ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויצא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויצא יעקב מבאר שבע" (כח, י)

בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה, יצא משם – פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה (רש"י ) שאל מרן הגר"ע יוסף זיע"א: מדוע כשיצא יעקב מבאר שבע פנה זיוה והדרה, והרי עדיין נשארו שם יצחק ורבקה ששניהם היו צדיקים וא"כ יש עדיין בעיר זיו והוד ? ותירץ, עיקר מטרת הצדיק הוא לזכות את הרבים ללכת מחיל אל חיל, מבית הכנסת לבית הכנסת ללמד את הבריות חכמה ודעת, ויעקב אבינו קיים זאת, שהרי נאמר בו ויעקב איש תם יושב אוהלים – לשון רבים, ולא נאמר יושב אוהל – לשון יחיד, מלמד שהיה מסתובב מאוהל לאוהל לזכות את הרבים . אבל יצחק היה מסוגר באוהלו שהרי היה סגי נהור בעיניו ולא יכל לראות, ומשום כך – כיון שיצא יעקב אבינו מיד הורגש חסרונו בבתי כנסיות ובתי מדרשות .

 

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י)

במדרש רבה הסמיכו, "אז תלך לבטח" (משלי ג, כג) יעקב לא איבד מעולם את יישוב דעתו אף בעת בריחתו, דאף שיציאתו זאת הייתה בריחה מעשו, וקיים ציווי אמו 'קום ברח לך', וכן בהפטרה "ויברח יעקב', אף על פי כן 'ויברח' לא כתיב, אלא וילך. וירץ לא כתיב, אלא ויצא, להורות שאף בברחו מן המוות לא איבד את יישוב דעתו, והלך ב שלוות הנפש, במתינות ובבטחה, כי היה דבוק ובטוח בבוראו, וזכר שכל הליכתו אינה אלא השתדלות גרידא, וישאר ראשו פונה ומייחל כלפי שמיא, שהרי ממילא לא ייעשה עמו דבר אם לא הכריזו כך מלעילא, ומאידך, אין דבר שהכריזו עליו מלמעלה שלא יקרה עמו, ומה תתן ומה תוסיף לו מנוסת בהלה . מכאן דרך חיים להורות לאדם, שאף כשאצה לו הדרך לא ימהר לעשות דברים הנראים לו כראויים לעשות, אלא א"כ יתבונן היטב מתחילה אם יזיקו לזולת . מעשה בחתן, שמיד בתחילת דרכו בהקמת ביתו, נדבר עם אשתו הכלה, על רצונו כי עז לבנות את ביתם על אדני ההלכה הצרופה מבלי כל היתרים וכדו', אף כאשר יבואו לידי קושי לא יזוזו זיז כלשהו מפסק השו"ע והפוסקים, בבית זה יהא השבת מבעוד מועד בכניסת השבת, והוסיף לומר, שאם יראה שהיא מתאחרת מלהדליק את נרות השבת יפנה הוא להדליקם כמו שנפסק (מש"ב רסב, סקי"א), וכן הסכימו שניהם . ויהי ביום השישי, באמצעם של שבעת ימי המשתה, בהגיע זמן הדלקת הנרות, (כארבעים או עשרים דקות פני השקיעה, כנהוג) וכבר באו לקרוא לחתן ללוותו לביהכ"נ לתפילת ליל שבת, באותה שעה עדיין עמדה הכלה בהכנות לקראת שבת . והנה היא יוצאת מחדרה, וחשכו עיניה למראה נרות השבת הדולקים כבר.. . ותיפול רוחה בקרבה, וכי כך יעשה לה בשבת הראשונה אחר הנישואין, כשהיא עומדת להדליק נרות שבת לראשונה בחייה, (אין צורך לבאר את גודל ההתרגשות של אשה צדקנית בהדלקת נר מצוה לראשונה בחייה) אבל, חשבה בליבה, הרי החתן צודק במעשיו, אחר שכך התנה בראשית השבוע כתנאי קודם למעשה.. . ואכן, מיד כשראתה אם הכלה את בתה בליל שב"ק הבחינה בשברון לבה הגדול, אך מששאלה את פיה, צער ויגון זה על שום מה, לא אבתה הכלה לענות לאמה בשפו"א… ורק אחר הפצרות מרובות הסכימה לספר את אשר עבר עליה… מיד נדברה אם הכלה עם אם החתן, וכי כך יעשה במקומכם, להשפיל בת ישראל בהשפלה כזאת… וכי לזו הנהגה ישרה תקרא ? ותען אם החתן ותאמר, לא ולא, מכרת אנכי בבני, וברור לי שלא עשה מעשה נלוז כזה… ואכן, מיד כשעלה בידה דיברה אם החתן עם בנה, ותשאלהו, היתכן כי כך הווה מעשה… מיד הבין החתן את אשר אירע שלא באשמתו… וביאר לה בטוב טעם ודעת, כי בזה היום אף הוא בהתרגשותו הגדולה כחתן, הכין את הנרות בסמוך לכניסת השבת, והדליק את הנרות בכדי לחרכן למען יידלקו יפה, ובנקל כשתבוא האשה להדליקם, – כמבואר בדברי הרמ"א (רס"ד, ט)שנהגו להדליק את הפתילה ולכבותה כדי שתהא מחורכת ויאחז בה האור יפה, ובתוך כך חברו וידידו הדר בארה"ב שלא עלה בידו לבוא הנה על שמחת החתונה, ובא לארה"ק לקראת שבת שבע ברכות, התקשר אליו, ובירר אצלו היכן יתקיימו סעודות השבע ברכות… על כן עזב את הנרות כשהם דולקי ם לדבר עמו, ומשם נלקח אחר כבוד לתוככי ביהכנ"ס, וכל ענין הנרות פרח מזכרונו, ואז יצאה הכלה ומצאה נרות דולקים… כשאיש לא התכוון להדליקם. והנה, מלבד הלימוד שנלמד מכאן לענין לדון לכף זכות, אף כשלא נראה לעין כל כף זכות כלל וכלל, יש בזה גם ללמוד כי עם כל העמידה האיתנה על עיקרי ארבעת חלקי השולחן ערוך, יש גם לעמוד ולהבין בעיקרי 'השולחן ערוך החמישי…' שלא לפגוע ברגשות הזולת . (באר הפרשה )

