ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וילך ויוה"כ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (לא, ב)

באחת משנותיו האחרונות של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, פסק הרופא שאם מעונין הרב לצום ביום כפור, עליו לשכב במטתו לארך כל היום הקדוש, שאם לא כן ייאלץ לשבור את צומו. עשה הרב אלישיב כדברי הרופא, ושכב בחולשתו במיטה, וכך הצליח לצום את צום יום כפור, על אף גילו המופלג. מיד בהסתיים הצום, רצה הרב להתיישב וללמד, אך נכדתו מחתה: "סבא, הן זה עתה סיימת צום של יום שלם. אתה עדיין חלש מאד, וזקוק לשינה". נעתר הסבא הגדול לדברי נכדתו, ושכב לישון. אך לאחר ארבע שעות בלבד, הודיע: "ישנתי מספיק, כעת עזרו לי להגיע לשלחן וללמוד". כה רבה היתה חולשתו של הרב, עד שלא היה מסוגל לכפתר את חולצתו! אך מיד כאשר התיישב ליד השלחן, וגמרתו האהובה לצדו, ישב הרב אלישיב, ולמד בהתמדה עצומה ובהתלהבות רבה שבע שעות תמימות, וכל סימן חולשה לא ניכר בו. חולשתו וזקנותו באו לידי ביטוי אך ורק בעניני גשמיות, אך בכל מה שקשור ללימוד התורה הקדושה – חגר בעוז מתניו ונאזר בכחות מיוחדים. (בני ביתו)

 

"לעיני כל ישראל חזק ואמץ" (לא, ז)

מה ביקש משה רבנו לומר ליהושע במלים אלו? מסופר על יהושפט מלך יהודה, שכאשר היה רואה תלמיד חכם, היה קם מכסאו ומחבקו ומנשקו. את זאת עשה כאשר היה בחדרו, אך לעיני העם, חובה על המלך לשמור על כבודו, כי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (מכות כד ע"א) כפי שאומרים חז"ל (יומא כב ע"ב): מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו. שאול שמע לטענות העם שאמר לחוס על צאן עמלק, ולא היה צריך לעשות כן, אלא לעמוד על דבר ה' בחזקה. את זאת רצה משה רבנו להורות ליהושע "לעיני כל ישראל – חזק ואמץ", לעיני העם עליך להראות כמלך, להתנהג בחזקה ולא במורך הלב, אבל בצנעה יכול אתה להתנהג בענוה ובשפלות. (משך חכמה)

 

"מצאוני הרעות האלה" (לא, יז)

בחשכת הגלות סובלים היהודים מצרות וגזרות הנתכות עליהם חדשות לבקרים, והרעות הרבות מכבידות עליהן את עולן. בענין זה מופיע בהגדה של פסח – מעשה רב הסיפור הבא: אל רבי מאיר שמחה מדוינסק, בעל "האור שמח", הגיע אורח, ובדרכם לבית הכנסת חלפו על פני חזיתו של בית מפואר. "של מי הבית הזה?" התענין האורח. "כאן גר עורך דין", השיב הרב. תהה האורח: "איך יתכן שעורך דין גר בחוילה כה מפוארת, ואלו הרב גר בדירה פשוטה ודלה?" "מדוע אינך מבין?" – השיבו האור שמחה מיניה וביה – "הלא הוא מתפרנס מצרות של יהודים, וכאלו יש הרבה, אך אני מתפרנס משמחות של יהודים, וכמה יש כאלו?…"

 

"ולמדה את בני ישראל" (לא, יט)

