ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בלק – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (כב, ב )

רש"י בפסוק ד' כותב 'אין כוחו אלא בפיו'. בלק מלך מואב נלחם בישראל ולא מצליח, לכן הוא מנסה לפעול בטקטיקה שונה. הוא שולח שליחים לבלעם, הנביא של אומות העולם, ואומר לו "ידעתי כי את אשר תאור יואר ואת אשר תברך מבורך", ולכן, אנא ממך, קלל את בני ישראל, וכך אנצח אותו. "כח הדיבור" מוביל אותנו היישר אל המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות "סגולה" בפתח תקווה… בערב יום הכיפורים בשנת תרמ"א, חנכו את בית הקברות "סגולה" בפתח תקווה. ההלכה קובעת שכשחונכים שטח חדש עבור בית קברות, צריך לעשות סדר תפילה מסוים, מעין "תיקון" לקרקע, ורק אחר כך ניתן לקבור. כשאנשי ה"חברא קדישא" סיימו את התפילה, אחד מהאנשים "זרק" לאוויר ואמר: "רבותיי! הקרקע מוכנה, מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?" "אני מוכן" אמר אחד הנוכחים… הוא היה אדם צעיר לימים, ואכן, תוך כמה ימים הוא נפטר. על מצבתו חרוט סיפורו: "פה נטמן פלוני אשר הביע את רצונו להיקבר ראשון…" סיפור זה מחזק בתודעתנו את האמרה שאמר החכם מכל אדם: "מוות וחיים ביד הלשון". אחד מהכוחות העצומים שיש בידנו, וכמעט שאיננו מודעים אליו, הוא כוח הדיבור שניתן לאדם. "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן יח ע"א)….

 

"אל זקני מדין" (כב, ד )

"אין כוחו אלא בפיו" (רש"י) מעשה שהיה בפרעשבורג בזמן הכתב סופר זצ"ל. השר של פרעשבורג נסע בעיר והנה בא גוי שעבד אצל יהודי נגיד וראה שאצל השר יש ארנק תפוח עם כסף, תחב הגוי את ידו, לקח את הארנק ונעלם. כאשר הגיע השר לביתו, וראה שהארנק איננו, והיה לו הפסד גדול, בערה בו בנוסף החוצפה איך העזו בכלל להתקרב אליו כך. החליט השר להעמיד שוטרים בכל העיר, שיתפסו מי עבר על חוצפה נוראה שכזו, וציוה לעבור בכל בית ובית ולבודקו. המשרת הגוי שגנב, הבין שאם יתפסו אותו יתלו אותו על העץ, החליט להכניס בסתר את הגניבה לבית היהודי מעבידו, וככה אם יתפסהו יתלו את היהודי רח"ל . ואכן מצאו את הארנק בבית היהודי, לקחוהו לבית הסוהר ופסקו דינו לתלייה בכיכר המדינה בעוד שבוע. למרות צעקות היהודי שאינו אשם בדבר, לא עזרו זעקותיו. כשנודע ל"כתב סופר" זי"ע, נכנס לעובי הקורה, ניסה בכל הדרכים לבוא בדברים עם כל השרים, ניסה לשחדם בדברים ובממון ורצה לפעול ולהפעיל שהיהודי איננו אשם . כשראה שהדבר לא עולה בידו, נסע לבודפשט, וניסה גם שם אצל כל השרים שהיהודי חף מפשע, אולם היות וחמת השר בערה בו שהעזו לגנוב ממנו, לא רצו לבטל את גזר הדין . יום לפני התליה, חזר ה"כתב סופר" בפחי נפש, ששום דבר לא עוזר, ולא ידע מה לעשות, וכך נשכב על המיטה ונרדם. בחלומו, אביו ה"חתם סופר" הגיע אליו בפנים זועפות וזעק, "יהודי חף מפשע הולך לתליה, ואתה יושן במיטה?… התחיל ה"כתב סופר" לצעוק ולבכות "אבא, מה לא עשיתי למענו, הלכתי לכל מקום אפשרי, אדרבא, מה עוד אפשר לעשות ואעשה ? אמר לו ה"חתם סופר" מדוע אינך מתפלל, תתפלל! בלילה כזה שלמחרת הולכים לתליה יהודי לא ישנים. קם הכתב סופר ממיטתו, ואמר לגבאי שיאסף את כל העיר אנשים נשים וטף, וכן עשה. כל אנשי העיר הגיעו לבית הכנסת בפרעשבורג באמצע הלילה, הכתב סופר ניגש לבימה, וצעק "אנשים ונשים וטף, הייתי אצל כולם, במשרדים כאן וגם במשרדים בבודאפשט, אף אחד לא מסכים לבטל את הגזירה, הכל סתום, כל השערים נסגרו בפני, אבל הקב"ה, שעריו לא נעולים 'שערי דמעות לא ננעלו' וכל הקהל געה בבכיה. סוף דבר, נקרעה הגזירה, מסובב הסיבות סיבב שלמחרת כשהוציאהו לתליה, החליט השופט לחקור את המשרת הגוי ולברר שוב את כל הפרטים, היות שהמשרת לא התכונן לחקירה, מיד נשבר והודה במעשיו . את המשרת הוציאו להורג, ואת היהודי שחררו . גם כאשר כלו כל הקיצין, אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים, ואין כוחנו אלא בפינו.

