ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקרא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

הרבה קולמוסים נשתברו לבאר את טעם הדבר למה נכתב בתורה ויקרא באל"ף זעירא. ה"בעל הטורים" כתב טעם: משום שבענוותנותו הרבה לא רצה משה לכתוב אלא ״ויקר״, כפי שנאמר אצל בלעם ״ויקר ה׳ אל בלעם וישם דבר בפיו״, כאילו לא נראה אליו ה׳ אלא במקרה, ואמר לו הקב״ה לכתוב באל״ף, מפני שלשון ״ויקרא״ מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. על פנייה מכוונת מצד הקב״ה, נאלץ משה רבינו להסכים, אבל מרוב ענוותנותו כתב אל״ף זעירא… שאל על כך הרה״ק רבי יצחק מוארקא זי״ע הרי גם בפרשת יתרו (פרק יט) אנו מוצאים פעמיים שכתוב ״ויקרא״: ״ויקרא אליו ה׳ מן ההר״ (יט, ג) ״ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר״ (יט, כ) ומפני מה לא נכתבה אף שם א׳ זעירא? אלא הסביר ואמר: מכאן רואים, שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה! אבל עניוות ברבים זו לא עניוות, זו גאווה!… בפרשתנו לא שמע איש את הקב״ה קורא אליו, אלא משה לבדו, כדברי רש״י: ״הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין״, ולפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה של הקריאה ולכתוב ״ויקר״ כפי שנאמר אצל בלעם, אולם בפרשת יתרו, באה הקריאה במעמד כל ישראל, הכל שמעו אותה, ואם יבוא עכשיו למעט את דמות עצמו – מתוך התכחשות לדבר שהכל ראו ושמעו אותו – לא תיחשב זאת כענווה, אלא כגאוה, התענוות מתוך גאוה… (פנינים)

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

הכלי יקר הביא מהילקוט: "אלף" דויקרא זעירא. "אלף" לשון לימוד כמו "ואאלפך חכמה" (איוב לג) ורמז שאין הלימוד מתקיים אלא במי שמקטין עצמו. הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה מכבד כל בן תורה, אף אם הוא תלמיד זוטר, בכבוד גדול כאילו הוא ת"ח גדול שבדור. הוא נאלץ לבטל רצונו מפני רצון הציבור בנוהג הנאה שנהגו במיוחד עדות המזרח, לנשק ידי הצדיק, ועשה זאת בצער רב, ואולם כשהגיע אברך בן תורה, היה שומט ידו בבהילות ולא הניח לו לנשקה. ולא זו בלבד. אלא מקדם היה פני כל אברך, יהא אשר יהא, בקימה של הידור לכבודו. וכאשר מחו על כך וטענו שאינם ראויים, ענה: "מנין לי לדעת אם ראויים או לא, ספק כבוד התורה לחומרא!"… פעם הגיב לאחד המוחים: "למה לא אקום מפניך וכי אינך פוסק הלכות"? הלה נדהם: "מה פתאום? איזה פוסק"?! "ואני פוסק"? – שאלו. "הרב, בוודאי ! " – השיב. "ובכן" – אמר רבי בן ציון" – פסקתי שעלי לקום מפניך, מה לך מהרהר אחר הפסק?!" והיתה זו טענה שאין עליה תשובה…

 

"אדם כי יקריב מכם" (א, ב)

מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. (רש"י) כתב הגאון רבי שמואל דוד הכהן פרידמן שליט"א: "אמרתי לעורר את הלבבות ממה שראיתי בעיני זה עתה ( בשנת תשס"ט) כשהייתי בעיה"ק ירושלים בלכתי בשכונת בית ישראל, יחד עם בני, ראיתי חנות אחת סגורה על מנעול ובריח, ובחלון החנות הייתה מודבקת מודעה, וזה תוכן המודעה: "בעל החנות נפטר לבית עולמו, ואחרי פטירתו בא לבני ביתו בחלום, והודיע להם כי אין לו מנוחה בעולם העליון, מחמת שלא נזהר בממון, והוא חייב כסף לאחרים מהסיבה שהיו באים לקנות בחנות שלו, ויש לו צער ויסורין הרבה מזה בעולם העליון. בהתייעצות עם הרבנים פרסמו שיבקשו מכל מי שהוא חייב לו ממון שימחל לו על החוב, וביקש שכל אחד יאמר בפה מלא שמוחל לו. עד כאן תוכן המודעה שהניחו בחלון החנות ההיא בני ביתו של הנפטר. והחי יתן אל לבו, להזהר בדיני ממונות, מכל נדנוד גזל ואונאה ושאר איסורים התלויים בממון. (בדידי הוה עובדא)

 

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב)

מבאר רש"י, מדוע נאמר כאן לשון "אדם"? ללמדנו כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שה כל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל! מעשה שהיה ברבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", שהוזקק לכתוב דבר מה והביאו לו נייר לכתיבה. חשש החפץ חיים מאד שמא נייר זה יש בו ספק גזל, על כן, סירב לקבלו עד שיתנו לבעליו סך של שתי פרוטות! רבנו – תמהו העומדים סביבו – ודאי הבעלים מוחלים על סך פעוט זה… לא ולא – אמר החפץ חיים – מסך פעוט של שתי פרוטות גזולות, עלול להיברא מלאך חבלה שבכוחו להפוך על פניהם את כל חומותיה של העיר פטרבורג!