הגה"צ רבי יצחק בלזר זצ"ל היה ידוע כגאון אדיר מעמיק ומחדש עצום. הוא ישב בבית המדרש והיה עוסק בתורה ומעיין בה בעומק העיון, ועם זאת, כאשר היו ניגשים אליו בעלי בתים מבני קובנא, יהודים פשוטים שבקשו ללמוד דף גמרא ומבקשים ממנו שיסביר להם איזו תיבה מוקשה בגמרא, היה בטוב ליבו מניח את כל עסק לימודו והיה פונה אליהם ומפרש להם את הקשה להם בסבלנות ובטוב טעם , ולא זו בלבד, הוא לא הסתפק בכך שהיה מתרגם בפניהם את התיבות הקשות, אלא מסביר בהרחבה את המשפט כולו וממנו פותח ומבאר את כל הענין ואת כל השקלא וטריא של הסוגיא, עד שהיה מסביר להם את כל דף הגמרא, כדי שתהא טובתו שלימה. ואף שבאותה העת יכול היה ללמוד בעומק העיון, כדרכו וכשאיפתו, ולחדש מערכות נפלאות, מכל מקום הצורך בהטבה הרוחנית הזו ללמד תורה לאחרים בעין יפה דחה הכל. (עפ"י שימושה של תורה)

 

"ולמדה את בני ישראל" (לא, יט)

עד סוף ימיו ראה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל את עיקר שליחותו בעולם, בהרבצת תורה לתלמידים. כששאלו אותו מהו תפקידו, היה עונה בפשטות: "אני מלמד…" פעם התבטא: מה יש יותר מלקחת בחורים צעירים ולהפוך אותם ל"למדנים"?! הש"ס שלהם ייראה אחרת! הכל ייראה אחרת… פעם עלה תלמיד בוגר הישיבה לבקר את רבי שמואל, הוא התעניין למעשיו, ובמשך דקות ארוכות ניסה לדובב את התלמיד שיאמר לו במה עיסוקו, אך לשוא… רבי שמואל לא הרפה ושאל שוב ושוב למעשיו, אך לא נענה. לאחר דקות ארוכות של התחמקות, ענה התלמיד בביישנות ובקול נמוך: "אני כיום מלמד…" "מלמד"?! נזעק רבי שמאול, "תפקיד חשוב כל כך בידך, ועשר דקות הינך מתחמק מלספר אותו?! אינני בטוח שראוי אתה לתפקיד כה חשוב… תשמע טוב, אני שמואל רוזובסקי, חייב את חשקת התורה שלי ל"מלמד" שלי מגרודנא. הוא אשר לימד אותי את הרש"י הראשון, את המשנה הראשונה… ואם אתה מתבייש במקצוע חשוב כזה, חוששני שאינך ראוי לו ". (ראש הישיבה)

 

"לכן ברחמיך הרבים נתת לנו יום אחד בשנה יום אדיר וקדוש יום הכפורים הזה הבא עלינו לטובה" (תפילה זכה)

רבי מאיר מארים שאפיט, רבה של קוברין ובעל ה"נִיר" על הירושלמי, נודע כאיש נעלה ובעל מדרגה. בערב יום הכפורים נכנס אליו אדם אחד, כדי לראות במה הוא עוסק בשעות נשגבות אלו, ותמה לראותו שרוי בשמחה כביום שמחת תורה. תמה האיש בלבו: "וכי עת שמחה היא עתה? והלא מחר הוא יום הדין ואפלו דגים שבים רועדים? " אך מפני הכבוד לא העלה את תמיהתו על דל שפתיו. רבי מאיר חש מיד בתמיהתו, ונענה אליו: "מדוע אתה משתומם על שמחתי? והלא דומה הדבר למלך שהכריז על חנינה בארצו וכל האסירים עתידים לצאת למחר לחפשי. אמור נא אתה, מי הם השמחים ביותר מבין אסירי המלך? בודאי אלו שחטאו יותר וגזר דינם היה קשה יותר, הם שמחים שבעתים על שזכו לחנינה. וכך הדבר גם עתה, שאנו עומדים סמוכים וקרובים ליום־הדין, ומי שהרבה לחטוא, עליו לשמוח ביותר על שעומד לקבל חנינה ולצאת זכאי בדין…"

 

"הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (תפילה זכה)