 

"וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם" (כב , ז)

"קסם זה נטלו בידם זקני מדין: אמרו, אם יבוא עימנו בלעם בפעם הזאת – יש בו ממש. ואם ידחה אותנו – אין בו תועלת. לפיכך כאשר אמר להם לינו פה הלילה, אמרו: אין בו תקוה" . (רש"י) מבאר הגאון מוילנא שרש"י בלשונו החדה היטיב לדייק כחוט השערה את מהלך הדברים: משה רבינו כשרצה לדבר עם השכינה, היה מדבר עמה ללא הכנה, אבל היה צריך להתעכב מעט, כמו שאמר משה לטמאים לנפש שבאו לשאלו בקשר להקרבת קרבן פסח, "עמדו (המתינו קמעא) ואשמעה מה יצווה ה". זה מה שהתכוונו זקני מדין: אם יבוא עימנו בפעם הזאת, ללא שהיות, נדע שיש בו ממש, כי הוא גדול אפילו יותר ממשה רבינו והוא יוכל לו . אם ידחנו כמו משה, אין בו תועלת שכן הוא שקול בדיוק כמשה ולא יוכל לגבור עליו בקלות, אבל תקוה עדיין יש . לפיכך, כאשר אמר לינו פה הלילה, כלומר התעכבו פה זמן רב, אמרו, אין בו תקוה כלל היות ודרגתו פחותה מדרגת משה. !

 

"ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב)

"לא תלך עמהם" – אמר לו: אם כן, אקללם במקומי, אמר לו: לא תאור את העם, אמר לו: אם כן אברכם, אמר לו: אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה – לא מדובשך ולא מעוקצך (רש"י) הדברים תמוהים מאוד, היכן שמענו שאדם המבקש לקלל ואינו מצליח אומר: ניחא, אם איני יכול לקלל, לפחות אברך? זאת ועוד, המשל שהביא רש"י לכאורה אינו דומה כלל לנמשל, שהרי דבש בלא עוקץ כולם רוצים. ואילו כוונת הנמשל הוא, שגם ברכה בלי קללה אינה רצויה מפיו של "בעל העוקץ" – בלעם? אלא ביאר הגאון רבי יוסף שוורץ זצ"ל בספרו "גנזי יוסף" בשם הקדמונים: מצינו במדרש, מפני מה היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו שברכת הרשעים שבירכוה – "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נשאה פירות והתקיימה. ומכאן, שברכת רשעים אינה ברכה אלא קללה, שהרי הברכה שברכוה לא רק שלא הועילה, אלא קלקלה ונעשתה עקרה. זו היתה כוונתו המרושעת של בלעם, אמר להקב"ה אם איני יכול לקללם, אם כן אברכם, וכוונתו בברכה כזו שינזקו כמו רבקה. ברכה כזו דומה לעוקץ עטוף במעטפת דבש מתוק (בזה דומה המשל לנמשל) . אולם טעה בלעם טעות גדולה משום שאין ברכתו דומה לברכת רבקה, רבקה אמנו לא נתברכה אלא מפי משפחתה, ואם היתה נפקדת – היו אומרים שברכתם עשתה פירות, לכן היה הכרח שתהיה רבקה עקרה, שידעו הכל שלא היתה תועלת בברכתם. אבל בני ישראל המבורכים מפי ה' כבר מקדמת דנא, ברכת בלעם לא תזיק להם, כי מי פתי לומר שברכתו נשאה פירות, הלא הכל יודעים שהקב"ה בירך אותם עוד קודם לכן. הוא אשר אמר הקב"ה לבלעם "כי ברוך הוא" אני ברכתים עוד לפניך, וא"כ ברכתך לא תשפיע עליהם. כעין זה פירשו את הפסוק "ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה" גם אם תהיה ברוך מאומות העולם לא תחשוב שבגלל זה יהיה בך עקר ועקרה כיון שכבר הקב"ה בירך אותנו . (צמח דוד)

