ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויגש – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויגש אליו יהודה" (מד, יח)

כאשר אדם נגש תחילה אל הבורא בתפלה והודיה על העבר, בלשון 'יהודה' הפעם אודה את- ה', "ויאמר בי אדני" – ואז הוא מבקש את בקשתו על העתיד, אז בודאי יקבל הקב"ה את בקשתו וישמע את תפלתו. (רבי מרדכי מנדבורנא)

 

"ויגש אליו יהודה" (מד, יח)

בילדותו, זכה רבי צבי הירש מלומאו' להכיר את זקנו רבי מנדל מקוצק, שכבר היה אז בערוב ימיו. מדי שבת, היה הסב בוחן את נכדיו, על אף שהיה שרוי אז בהתבודדות ארוכת שנים, ומעניק להם מיני מגדים. בשבת קדש פרשת ויגש, שאל הרבי את נכדו זה: "מדוע נאמר ויגש אליו יהודה'? לשם מה היה יהודה צריך לגשת ליוסף"? והילד השיב, כי כשאדם עומד מרחוק אין שומעים היטב את קולו. התרגש הרבי לשמע התשובה, שהיה בה יסוד חשוב בעבודת ה', קרא לנאמן ביתו רבי הירש מטומשוב, ואמר: "שומע אתה את דברי הילד? אם אין מתקרבים – לא שומעים"!

 

"אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני" (מד, כג)

מסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א שאמר: אותם צדיקים הדואגים רק לעצמם ולעולם הבא שלהם, אומר להם הקב"ה "אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם" אם לא תתאמצו גם בשביל אחיכם הפשוטים וקטני הדרגה, אין לי חפץ בכם. "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו"… (מה, א) כתב רש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהוודעו להם". במדרש מובא: אמר רב שמואל בר נחמן, לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר "הוציאו כל איש מעלי"? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים. (תנחומא)
בחור חתן, הגיע לפני הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאלתו בפיו: "עוד יומיים אני צריך להתחתן, והנה אמי הגיעה אתמול לבית הכלה כנהוג אצלנו, וגילתה שהסגנון שלה הוא לגמרי אחר משלנו, וטוענת שעלי לעזוב מיד את השידוך, כי לא יהיה לי טוב עם הבית הזה. השיב לו הגרי"ש: "אתה צריך לדעת שלעזוב שידוך זה שפיכות דמים, ובמיוחד שהכלה כבר עשתה את כל ההכנות הנדרשות לחתונה, איזו הלבנת פנים ואיזה בזיון גדול יהיה לה… ומה שאתה אומר בשם אמך, "אתה" הוא החתן ו"אתה" צריך להחליט, ולא מעניין אותך מה שאחרים אומרים לך"… שאל שוב החתן: "ומה אעשה עם טענת אמי שאומרת שלא יהיה לי טוב"… השיב הגרי"ש: "על זה היה אפשר לדון קודם האירוסין, אבל במצב של היום זה שפיכות דמים". והפטיר הגרי"ש: "אני לא אומר לך מה לעשות… רק אתה רוצה שאני אעזור לך לבטל את השידוך… בזה אני לא יכול לעזור לך…" (עפ"י משנת הגרי"ש)
פעם אירע בבית הכנסת בשבת, שילד "בר -מצוה" עלה לתורה, אך את ההפטרה קרא מאד בלחש. שאלו את הגאון רבי חיים קנייבסקי האם יצאו ידי חובה? השיב על כך רבי חיים: אלמלא איסור הלבנת פנים של הילד, היה מצווה שיקראו שוב את ההפטרה, אבל עתה יצאו בדיעבד ידי חובה אף שרובם לא שמעו, אך מכיון שהיה מנין של אנשים ששמעו, יצאו ידי חובה. והוסיף רבי חיים לספר: "פעם אירע שילד קרא את ההפטרה ולא שמעו כלום, וגם אז לא יצאו, אבל משום הלבנת פנים – פני הילד ואביו שתקתי. כי חמורה הלבנת פנים כרציחה וזה נדחה מפניה, ואולי יש ענין לשמוע במקום אחר. (עפ"י דרך שיחה)

 

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף" (מה, ג)

