הבעלים יכולים לממש את בעלותם, והיא ביד השוכר. הוא הדין בענייננו, לו היו ישראל בזמן הקצוב, היה הרכוש הגדול מגיע להם בדין, מכיוון שיצאו קודם זמנם, היה עליהם לשאול את הרכוש הגדול מן המצרים, כך שיהיה בידם בהשאלה עד לבוא המועד – ואז יהפכו לבעליו. (חסד לאברהם)

 

"על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (יג, טו-טז)

מצות קידוש בכורות בארץ ישראל לזכר מכת בכורות המכה האחרונה ששברה את גב הגמל ושילח פרעה את בני ישראל לחופשי. דמעות ותחנונים שפכו בני זוג לפני ריבון העולמים שיזכם ויברכם בילדים. זה שבע עשרה שנה שהם נשואים; את טובי הרופאים פקדו, כל סגולות אפשריות שניתנו להם על ידי נשים צדקניות ניסו, אך ללא הועיל. הם ציפו ויחלו לנס שישנה את מזלם ויולד להם ילד. במר נפשם עליהם נסעו אל הרבי מלובביץ' ושפכו לפניו את לבם והתחננו שיברכם בילדים. האדמו"ר שמע את צרתם ולאחר הרהור קל פנה אל הבעל ושאלו: "מתי לאחרונה בדקת את התפילין שלך?" נדהם האיש לשאלת האדמו"ר, והתחיל לאמץ את מוחו כדי להיזכר מתי בדק את התפילין, ובעודו חושב, שמע את האדמו"ר מצוה עליו: "לך לבדוק את התפילין! ותיוושע!" לא הבינו בני הזוג את תשובת האדמו"ר, אך מיהרו לעשות את מצות רבם. נטל האיש את נרתיק התפילין ושם פעמיו למגיה התפילין שהיה גר בעירם. כשמסר האיש את התפילין לבדיקה, נשאר עומד ליד הסופר בעודו מאיץ בו לסיים את המלאכה. המגיה לא הבין את הדחיפות שבעניין אך כששמע שזה מצות רבם לא התמהמה, והחל במלאכתו. דממה עמוקה שררה בחדר, ובני הזוג עוקבים בדריכות רבה אחר עבודת הקודש. לאחר זמן מה קפץ המגיה מכסאו וקרא בהתרגשות: "מה רואות עיני?!" בואו וראו, הרי חסרה פה מילה שלמה, מילה שלמה! צמרמורת חלפה בגופו של הבעל והוא התקרב לראות במו עיניו, ואכן ראה גם הוא, כי המלה "רחם" בפסוק: "כל פטר רחם" חסרה! עתה נתבאר לו פשר היותו חשוך בנים. חיש מהר ציווה על המגיה להכין לו במקום פרשיות חדשות ובתפילין אלו החל להתפלל יום יום. לא עברה שנה והתקיימה ברכתו של האדמו"ר שבזכות התפילין יוושעו – ולזוג נולד בן!