 

"ושני נעריו עמו" (כב, כב)

גם אצל אברהם אבינו שהלך לעקוד את בנו, מצינו שלקח עמו את "שני נעריו". מסביר החידושי הרי"ם שבמס' אבות (ה, יט) נאמר: "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע". זה מה שנרמז בפסוקים לגבי אברהם ולגבי בלעם: המילה "נע"ר" ראשי תיבות נ'פש ע'ין ר'וח, שבהם נמדד מתלמידיו של מי הוא . אברהם לקח את שני נעריו שהיו תלמידיו ובהם דבקו מידותיו הנ"ל וכן בלעם לקח את שני נעריו שהיו תלמידיו עם מידותיו שלו.

 

"ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל" (כב, כז )

אמר הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מה שהכה את האתון ולא קיללו, במדרש אמרו שאם היה מקלל את האתון לא היה בכוחו לקלל גם את ישראל. וכנראה שבדרך זו היה מאבד את כוחו. ומשום כך מקלו של אלישע לא הועיל, כי גיחזי נסה זאת בדרך והחיה כלב מת וכיון שעשה פ"א פקע כוחו . הג"ר מרדכי בנעט זצ"ל רצה להשיב לאחד הכרת הטוב, ואמר לו שיקנה כרטיס הגרלה וכי הוא יזכה. הלך הלה וקנה, ועשה בביתו הגרלה לראות אם באמת יזכה, ואכן זכה הכרטיס שלו . בהגרלה האמיתית שהיתה אח"כ, לא זכה, ובא בטענה לר' מרדכי בנעט, אמר לו ר' מרדכי, לא יתכן שהכרטיס לא זכה, וסיפר הלה מה שעשה שניסה את ההגרלה בביתו וכי הצליח, אמר לו רמ"ב אם כן הפסדת בידים! אני התפללתי שיצא המספר שלך ובאמת יצא . (דרך שיחה )

 

"ויפתח ה' את פי האתון… ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה" (כב, כח-ל )

מסופר על רבי אייזיל חריף שהשתתף באסיפה חשובה של עסקני הציבור בעירו, שרבים מהם היו הדיוטות שעלו לגדולה, ונאחזו בקרנות ציבורית, בזכות ממונם. משהתחילו להתווכח, החלו לנגח בינם לבין עצמם מי הוא יחסן יותר גדול, והיה כל אחד מתפאר בייחוס שלו, בערכו ובעושרו . עברה שעה ארוכה ולא הספיקו לדין בשום ענין העומד על הפרק, מחמת הוויכוחים וסיפורי הייחוס . עמד רבי אייזיל חריף על רגליו ואמר: רבותי, אספר לכם מעשה, פעם אחת באו החמורים לפני בית דין של מעלה וטענו, רבונו של עולם, למה נשתנו מכל בהמה וחיה? החיות, אין להם בעלי בתים שמשעבדים אותם, המה ביער, ואין האדם שולט בהם, והן מוצאים פרנסתם בכבוד, בלא הכנעה. הבהמות, אמנם הן נכנעין תחת יד בעליהם, אבל מזונותיהם נתונים להם בשפע. אבל אנו החמורים, אין לנו מנוחה לא ביום ולא בלילה, עובדים עמנו כל מיני עבודות הפרך, ולא עוד, אלא שכל עצמנו אין אנו אלא שם גנאי לשימוש בני אדם, אם גזירה הוא מלפניו, נקבל, אבל ינתן לנו, לפחות, כח הדיבור, למען נוכל לדבר ולתנות צרותינו וכאבנו, לבקש רחמים אצל הבעלים שלא ישתעבד בנו כל כך. נתקבלה בקשתם, ולאתונו של בלעם, חמור החמורים, חמור החשוב ביותר, ניתנה רשות הדיבור, והנה אחרי שאתון זה ספג מכות שלוש פעמים, מה עשה? התחיל לדבר בעניני יחוס: הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה וגו' . כיון שראו בשמים כן, אמרו: יפה שתיקה לחכמים, כל שכן לחמורים, ולקחו מהם כח הדיבור..