במשך כל הזמן מאז באו בפעם הראשונה למצרים לשבור בר, ויוסף התנכר אליהם וידבר אתם קשות וחשדם במרגלים, שאלו איש לאחיו קושיות הרבה, מה זה ועל מה זה, חפשו עצות והאשימו איש את אחיו. וכן בפעם השניה תמהו ושאלו, מה זה עשה אלוקים לנו? עד ששמעו מפי אחיהם את שתי המילים הללו "אני יוסף" ומיד סרו הקושיות, התמיהות והספקות, והענין נתברר להם כל הצורך. כן כאשר ישמע העולם את שתי המילים "אני ה'" יתרצו כל הקושיות והתמיהות על הנהגת העולם, שהוא לכאורה לפלא בעינינו עד עתה, יתבררו ויתחורו כל הענינים וראו כל בשר יחדו, כי יד ד' עשתה הכל לטובתו. (חפץ חיים על התורה)

 

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה, ד )

רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, מקשה: הן בפסוק הקודם נאמר "אני יוסף, העוד אבי חי", ומה טעם חזר לומר כאן "אני יוסף אחיכם". וביאר בקדשו שבפעם הראשונה שהתגלה יוסף לאחיו, לא ענוהו מאומה כמפורש בפסוק, אלא שלשתיקתם של השבטים יכולות להיות שתי סיבות, מחמת שהם מפחדים מיוסף, או שאינם מאמינים שהוא אכן יוסף. כנגד שתי הסיבות הללו חזר יוסף לומר: "אני יוסף אחיכם", אין לכם מה לדאוג מפני שכן אני 'אחיכם' ולא אנקום בכם, ודעו שלא רק כעת אני 'אחיכם' אלא אף בזמן "אשר מכרתם אותי מצרימה", עם כל זה לא סרו ממני רגשי האחווה. אלא מאי, אינכם מאמינים שאני יוסף? לכך נתן בידם סימן מובהק: "אשר מכרתם אותי מצרימה" ודבר זה לא ידעוהו שום אדם ובריה, שכן החרימו למי שיגלה ושיתפו את הקב"ה עמהם. מוכרחים אתם להודות שאם יודע אני מהמכירה, הרי ש"אני יוסף אחיכם". (במחשבה תחילה)

 

"ועתה אל תעצבו" (מה, ה)

מדברים הרבה על ענייני אמונה והשגחה, וכמעט שאין שמים על לב שאירועים כאלה, המצביעים במפורש על השגחתו הפרטית של השי"ת, מתגלגלים ממש בין האצבעות. סיפר אחד המשגיחים על מקרה שהיה בישיבתו עם אחד הבחורים המוכשרים והמצטיינים ביותר, ממנו אפשר אולי לנסות ללמוד ולהבין כיצד מנהל הקב"ה את עולמו. בחור זה, לבד מהתמדתו העצומה בתורה, וכל יתר מעלותיו, מגלה אכפתיות למען כלל הבחורים בתחומים רבים, ובכל מקום בו זקוקים לעזרה, הוא נמצא שם בראש. והנה, בשבת אחת היה הבעל-קורא נאלץ להיעדר בצורה פתאומית, כך שלא היה באפשרותו להודיע על כך מראש, והגבאי חיפש בעל- קורא שיחליף את מקומו. כמובן, למי פונים, אל הבחור ההוא, שניאות על אתר להקדיש מזמנו בליל שבת, וללמוד את הפרשה בטעמיה ישר והפוך. היתה זו פרשת מטות-מסעי המכילה פסוקים רבים. הבחור שלנו לא נרתע, וישב בליל שבת עד לאחר השעה שלוש לפנות בוקר, ועמל להכין את הפרשה הארוכה, עד ששלט בה באופן מעולה. בבוקרו של יום השבת, מתעורר לו הבחור, והנה קולו אינו נשמע… הוא נצרד בצורה מוחלטת, עד שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, וכמובן לא לקרוא בתורה. נו, ננסה לחשוב מה היתה תגובתו של בחור ממוצע, שלא היה חדור באמונת-תום, ובכך שכל מה שעושה השי"ת, לטובה הוא עושה? אין ספק שהוא היה מתרגז עד למאוד, ואומר לעצמו; עד שישבתי והכנתי, ותרמתי מזמני, והנה לפתע-פתאום לוקחים לי את הקול, בצורה כה מוזרה ופתאומית?!… ובאמת שהדבר היה לא מובן; רק 3 שעות לפני כן הלך הבחור לישון, וקולו נשמע כרגיל, בלי זכר לצרידות כלשהי, והנה הוא קם ממיטתו ואין באפשרותו להוציא הגה… אלא שהבחור שלנו הבין שדווקא בגלל הפתאומיות הזו, ובשל האירוע שעבר עליו, דווקא בשל כך ברור עוד יותר שהכל מכוון מן שמיא. כיום מותר כבר לגלות, שבאותה שבת הגיע לישיבה מי שעתיד להיות ה'שווער' של הבחור ההוא, שביקש לתהות על קנקנו של המשודך שהוצע לבתו. והנה, עוד בטרם בואו לישיבה, קבע לעצמו כלל שהוא אינו רוצה שהבחור המוצע יתעסק בדברים אחרים, לבד מלימוד תורה, וגם אם ישמע שהו א בעל-קורא בישיבה, הוא אינו רוצה לקחתו לחתן לבתו (דבר המנוגד כמובן לכל כללי ההיגיון, אבל לא נכנס עתה לשיקולים הלא- מובנים של השווער, שאינם מענייננו). למעשה, זה היה השידוך שנקבע בשמים, ומסובב כל הסיבות גרם שהבחור לא יקרא בתורה… השידוך יצא לבסוף אל הפועל, "וברור כשמש – כך אמר השווער לאחר מכן – שאם הייתי שומע את הבחור קורא בתורה, הייתי פוסל את ההצעה על הסף". לא היתה ברירה אחרת אלא להטיל צרידות בקולו של הבחור, כדי שהשווער המיועד לא יוכל לפוסלו מלהיות חתן לבתו… הסיפור המדהים הזה שהתרחש בא חת הישיבות הגבוהות, וסופר בשמחת האירוסין (תוך הדגשת העובדה שהסכמתו לקרוא בתורה הינה חלק מאישיותו של החתן, הנרתם לכל דבר שבכוחו לסייע לציבור, ללא כל קשר לעמלו הכביר בתורה וביראה), מוכיח לנו בפעם המי-יודע- כמה שהלוואי והיינו סומכים על הבורא – עולם בכל מה שהוא עושה אתנו כאן בעולם הזה, ולא היינו מתרעמים על מאומה. (ברכי נפשי)