רבי מנחם צבי טאקסין זצוק"ל, מגיד המישרים של 'קמניץ' המחיש ואמר: הקב"ה יצר את האדם בחכמה, בצלם אלוקים, בתואר והדר וזיו פנים, ויותר מכך יצר בתוכו, בראשו ובמוחו, מדורים מדורים, תאים ומגירות סתרים. מדור חכמה, מדור בינה ומדור דעת . תא לזיכרון ותא לעיון ולהבנה, מגירה למידת הענווה, למידת היראה, למידת הבושה, לחסד ולחמלה. בקצרה: כלי חמדה, כלי מחזיק ברכה. ועתה, מה נאמר ומה נדבר… בתא של הענווה הכנסנו גאווה, בתא של יראת שמים – מרי ועיקשות, בתא הבושה – עזות. בשכל, השתמשנו לכל רע. בכך מדויק הלשון שאנו אומרים בוידוי "הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה", שלכאורה היה צריך לומר "הריני מלא בושה וכלימה". אלא שלפי התיאור הנ"ל מובן כיצד אנו נראים ככלי מפואר שאיבד את פארו והדרו…

 

"והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי" (תפילה זכה)

פעם הובא לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, דין תורה, בו פסק, כי אחד חייב להחזיר כסף, ליריבו בעל הדין השני. פסק הדין ניתן, אבל החייב סירב למסור את הכסף. כאשר שאלו רבי משה לסיבת הסירוב, ענה האיש: "לא אמסור את הכסף, כי ה'פסק' חסר תוקף! נעלמה ממר הלכה ברורה , הקובעת שדיני ממונות אינם נידונים בלילה!" בשובה ונחת הסביר לו רבי משה, כי אין טעות בפסיקתו, וכי עליו להחזיר את הכסף. חמישה חודשים לאחר מכן, שב אותו אדם אל רבי משה, וביקש תעודה שהוא שוחט מוסמך. רבי משה אשר זכר את האיש, ולאחר שעמד על טיבו, נטל מיד את עטו והחל לכתוב. הנוכחים בחדר, זכרו היטב את התפרצויותיו המעליבות של האיש בעבר, וסברו כי אין הוא ראוי להיעזר ע"י רבי משה, התחילו לומר: "ראש הישיבה בוודאי זוכר את התנהגותו המעליבה של האיש…" השיב רבי משה בנחישות תקיפה: "מה הקשר? יום כיפור כבר חלף, ואז התפללתי 'תפילה זכה' ואמרתי שאני מוחל לכל מי שחטא כלפי. יום הכיפורים אין אמירה זו משחק ילדים גרידא , ונוסף לכך, האיש לבטח חזר בתשובה מאז". והמשיך לכתוב את האישור המבוקש. "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" מדוע בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ואילו בפסח אנו לא מצרפים אותו, ואף מקהים את שיניו. אמר הרבי מקוצק, אם העבריין רוצה לצום איתנו, להצטרף לתפילותינו ולסבלותינו זו ראיה שהוא באמת רוצה להיות חלק מאתנו, אבל אם לעינוי וסבל הוא לא שותף, ורוצה רק להנות מקרבן פסח, על זה נאמר "כל בן נכר לא יאכל בו".

א"ה: אולי אפשר לומר, לצום אין לנו בעיה יחד עם העבריינים, סעודה יש לנו בעיה כי זה גורם לקירוב הלבבות עד כדי שחז"ל גזרו על פת פלטר – פת עכו"ם כדי שלא נשב יחד איתם לסעודה ולא נתקרב אליהם! "ויאמר ה' סלחתי כדברך" אומר ה"בן איש חי", סליחתו של הקב"ה ניתנת בהתאם לבקשה שהופנתה אליו: באותה מידה ובאותה כנות שבה אדם עומד לפני בוראו ומתחנן לסליחתו – הוא יזכה לסליחה ולכפרה. רמז לכך ישנו במילים: "סלחתי כדבריך" – הקב"ה סולח בדיוק כדבר האדם המבקש… יסוד זה מופיע גם בתפילה. אנו אומרים: "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך", בהתאם למידה שבה ייחלנו וקיווינו להיוושע – נזכה שחסד ה' ישרה עלינו. אומר הקב"ה – ביום הכיפורים אני סולח לכל אדם, אבל איך תראה הסליחה, כדברך – זה תלוי בך כפי איך שתבקש כך תראה הסליחה.