 

"ויפתח ה' את פי האתון" (כב, כח )

אפיקורוס אחד נטפל ליהודי ירא שמים והתחיל לקנטרו בקושיות הבל על האמונה בתורה, בטענות שוא כי המאורעות אינם עולים בקנה המציאות . היה זה בפרשת בלק והכופר אמר: "הנה למשל בפרשתנו מסופר על אתונו של בלעם שפתחה את פיה ודברה כמו בן אדם. וכי אפשר בכלל להעלות על הדעת שאתון תוכל לדבר כמו אדם"? השיב לו היהודי בחכמה ובפקחות: "מדוע אתה מתפלא: אם אדם כמוך יכול לדבר כמו חמור, לפעמים חמור יכול לדבר כמו בן אדם"… (בדרך צחות)

 

״אפס קצהו תראה וכולו לא תראה״ (כג, יג)

כשאתה מוצא חסרונות בישראל אין אלה אלא ״בקצהו״, אצל יחידים, לא בכלל ישראל. (רבי מנחם־מענדל מקוצק)

 

"מה דיבר ה'" (כג, יז )

משל לגביר עשיר בעל שררה בעירו, שלא ניחן בחכמה מרובה, אך עקב מעמדו הרם היה הציבור מבקש ממנו עצה ותושייה. מאחר שהוא עצמו לא היה מסוגל לתת להם עצות נכונות, היה נוהג ללכת לאשתו ולשאול את פיה, איזו תשובה עליו לענות להם. פעם אחת, בשעה ששב עם תשובה בפיו, לעגו לו חבריו הפרנסים, ביודעם שהלך להתייעץ עם אשתו, ואמרו לו, הגד נא לנו מה אמרה לך אשתך הפעם. עפ"י משל זה מבאר רבי יצחק מוולוז'ין את הפסוק, "ויאמר לו בלק מה דיבר ה'", בלק שחפץ היה לזלזל בבלעם על שלא קילל את ישראל כפי שרצה בלק אמר לו: "מה דיבר ה'", כלומר, לך הרי אין עצה ותבונה משל עצמך, רק מה שאתה שומע מה' אותו תדבר, אם כן אמור נא לי, "מה דיבר ה'".(הגרי"צ מוולוז'ין זצ"ל)

 

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (כג, כא )

