ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וישב – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (לז, א)

פירש רש"י, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. יש להבין זה הלא כתיב (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה. ויש לבאר דברי רש"י על פי מאמר חז"ל (שבת פט, ב), ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, גלגל הקב"ה את הדבר על ידי יוסף וירד בכבוד גדול למצרים. לפי זה אפשר לפרש שיעקב ידע שהוא ראוי לירד למצרים בשלשלאות של ברזל לגלות, מחמת סיבה הידועה להבורא ב"ה, ולכן ביקש יעקב לישב בשלוה, היינו פירוש שהתפלל מה' שישב בשלוה, וה' ברוב רחמיו עושה רצון יראיו וגלגל הדבר שיקפוץ עליו רוגזו של יוסף כדי שירד למצרים בכבוד. זה שאמר הקב"ה, לא דיין לצדיקים במה שמתוקן להם בעולם הבא, אלא בוודאי צריך אני לקבל בקשתם ותפלתם שמבקשים לישב בשלוה גם בעולם הזה. (בת עין)

 

"וישב יעקב" (לז, א)

ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש"י). צדיקים תחילתם ייסורים וסופן שלווה (אמרי שפר). ר' אלעזר בר' שמעון קרא בכל ערב לייסורים "אחי ורעי בואו"… ובבוקר הוציא מתחתיו 60 סדינים ספוגי דם ומוגלה (ב"מ פד.) נדמיין לעצמנו, אדם שמדי שבוע הולך למקום מסוים, שם הוא משלם ממיטב כספו תמורת… כאבים איומים, ועוד בסוף הוא מודה מקרב לב, וכך זה נמשך במשך חודשיים תמימים, כל אחד יאמר שהאיש – "לא נורמלי", כנראה הוא שוטה – שלקה בנפשו. לא ייתכן להסביר תופעה שכזו. ומה לגבי אם האדם בריא בנפשו לחלוטין… איננו מטורף כלל וכלל, ולמעשה המקום הזה שהוא מבלה בו מדי שבוע, זו בכלל – מרפאת שיניים. הוא משלם כסף בעצם לרופא שלו, והכסף שהוא משלם – זה אך ורק לטובתו – שהרי ברור שאם הרופא לא יטפל בשן הכואבת – הוא יסבול כאבים קשים ואיומים בעתיד. מפליא לגלות שכשמבינים את המשמעות – הכל נראה אחרת. כל אחד עובר בחייו מגוון רחב של ייסורים וכאבים עד בלי די. ומה עושים? בוכים ומתלוננים ואף מתקשים להתמודד, ובצדק, ייסורים הם לא דבר של מה בכך, ובפרט אם אין להם משמעות. לכן אל לנו לשפוט אדם המקבל ייסורים באהבה, הוא לא טיפש, הוא פשוט מבין שלמעשה, בסך הכל מתקנים לו את "השן" והכאבים הם סיוע לגוף – מניעה של כאב גדול יותר בעתיד. וכמו שאדם כזה מרגיש בטוח כאשר הוא נמצא בידי הרופא, כך עלינו להרגיש שכל מה שעובר עלינו, זה רק לטובתנו המלאה. האם זה מוזר להודות לרופא שיניים אחרי טיפול?…

"וישב יעקב" (לז, א)

פירש רש"י, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא מהמפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב וכו'. ולכאורה, הפחמי שואל "אנה יכנס הפשתן" והפיקח משיב כי יישרף, וכי זו תשובה ממין השאלה. אלא, הפשתן מרמז על המון העם שלא זכו כלל לתורה ואם כן עולה השאלה איך יזכו לשבת לעתיד לבוא בבית ה'? על כך משיב הפיקח שאפילו אדם פשוט ביותר, אם רק יתלהב לעבוד את ה' יתברך בכל להט נפשו, הרי שניצוץ קדושה זה ישרוף את כל הזוהמה עד שיגיע למדרגה גבוהה ביותר. (הרה"ק ר' אברהם יעקב השני מסאדיגורה זי"ע)

 

"אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה" (לז, ב)

כותב רבינו האור החיים הקדוש, שבגיל שבע עשרה, היצר והחומר האנושי מתגברים ביותר על האדם, ומביא את דברי הגמרא במסכת קדושין, שאחד האמוראים הקדושים אמר על עצמו, שהסיבה שהוא עדיף על חביריו ביראת שמים, כי הוא התחתן בגיל 16 , ולא היה רווק בגיל 17 , והיצר לא יכל להתגבר עליו, ורואים שבגיל 17 זה גיל מסוכן, וצריך זהירות מיוחדת. לפי זה מסביר רבינו הקדוש מדוע מציינת התורה בתחילת הסיפור של יוסף עם אחיו, שיוסף היה בן 17 שנה, אלא כוונת התורה הקדושה, להסביר לנו איך הצליח היצר להתגבר על יוסף הצדיק, זהו מכיון שהיה בגיל שבע עשרה.