 

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח, יא )

אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע שאל את רבו כי עליו לעזוב את שערי בית המדרש, לעסוק על המחיה ועל הכלכלה, והוא מפחד מהבלבול השורר בשווקים וברחובות . אמר לו הרה"ק, כתיב וישם מראשותיו, וברש"י פירש עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות . ותמוה, וכי שמירה יש בגדר אבנים סביב הראש בלבד, והרי עדיין כל גופו אינו שמור מן החיות והמזיקים ? אלא, משל לציפור שנפלה לתוך בוץ, והחלה לשקוע בה יותר ויותר. כל עוד שכנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ ע"י כנפיה, אבל אם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצלה' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה… לכן בצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי, נתיירא מפני חיות רעות, וחשש מאד מה מצפה לו שם, על כן עשה 'שמירה מעולה' סביב לראשו, כי כל זמן שהראש לא 'שקע', עדיין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצלה . אמר לו הרה"ק, כך גם אתה, כשיוצא הנך לעבודת הפרנסה, הזהר על 'ראשך' לבל ישקע בהבלי העולם הזה, ותשמור על ה'אמונה' שבמח, ובזה תנצל מכל הבלבול והרע, ובכל עת ובכל זמן עדיין תהיה מקושר כראוי אל ה' הוא האלוקים. כבר המליץ הרה"ק ה 'אבני נזר' זי"ע (נאות דשא) בדברי חז"ל (קידושין כט) שהאב חייב ללמד את בנו… וי"א אף להשיטו במים . וביארו שכמו השט במים, הרי אף שגופו מונח במים מכל מקום חייב להיות ראשו ממעל – מחוץ למים, כך ילמד האב את בנו, שבכל עת עיסוקו בגופו בעניני גשם, יעסוק בהם רק בגופו, אבל ראשו ומחשבתו יהיו 'מחוץ למים' למעלה, כלפי שמים. (באר הפרשה )

 

"ויפגע במקום… ויקח מאבני המקום וגו' וישכב במקום ההוא" (כח, יא )

עתיד להיות שלושה בתים באותו המקום, והם: הבית שבנה שלמה, הבית שבנו עולי בבל, והבית שעתיד להבנות בב"א . אומר האברבנאל, לכן הזכירה התורה כאן שלוש פעמים "מקום" . "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" – רמז לבית ראשון ולחורבנו . "ויקח מאבני המקום" – ולא כל אבני המקום, רמז לבית שני שלא תהיה בשלימות כמו שהיה בית ראשון . "וישכב במקום ההוא" – רמז לבית השלישי, שבו תהיה המנוחה והנחלה האמיתית והשלימה .