באחת השבתות הצטופפו חסידים סביב שולחנו הטהור של רבם, וראו שהאדמו"ר שר ישמחו במלכותך בניגון מלא רגש, הוא היה אחוז שרעפים וניכר כי הניגון קושר אותו למשהו טמיר . לשאלת החסידים מה מיוחד במנגינה זו סיפר מעשה שהיה . שני שודדים שהיו למרבה הצער והבושה יהודים, הטילו חיתתם על כל יושבי העיר, הם שדדו את כל מי שיכלו, לא חסו על עשיר ועני, זקן וצעיר איש ואשה, וכדי לטשטש ראיות ולמנוע עדות על מעלליהם שלחו בדרך כלל את הנגזלים האומללים לעולם האמת, המשטרה שניסתה כל דרך אפשרית לתופסם, נואשה, והבטיחה פרס כספי גדול על ראשם, למרות שהיה ברור שמי שיעקוב אחריהם חייו יהיו שוים פחות מקליפת השום, בכל זאת הכעס שפעפע בכולם והכסף שקרץ, גרם לקומץ אנשים עזי נפש להתגבר על פחדם ולצאת למעקב אחרי השודדים, ואכן מה שלא הצליחה המשטרה לעשות הצליח אותו קומץ אנשים לעשות, הם עקבו אחרי השודדים והצליחו למצוא את מקום מחבואם. המשטרה נערכה בכוחות רבים ופשטה על האיזור בו התמקמו השודדים, ולאחר מאבק קשה ביותר כששוטרים רבים נפגעים, הצליחו לתופסם, כאשר נתפסו נדונו למות וגזר הדין נועד להתבצע בשב"ק. גם היהודים שמחו לאידם של השודדים שהטילו חיתתם בארץ, הנה הגיע זמנם והם יבואו על עונשם אמרו, בבוקר אותה שבת התאספו מאות מתושבי העיר לראות את סופם המר של שודדים רוצחים אלו . השודדים הועלו על המוקד הלהבות כבר החלו מלחכות אותם והשודדים עומדים בשויון נפש. והנה הגיע הכומר ובידו צלב הוא מבטיח לחון אותם אם ימירו את דתם, הם מסכימים ומבקשים אותו להביא את הצלם, כשזה הגיע לקחוהו ולתדהמת כל הצופים הטילו אותו לאש . כעסם של התליינים גבר בהם להשחית והם החליטו לשרפם אבר אבר, הם התחילו בידיהם אותם הכניסו לתוך הלהבות, ולפתע החלו שני השודדים לשיר ישמחו במלכותך במנגינה מלאת רגש ותדהמה אפפה את כולם. את המנגינה הזאת שר הרבי ברגש קדש.

 

"לא הביט און ביעקב" (כג, כא )

הרה"ק רבי דוד מלעלוב, היה ידוע באהבתו הגדולה לכל בן ישראל, והיה אוהבם כנפשו ממש. מעולם לא הביט און ביעקב ולא האמיך שיהודי מסוגל לחטוא, ובכל יכלתו היה חותר למצוא צד זכות בכל אדם מישראל. פעם נקלע יחד עם תלמידו רבי יצחק מוורקא לכפר אחד, וכדרכו סר רבי דוד לבקר בבתי יהודי הכפר כדי לחזקם ולעודדם. היה שם רשע אחד רע מעללים, ורבי יצחק בקש למנוע מרבו לבקרו, ועל אף שמעולם לא היה מדבר סרה ביהודי, חרג ממנהגו וקרא: ״אל תלכו לשם, כי הוא רשע״. סרב רבי דוד לקבל את הדברים ופנה אל הבית, ובהגיעו ראה מזוזה בפתח. צהלו פניו ואמר לתלמידו: ״ראה נא שאינו רשע, שהרי יש לו מזוזה בפתחו״ !

 

"ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" (כג, כא)

ה' מורה על מידת הרחמים, ואלוקים מידת דין, אם האדם מבין שגם רחמים וגם דין בכל מצב הוא עם הקב"ה, 'ה' אלוקיו עמו' אז 'ותרועת מלך בו', הקב"ה שמח אתו ושר איתו. כי זוהי התכלית לדעת שהכל מאיתו יתברך שמו.

 

"גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו" (כג,כה)

מפרש ה'חתם סופר', הרי הפך הקב"ה את קללותיו של בלעם הרשע לברכה, נמצא אפוא שככל שהקללה גדולה יותר, הרי היא נהפכת לברכה גדולה יותר… וכבר כתב רש"י הק' ש'קבה' קשה מ'ארה', לפיכך צווח בלק, 'גם קב לא תקבנו', לפחות אל תקלל קללות כה נמרצות, כדי ש 'וברך לא תברכנו' שהברכות שלך לא יהיו כה גדולות ומכופלות .