 

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי… כי למחיה שלחני אלוקים" (מה, ה )

נמצאנו למדים מעלתו המופלאה והנשגבה של יוסף הצדיק, אשר לא די שמחל לאחיו שהשליכוהו לבור נחשים ועקרבים ואחר כך מכרוהו לעבד, אלא אדרבה, עוד ניחמם ועודד את רוחם ודיבר על ליבם כי מעשיהם גרמו לו ולהם טובה גדולה! ידועים דברי חז"ל (ראש השנה יז, ב) על מעלתו הנשגבה של המעביר על מדותיו ש"מעבירין לו על כל פשעיו". שנים רבות היה הרה"ק רבי יעקב זצ"ל (אביו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל) חשוך בנים רח"ל. הוא שימש כש"ץ בבית המדרש בימים הנוראים. פעם אחת, בליל יום כיפור, האריך בתפלת הלחש של מעריב מעט יותר מהרגלו, והדבר עורר את כעסו של אחד העשירים שהיה מנכבדי הקהילה. כאשר פסע רבי יעקב ב"עושה שלום", ניגש אליו העשיר וסטר לו על לחיו לעיני כל והוסיף לגעור בו על ש"הטריח" את הציבור הקדוש להמתין לו. מתפללי בית הכנסת שנזדעזעו מהמעשה, רצו למחות באותו רשע, אך רבי יעקב השתיקם, וכאילו לא אירע דבר, שב לעמוד ופתח בנעימה את הפיוט "יעלה תחנונינו". כך גם לאחר סיום התפילה לא התייחס כלל לאותו מעשה אלא בירך את המתפללים בברכת היום, וחזר לביתו. לאחר זמן מה דפק על דלתו אחד מעשירי העיר וביקש בתחנונים "לקנות" ממנו את זכות הבזיונות שנחל זה היום ברבים, אך רבי יעקב השיב בפשטות "איני יודע מה אתה סח… הרי "בתוך כדי דיבור" מחלתי וסלחתי לאיש שפגע בי, בלב שלם ובנפש חפצה, אין בליבי כל טינה והקפדה ח"ו . בלילה ההוא חזה רבי יעקב בחלומו שבשכר שהעביר על מדותיו יזכה להוליד בן שיאיר את עיני ישראל בתורה. ואכן התממש החלום ולתקופת השנה נולד לו בנו רבי אהרו הגדול זצ"ל שהאיר את העולם בקדושתו. (באר הפרשה – מסעי)

 

"ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נושאים מטוב מצרים… " (מה, כג)