 

"והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (כח, יב )

פירש הגאון בעל "כף החיים", חז"ל גילו לנו כי לכל אומה יש שר ברקיע, וכאשר השר עולה ומתרוממת מעלתו, דורך כוכבה של אותה אומה. אבל ישראל אין להם שר משלהם, וה' לבדו הוא מלכם. על כן חלם יעקב כי "ה' ניצב עליו", שייך הוא לה' לבדו. ואם כן, כיצד יתכן שיינתן לאומות הכוח לשלוט על עם ישראל? התשובה היא: "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו” בו – בחטאיו! עם ישראל הוא גורם לכך, שמלאכי אלוקים עולים ויורדים! הוא נותן עוז ותעצומות בגויים חלילה, ובשובו בתשובה ניטל מהם כוחם !

 

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (כח, יב )

יש לבאר מה רצה הקב"ה לרמוז לו עם חלום הסולם. דהנה אמרו חז"ל 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא', ומבאר הפרי מגדים דחיישינן שמא ח"ו יתהה ויתחרט על הראשונות, על כן אינו יכול לקבל שכרו בעולם הזה. והנה יעקב אבינו היה יכול לעלות בלבו מחשבה, הזו תורה וזו שכרה?! זה שכרי מכל עמלי שהייתי 'איש תם יושב אהלים'?! לכן הראה לו הקב"ה את הסולם שאפילו צדיקים הדומים ל"מלאכי אלקים" שבתחלה "עולים" ממדרגה למדרגה, אבל יתכן שלבסוף "יורדים" ממדרגתם ותוהים על הראשונות, כמו יוחנן כהן גדול שלאחר שמונים שנה בכהונה גדולה נעשה צדוקי, לכן אינו יכול לקבל שכר בעולם הזה . (ילקוט הגרשוני )

 

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוקים… והנה ה' נצב עליו ויאמר…" (כח, יב-יג )

רבינו בעל ה"אור החיים" הק' זי"ע דייק מהכתוב, שלוש פעמים "והנה", שאין זה היה חלום בעלמא שיש בו לפעמים דמיונות, אלא ממש מראה נבואה אמיתית שנראית לעין בבחינת "והנה היא לפנינו" . וזה לשונו הק', טעם אומרו והנה, להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק כי חלומות שוא הם, גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן כי הם במראה השעמום, לזה אמר והנה פי' כי הדברים בלא שעמום ודמיונות אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה שהוא רואה, ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום והנה, גבי ראית הסולם אמר והנה סולם, גבי ראית המלאכים אמר והנה מלאכי…, גבי גילוי שכינה אמר והנה ה', הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש .

 

"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (כח, כ )

כאשר היה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל כבן שבעים ושמונה, והוא חולה ותשוש, הכינה לו פעם רעייתו הרבנית (מזיווג שני) מרק עוף מהביל. טבל רבי יוסף חיים את הכף בצלחת, טעם טעימה אחת ולא יסף . כשנכנסה הרבנית לחדר, פנה אליה רבי יוסף חיים בהתנצלות נוגעת ללב, והחל משבח אותה על מומחיותה בהכנת מטעמים, ותוך כדי דיבור ביקש את סליחתה באמרו: מעדנים כאלו בימות החול, זה קצת יותר מדי… הן כל ימי נזהר הייתי מלפנק את גופי, והרגלתיו להסתפק בהכרחי, ואף עלה בידי, ואם כן, למה לקלקלו דוקא כעת בערוב ימי, דוקא סמוך לפרידתי ממנו… שמרי על המתכון המוצלח הזה לכבוד שבת, ואז אשמח מאד להתענג על התבשילים הטעימים שלך, ואטעם מהם מלא חופניים… (חכמת חיים )