 

"נאם הגבר שתם העין" (כד, ג)

ואימר גברי דשפיר חזי (תרגום). חכמינו מפרשים שהיה בלעם סומא באחת מעיניו. אם היה בלעם סומא באחת מעיניו, איך אפשר לומר עליו "דשפיר חזי", שהיטיב לראות? אלא, באמת אין אדם זוכה לנבואה אלא אם כן הוא מקדש ומטהר את כל החושים והאיברים לעבודת השם, ואכן כן עשו כל הנביאים. אבל בלעם הרי היה הניגוד הגמור מזה, שכן הוא טימא את כל חושיו ואבריו, על-כן כאשר רצו מן השמים להשרות עליו רוח נבואה, "כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם" – סימאהו השם יתברך באחת מעיניו, למען לא יוכל לחטוא לכל ה פחות בעין זו, ואז אפשר היה שיחול קורטוב של רוח נבואה על עין זו, יוצא איפוא, שמכיון שעין זו שתומה היתה, היה מיטיב לראות בה. (בשם הבעש"ט הק')

 

"נאום הגבר שתום העין" (כד, ג)

חכמינו מפרשים שהיה בלעם סומא באחת מעיניו. הכוונה שבדבר היא: שהרי כל אדם צריך לשתי עינים, למען יראה באחת את גדלות הבורא, ובשניה יראה את שפלותו ואפסותו שלו. בלעם ידע את גדולתו של הבורא, כפי שאמר הכתוב: "ויודע דעת עליון" אבל לא ראה את שפלות עצמו והיה גבה רוח, ממילא הריהו בגדר סומא באחת מעיניו שנאמר 'ונאום הגבר שתום העין'.

 

"מה טובו אוהליך יעקב" (כד, ה )

משפחת פ. לא היתה שומרת מצוות, אך הנה גדלה הילדה וצריכים היו לשלוח אותה לגן ילדים. בקרבת הבית לא היה אלא גן דתי. החליטו ההורים כי עדיף לשלוח אותה לגן בקרבת הבית, גם אם הוא דתי, מאשר לשולחה לגן שאינו דתי, הנמצא במקום רחוק יותר . ערב שבת אחד חזרה הילדה לביתה ואמרה לאמה: הגננת אמרה שאת צריכה להדליק נרות.. . התרגזה האם ואמרה: אנחנו לא מדליקים נרות, וזהו… חזרה הילדה והפצירה באמה: אבל הגננת אמרה!… גערה בה האם וצעקה: הניחי לי, בבקשה, אצלנו לא מדליקים נרות! הילדה לא הרפתה והודיעה לאמה בצורה נחרצת: אם את לא תדליקי נרות, אני אדליק! האם יצאה מכליה והזהירה את הילדה כי תעניש אותה קשות אם תעז להמרות את פיה. אבל הילדה לא שמעה אליה, הלכה לבדה לחנות המכולת ובקשה שתי נרות. בעל החנות חשב לעצמו: הלא אין הם מדליקים אף פעם נרות, מה קרה, איפוא, שהילדה באה לבקש נרות? אין זה אלא שיש להם יום זכרון במשפחה, ולכן נתן בידיה שני "נרות נשמה". הלכה הילדה הביתה, הסתגרה בחדרה והדליקה את שני נרות הנשמה . לפתע נכנסה האם לחדר הילדה וראתה לתדהמתה שני נרות נשמה דולקים… מה זה? שאלה בסערת רוח. את לא רצית להדליק ענתה הילדה, הדלקתי אני שני נרות, אחד בשבילך ואחד בשביל אבא! האם שבאה כנראה מבית שעוד ידעו שם על עניינים כאלה, כאשר ראתה שבתה הדליקה שני נרות נשמה ואומרת שאחד בשביל אבא ואחד בשביל אמא חלף בה רעד פנימי עמוק, ולמחרת כבר הלכה בעצמה לבית הכנסת, ומאז והלאה התחילה להדליק נרות בכל ערב שבת. (שאל אביך ויגדך )

 

״אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים״ (כד, יד )

״באחרית הימים״ – בימים האחרונים לפני ביאת הגואל, ירצו ויתאמצו לעשות את ״העם הזה״, את עם ישראל, ״לעמך״, דומה בדרכו ובהתנהגתו לאומות העולם. (רבי בונם מפשיסחא)