 

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"

ביוה"כ אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם" (שו"ע אוה"ח הלכות יוה"כ סימן תרי"ט – סעיף ב'). וביאר ה"משנה ברורה": שהוא שירת המלאכים, וביוה"כ גם ישראל דומים למלאכים. הקשה רבי גד'ל אייזנר זצ"ל: מדוע בליל יוה"כ לאחר שמילאנו את כרסנו באכילה ושתיה מרובה, נחשבים אנו כמלאכים ונוהגים כמלאכים לומר בקול רם בשכמל"ו, ומנגד במוצאי יוה"כ לאחר ריבוי צום ותפילות כשאנו חלושים וסגופים, ולאחר שהקב"ה הלבין חטאינו כשלג וכצמר, ואנו כבריות חדשות, בקריאת שמע שבתפילת ערבית חוזרים אנו לומר בשכמל"ו בלחש, הרי ההיפך הנכון? ותירץ, ידוע ממרן ה"בעל שם טוב", היכן שמחשבתו של האדם שם הוא, בליל יוה"כ ולמחרתו על אף שכריסו מליאה באכילה ושתיה, אך מחשבתו משוטטת בהרהורי תשובה וכל כולו ועסקיו בתפילות ובתחנונים לפני הקב"ה, נחשב כמלאכי השרת, משא"כ במוצאי יוה"כ – אכן חלף עליו היום הגדול בתפילות ובתחנונים ונתכפרו לו עוונותיו, אך מחשבתו חזרה להרהר אחר האכילה ושתיה, אם כן אינו כבר כמלאכי השרת, ולכן אומר בלחש בשכמל"ו.

 

"מי יחיה ומי ימות"

שאל מרן רבי אהרן לייב שטינמן זצוק"ל: בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה. ולכאורה תמוה, מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות, הרי כל אחד רוצה לחיות. כששאלו שאלה זאת את הרה"ג רבי חיים קניבסקי זצ"ל אמר, שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות". (דרך שיחה)

 

"כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור ומבלעדיך אין לנו מוחל מוחל וסולח אלא אתה"

הקשה רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, הרי מלך שמוחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א) וכיצד אנו מבקשים ואומרים מלך מוחל וסולח? ותירץ: כלל זה קיים רק אצל מלך בשר ודם, אבל אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה, אין הדבר כן, וזה אשר אנו מציינים – 'אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה', כי מלך בשר ודם לא יכול לסלוח על כבודו, ולכן אלא אתה, רק אתה ביכולתך למחול לנו על חטאינו כלפיך. "אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו" סיפר אחד ממשמשיו של האדמו”ר מטאלנא זצ”ל: התלוויתי פעם לרבי בנסיעה באוטובוס חזרה לביתו בבית וגן, והנה נזכר הרבי כי עליו לקנות תרופה מסוימת. נכנסתי עמו לבית מרקחת ידוע בירושלים, בו היו באותה עת שני רוקחים, אב ובנו. הרוקח האב, שכבר הכיר את הרבי, קידמו במאור פנים וביקש ממנו ברכה להצלחה, ובינתיים היה בנו עסוק עם לקוח אחר. הבן עלעל בדפים שלפניו ואמר לאותו לקוח במעט טרוניה: “רשום כאן חוב ישן על שמך, אולי כבר הגיע הזמן לפרוע את החוב?” האב, בשמעו זאת חש שלא בנוח והעיר לבנו: “אל תיקח ממנו כסף עבור החוב, כבר מחלתי לו מזמן ואין לו כאן שום חוב”. רגז הבן וטען: “אם החלטת למחול לו, טוב מאוד, אבל למה לא מחקת את סכום החוב מן המחברת? אם מוחלים, צריכים גם למחוק! הנה, עכשיו גרמת לי אי נעימות, שאני מבקש ממנו כסף, בעוד אתה, בעל החנות, כבר מחלת לו”. הרבי הבחין במתח שנוצר, ולפתע ניגש אל השניים כשפניו נוהרות משמחה, ואמר להם: “רבותי, גרמתם לי הנאה מרובה בשיחה שלכם. עכשיו נתחדש לי דבר נפלא: בעשרת ימי תשובה מבקשים ‘אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו’ – מדוע ‘מחוק’ דוקא? רק הכוונה כדברי הבן – שאומרים לאבינו שבשמים, אם אכן מחלת לנו על העברות, למה הן נשארו כתובות? מבקשים אנו: מחוק ברחמיך הרבים, אל תשאירן כתובות, שלא יבואו שוב לגבות. זו סנגוריה טובה ופשט טוב”, אמר להם הרבי. ועוד במשך כל הדרך לביתו חזר על הדברים למשמשו ואמר לו: “כל דבר הקורה בעולם שייך בהשגחה פרטית לכל אחד. הנה קיימנו ‘הלומד מכל אדם’. מכל מצב שהוא יכולים ללמוד דבר מה לעבודת ה’. אין לך אדם שאין לו מקום ואין לו שעה. מכל אחד יש מה ללמוד”. (תנחומיך ישעשעו נפשי)