 

"והאבן גדולה על פי הבאר… ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" (כט, ב-י )

וידועה הקושיא, וכי לא ראה יעקב ש'האבן גדולה' מדוע אמר להם 'השקו הצאן ולכו רעו' ? וביאר הרה"ק ה'אמרי אמת' זי"ע (ליקוטי יהודה), שכשראה יעקב אבינו את הרועים יושבים לצד הבאר באפס מעש, אמר להם, וכי בשביל שגמרתם אומר שאין בכוחכם לגלול את האבן אינכם עושים מאומה, לא זוהי הדרך, ראשית דבר על האדם לנסות ואז יהיה ה' בעזרו… וכך עשה יעקב בעצמו – אף שידע שאין בכוחו לגלול את האבן, מכל מקום עשה את המוטל עליו, ניסה את כוחו ומן השמים עזרוהו שהוריד את האבן 'כאדם המעביר פקק מעל גבי חבית' (רש"י ), ומכאן מודעה רבה לאורייתא, לכל העומד בשערי התורה והעבודה, שלעולם לא יאמר אין בכוחי עשות כך וכך, רק ינסה את כוחו ויעשה את המוטל עליו, ומכאן ואילך יעזרהו ה', כי אין הקב"ה דורש ומבקש מהאדם את ה'הצלחה' אלא את העבודה והיגיעה ותו לא. (באר הפרשה )

 

"ברחל בתך הקטנה" (כט, יח )

נהוג עלמא כשרוצים להתנות בין איש לרעהו איזה ענין באופן שלא ישתמע לשני פנים, ושלא יחזרו בהם שני הצדדים, אומרים זה לזה 'ברחל בתך הקטנה, כמו שיעקב אמר ללבן הארמי . ולכאורה דבר פלא הוא, כי הרי יעקב אבינו לא עלתה בידו, כי לבן רימהו בכל מיני רמאויות למרות שהתנה 'ברחל בתך הקטנה' ? וי"ל כי ישראל עם קדושים רוצים לרמז שכל המתנה תנאים, יזכור היטב, שעם כל תנאיו, עדיין אינו מובטח שסוף דבר יהיה כרצונו, כמו שבאמת אירע ל'רחל בתך הקטנה' הראשון, אלא אין הדבר תלוי אלא ביד ה' .

 

"הפעם אודה את ה" (כט, לה)

בעת שילדה לאה את בנה הרביעי יהודה, אמרה, הפעם אודה – שנטלתי יותר חלקי, הפעם יש לי להודות . ומדוע אמרה כן רק אחר לידת הרביעי ולא קודם? כי כשנולד לה בן 'רביעי', הבינה בעצמה שאף שלושה הראשונים שנולדו לה אינם חלקה שלה, ואף הראשונים בחסדי הבורא נולדו לה, וראיה, כי עתה תלד אחת מהאמהות האחרות רק ב' בנים (שעד עתה חשבה שי"ב השבטים מתחלקים חלק כחלק בין האמהות, ועתה ראתה שאינו כן) לכן הפעם, הודתה על כל 'אחד ואחד' מארבעת בניה, בהכירה שאת כולם קיבלה כמתנה מן השמים, ואין כל דבר המובן מאליו . (באר הפרשה )

 

"על כן קראה שמו יהודה" (כט,לה )

למה נקרא כל איש ישראלי בשם יהודי? כדי שיזכור תמיד להודות לה', כמו שפרש רש"י שאמרה לאה, הפעם אודה את ה' שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות. כך צריך כל יהודי לחשוב, שהוא מקבל מה' יותר מחלקו המגיע לו, ולא יתאונן על מה שחסר לו. (ישמח ישראל מאלכסנדר )

 

"ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (לא, כ )

יש לומר דכתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", וכשראה יעקב שאין פני לבן אליו כתמול שלשום, לא רצה יעקב להראות לו פנים של שנאה כי חשש שעל ידי זה יתעורר בלבו של לבן מחשבה שהוא רוצה לברוח. ובזה גנב לבו שלא הראה לו שנאה, וזאת "על בלי הגיד לו" כלומר שלא יגיד לו לבו של לבן "כי בורח הוא" . (פנים יפות )