וברש"י, מטוב מצרים – מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. יין ישן משביח והולך רק אם בתחילתו היה יין טוב, באיכות משובחת; אבל אם מלכתחילה היה יין דל וגרוע, ככל שהוא מתיישן הוא מחמיץ והולך. גם הזיקנה היא מעלה, אלא שהדבר תלוי במעשי האדם בצעירותו. (רבי שלמה אלטר) הגאון רבי אייזיל חריף זצ"ל, רבה של סלונים, דרש בשבת הגדול ושבת תשובה מערכות נפלאות שמקצתן נאספו בספריו "עמק יהושע", "עצת יהושע", "שפת הנחל", אבי הנחל" ועוד. דרשות שהפעימו את הלומדים. פעם, לאחר הדרשה, פנה אליו חצוף אחד: "תמהני רבי, המשנה אומרת (קנים פ"ג מ"ו) שזקני תורה, כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה" (איוב יב, יב), והרי בשנים הקודמות היו דרשותיו של מר משוננות יותר, הכיצד?!" "אה, הסיבה פשוטה", ענה הגאון על אתר, "שהרי באותה משנה נאמר, שזקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם. אין פלא בכך שמשנה לשנה אתם מבינים פחות ופחות את הדרשה"… (והגדת)

 

"ובני בנימין… מופים וחופים" (מו, כא)

"מופים וחופים – הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו" (סוטה לו:). הגה"צ רבי אברהם גרודז'ינסקי הי"ד, משגיח וראש ישיבת סלבודקה שבליטא, שהה פעם בביקור אצל קרובי משפחה בוורשה שבפולין. באמצעו של הביקור הביט רבי אברהם בשעונו, קם ממקומו והחל לשיר בקול רם. דקות אחדות עברו, השירה התגברה ולא זו בלבד, אלא שלעיני המארחים – התמהים על ראש הישיבה הנכבד – קם רבי אברהם והחל לרקוד לבדו כשהוא ממשיך לשורר בעוז. השירה נסתיימה, המשגיח הנערץ שב לשבת כאילו לא אירע דבר, אלא שעיני המארחים הבהירו לו שהם מצפים להסבר. "הערב מתקיימת בשעה זו חתונתו של אחד מתלמידי הישיבה. אינני יכול להימצא בגופי ממש באולם החתונות, אולם העובדה שאני נמצא בריחוק מקום, אינה מתירה לי שלא להשתתף בשמחתו. "כיוונתי לשעה המשוערת שבה נערכים הריקודים באולם השמחות, ובאותה שעה בה רוקדים בני הישיבה בחתונה, שמחתי אני ממקומי שבפולין עם התלמיד המתחתן בליטא"… (במחשבה תחילה)

 

"ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם…" (מו, ל)

רבי יהושע ליב זצ"ל אומר א מוירדיגער פשט ב"אמותה הפעם": ליעקב אבינו היתה בעיה. כל יהודי, בעת שהוא קורא קריאת שמע, מכוון על כך שהוא מוכן למסור את נפשו לבורא עולם, אבל יעקב אבינו לא יכול היה לכוון על כך בשלמות, שכן הקב"ה הבטיח לו שהוא יעמיד שנים עשר שבטים, והנה הוא רואה שחסר אחד. לכן, כל אימת שקרא קריאת שמע, היה אומר לעצמו: "אינני יכול למסר את נפשי ולמות, שהרי חסר לי שבט" ! אולם עתה, בראותו את יוסף חי, הוא אומר: "אמותה הפעם" עכשיו יכול אני למסור את נפשי, ובקריאת שמע אוכל לכוון בשלמות ”אפילו נוטל את נפשך". (יחי ראובן)

 

"וילקט יוסף את כל הכסף" (מז, יב)

כתב הרמב"ן: "שהיה [יוסף] איש אמונים שהביא את כל הכסף בית פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף… אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף, וקנה לו האדמה… ומצא בזה גם חן בעיני העם, כי ה' הוא המצליח את יראיו". פעם באו אנשים אל הגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל בטענה כי הגבאי של בית מדרשם נעשה "גנב", ועל כן רוצים לפטרו מגבאותו… שאל אותם רבי חיים: "האם הגבאי היה גנב קודם שמינוהו"? והשיבו כי קודם לכן, לא היה גנב. אמר להם רבי חיים: אם כן, מה תרוויחו כשתמנו גבאי חדש, הרי הראשון נעשה גנב רק אצלכם, ואם כן, אם תמנו אחר, גם הוא יעשה "גנב"… (עובדות לבית בריסק)