א"ה: על זה הדרך אפשר להוסיף על פי סדר אמירת אבינו מלכנו, בראשית נבקש למחול על החוב – אבינו מלכנו סלח ומחל לכל עונותינו. לאחר מכן – אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך – מבקשים שימחה את זה מנגד עיניו, שלא יראה את העוונות שלנו, ובסוף מבקשים – אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו – לא רק שזה לא יהיה מול העיניים, אלא מחיקה מוחלטת. שגם בהמשך לא יהיה מצב שזה יחזור! "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך" ביאר המגיד מדובנא זי"ע בדרך משל, לאיש אשר אחיו שבק חיים לכל חי, והשאיר אחריו לאנחות ילד קטן. ריחם הלה על בן אחיו היתום הבודד ואימצו כבן, גידלו וחינכו כשהוא משקיע בו רבות, לרוב אהבתו אליו. ויהי היום ויגדל הילד האחיין עד שהגיע לפרק האיש מקדש, ובו בעת אף בת דודו הגיעה לפרק האשה נקנית. הציעו השדכנים את הבחור לדודו מאמצו, ואכן נתרצה באומרו 'טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר'. לא עברו י מים רבים והתברר כי אין הזיווג עולה יפה, ואין הבעל נוהג כראוי לגבי בני ביתו, וכשבאו מים עד נפש נטלה את מטלטליה וחזרה לבית אביה. הלך הבעל לבית דודו ודפק על הדלת, אך אין קול ואין עונה… דודו 'חותנו' אינו מעוניין לראות את פניו לרוב כעסו על שכה נהג בבתו. אך זה המשיך להקיש על הדלת, עד שקרא מאחורי הדלת הנעולה – דודי אהובי ואוהבי, אכן כעסך בצדק הוא, שהרי בתך היא, אך אנא, זכור אל תשכח, כי מלבד זאת הינך גם דודי… כיוצא בדבר באים אנו בבקשת רחמים ותחנונים, אכן 'הגוף' החטיא את הנשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל, אך מבקשים אנו מהקב"ה, אמת כי הנשמה לך, אך סוף סוף הגוף פעלך, וממילא חוסה על עמלך. "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון" החרטה והוידוי על שחטאנו 'ברצון' מובנת לכל, חטאים שנעשו ברצון, אבל מה מקום יש להתוודות על שחטאנו 'באונס'? הרי אונס רחמנא פטריה. ביאר רבי איסר זלמן מלצר (בתשובתו לתלמידו, רבי מיכל יהודה לפקוביץ, ששפך לפניו את לבו על ביטול הזמן הרב שעושה כל יום בדרכו מביתו בבני ברק אל הכולל בפתח תקוה), תלוי איך האדם מתייחס ל'אונס' זה – אם הוא מקבל את האונס מתוך צער ועוגמת נפש, הרי זה אונס גמור ואין כאן כלל חטא. אבל אם אותו אונס גורם לאדם איזו הרגשה של נוחות, של רווח עקיף… או אז נעשה 'אונס' זה 'כרצון', וזהו 'באונס וברצון' – אונס הבא מתוך רצון. "ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש אשרי העם שככה לו אשרי העם שהשם אלוקיו"