 

"אשה ריח נחוח לה'" (א, יז)

פירש רש"י (משנה סוף מס' מנחות) נאמר בעוף ריח ניחוח ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. מסופר על האר"י הקדוש זיע"א, שהיה רגיל לשבח את תלמידו הגדול רבי חיים ויטאל זיע"א על גודל מעלתו ומעלת נשמתו. פעם אחת הביע רבי חיים בפני רבו את פליאתו על דבריו אלו, וכך אמר: שאלתי את מורי איך הוא אומר לי שנפשי יש לה מעלה כל כך? והרי קטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו. וענה לי רבי: דע כי גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעיניים, כי בוחן ליבות ה' ית', וכפי הזמן והדור ההוא, מעשה קטן מאוד בדור הזה, שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי בדורות האלו הקליפה והרע גוברת מאוד עד אין קץ מה שאין כן בדורות הראשונים.

 

"חטאת הקהל הוא… אשר נשא יחטא" ( ד, כא- כב)

סמיכות הפסוקים לומר לך כל שבידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא חטא. (בעל הטורים) אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון : כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע . (יבמות סה, ב) פעם שהה הגאון מטש עיבין – רבי דוב בעריש וויידנפלד זצ"ל עם הרב מברוד (בעל המחזה אברהם) בסעודת שמחה, והנה לפתע הגיע אדם והחל לדבר דברי גנאי על אחד הצדיקים. רצה הרב מטשיבין למחות בתוקף, אך הרב מברוד תפס בידו ומנע זאת ממנו בהסבירו לו: "שמע נא, הנך עדיין אברך צעיר. דע לך מלפנים בישראל כששמעו שאחד מדבר נגד תלמיד חכם, מצאנו הלכות רבות אם ואיך למחות, אבל היום צריך לשקול היטב כי ירדה חולשה לעולם, ובדרך כלל כאשר מוחים, ברוב המקרים, יענה הלה עוד יותר וילך הביזיון ויגבר, על כן עדיף לשתוק"…

 

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ד, ג)

רבי אריה ליבוש מקישינב עמד פעם והוכיח את העם על מעשיהם, ובדרשתו אמר: "איני מתכוון אליכם, אלא מתכון אני לעצמי, וכך היה מורי המגיד מקוז'ניץ אומר בשם הבעש"ט הק', להסביר את הפסוק 'אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם', אם נמצאו אשמות וחטאים בעם, הרי זה בגלל שהכהן המשיח, רב הקהילה ומנהיגה, הוא נכשל בדבור או במחשבה, והוא שגרם לאשמת העם".

 

"אשר נשיא יחטא" (ד, כב)

בליל שבת, ישב ה'סבא' משפולי עם חסידיו והתאונן בפניהם, כי נדמה לו שאחר היום להדליק את הנרות. ניסו החסידים להרגיעו כי לא יתכן שתארע לו תקלה, אולם לבסוף שאל את תלמידו רבי רפאל מברשיד שהיה ידוע במדת האמת שבו, והוא אמר: " אין ספק שהרבי צריך לשוב בתשובה, והרי איסור שבת דבר חמור הוא"! אורו עיני הרבי וגער בחסידיו: "ראו נא, אילו הייתי שומע בקולכם, יכול הייתי למות בלי תשובה".

 

"והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה " (ה, ה)

לאחים הקדושים רבי אלימלך מליז'ענסק ורבי זושא מאניפולי, היה אח נוסף שהתפרנס מבית מזיגה שחכר באחד הכפרים. ידעו האחים שהוא מסתיר את מדרגותיו ונסעו אליו כדי לתהות על קנקנו. בבואם, ראו איכרים רבים נכנסים לשתות יין שרף ואחיהם עומד ומשרתם כשאר המוזגים. הם לא ראו אצלו מעשים נעלים, אך ראוהו מפעם לפעם רושם משהו בפנקס קטן שעמו . באישון לילה שמעו כיצד אחיהם קורא דבר מה ופורץ בבכי, וכך נשנה הדבר כמה פעמים. תהו האחים אצלו על מעשיו והוא סיפר להם לפי תומו, כי נוהג הוא לרשום בפנקסו כל חטא ונדנוד עבירה, ובהגיע הלילה אינו שוכב לישון עד שהוא שב בתשובה שלמה. התפלאו האחים ושאלו: "כיצד יודע אתה שתשובתך התקבלה"? והאח השיב: "כאשר רואה אני שהכתב נמחק מהפנקס, יודע אני כי גם בשמים מחקו את חטאי".

 

"וכיחש בעמיתו בפיקדון… או בגזל" (ה, כא)

דקדק כ"ק מרן מהר"ש זי"ע מבעלזא: כאשר מונה התורה את העבירות שעבר האדם, היא מונה מן הקל אל הכבד, שבתחילה כיחש בעמיתו בפיקדון (שבא לידו בהיתר) ולאחר מכן בגזל, כאשר שב היהודי בתשובה ( פסוק כג) – "והשיב את הגזלה אשר גזל… או את הפיקדון אשר הפקד איתו" – מונה התורה מן הכבד אל הקל. בתחילה גזל ולאחר מכן פיקדון. ויש להבין טעם הדבר. וביאר כ"ק מרן זי"ע: נשמות ישראל רחוקות הן מן החטא מטבען. וכן אנו אומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא". אלא שאדם מורה היתר לעצמו בעבירות קלות מאוד, שבהן הוא רואה 'היתר' של ממש, כגון שהוא משתמש בפיקדון שהופקד אצלו ואינו שם על לב שהדבר אסור. עבירה גוררת עבירה ולפתע הוא מוצא את עצמו שקוע בגזל של ממש. הגם שעבירה גוררת עבירה, לרוב מתעורר האדם לתשובה רק כאשר הוא שקוע בעבירות חמורות. לכן מונה התורה בדרך התשובה מן הכבד אל הקל, ואם ישוב בתשובה על החמורות, סופו שיזכה לתקן גם את הקלות. (במחשבה תחילה)