 

"והוא נער… כי בן זקונים הוא לו…" (לז, ב-ג)

בהיות יוסף עם אחיו עשה מעשה נערות כמותם, ובהיותו עם אביו הזקן התנהג כזקן ורגיל ועשה מעשה זקנה – ידע לכוון מעשיו ודרכיו עם כל אחד. (כלי יקר)

 

"הנה השמש והירח… ויגער בו אביו" (לז, ט-י)

פירש רש"י והלא אמך כבר מתה וכו', ורבותינו (ברכות נה.) למדו מכאן שאין חלום בלי דברים בטלים. נשאל הגאון ר' משולם איגרא זצ"ל כשהיה נער קטן: וכי מחלום אחד אנו דנים על כלל החלומות. ועוד, למה היה צריך יוסף להוסיף גם את הירח ובזה יתן מקום פיקפוק על כל החלום שלו. וענה שקושיא אחת מתרצת את השניה, כי כיון שיוסף ידע שאין חלום בלי דברים בטלים, לכן לא רצה להשמיט הירח כי אז היו מחפשים משהו אחר בתור דברים בטלים, ולכן סיפר החלום בכללות, נמצא שמחשבון יוסף למדו חז"ל שאין חלום בלי דברים בטלים.

 

"ויגער בו אביו… ואביו שמר את הדבר" (לז, י-יא)

הנה אמרו חז"ל (ברכות נה.) 'חלמא טבא חדויה מסתייה', פירוש שאם חלם האדם חלום טוב והוא שמח מחלומו הטוב, עלול הדבר שלא יתקיים חלומו כלל, כי בשמחה שיש לו מהחלום, בזה אכל כבר את הטוב שרצו ליתן לו מן השמים. בזה יובן מה שגער בו אביו, כי ידע שיתקיים למעשה, על כן גער בו ואמר האיך אתה חושב שהחלום הזה אמת הוא, והלא אמך כבר מתה, ומזה ראיה שאין בחלום ממש ואין לך על מה לשמוח. ומסיים הכתוב, למה גער בו, משום "ואביו שמר את הדבר", שהיה מצפה שיתקיים החלום למעשה, לכן גער בו שלא ישמח עכשיו. (ישמח משה)

 

"ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך" (לז, יג)

האור החיים הקדוש מעלה קושיא גדולה, הרי אמרו חכמינו 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים, והרי יוסף היה שליח מצוה, שהלך בשליחות אביו יעקב וקיים מצות כיבוד אב, ואיך הגיע מזה לידי נזק שלבסוף נמכר למצרים??? ומתרץ שמכירת יוסף אינו 'נזק', שהרי בסופו של דבר הביא רק טוב ותועלת גדולה, גם ליוסף שנעשה משנה למלך, וגם לעם ישראל שהוא זן ופרנס אותם. וכמו שאמר להם יוסף 'ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב'. ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: 'נזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה, אינו חשוב נזק'.

 

"נלכה דותינה" (לז, יז)

פירש רש"י לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. יש לפרש, דהנה לכאורה איך יכלו השבטים לעשות רע ליוסף, הרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ברם אחי יוסף ידעו שיעקב אבינו ע"ה ישלחו לשכם כמו שכתוב "הלא אחיך רועים בשכם" אם כן בדותן לא היה שליח מצוה וזה היה הנכלי דתות שאמרו בשכם "נלכה דותינה", שאז שפיר לא יהיה שלוחי מצוה. (פנינים יקרים)

 

"ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן" (לז, יז)

רש"י הקדוש מביא את פירוש חכמינו זכרונם לברכה, שמפרשים המילה 'דותינה' שהם מבקשים עצות ומחשבות איך להמית את יוסף. ושואל רבינו האור החיים הקדוש שאלה עצומה, אם כן האיך המשיך יוסף וחיפש אותם, הרי ידע שהוא נמצא בסכנה, ואיך המשיך ללכת? ומתרץ רבינו הקדוש שהמלאך אמר ליוסף רק את המילים 'שמעתי אומרים נלכה דותינה', והבין יוסף שאפשר לפרש ב' פירושים, א' – כפשוטו שהלכו לעיר דותן, ב' – שהלכו לבקש נכלי דתות להרוג את יוסף. ויוסף מחמת אהבת ישראל שבו הכריע שהפירוש כפשוטו, ולא רצה לפרש את הפירוש הרע. ובזה מפרש רבינו הקדוש הפלא ופלא את המשך הפסוק 'וילך יוסף אחר אחיו' שיוסף הלך אחר מצב שעדיין הם 'אחיו', למרות שהבין גם אפשרות, שהם מבקשים לו נכלי דתות. ומוסיף האוה"ח הק' שבשכר שעמד יוסף בגודל הנסיון הזה, ודן אחיו לכף זכות, זכה לגדולה במצרים במידה גדושה. וזה לשון קודשו: 'ואולי כי באמצעות דבר זה השלים ה' גדישת סאה גדולה וכבוד אשר השיג אחר כך במצרים'.

 

"ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" (לז, כ)

יש לתמוה, וכי בגלל דיבתו רעה מגיע לו עונש חמור כל כך להשליכו לבור כדי שימות שם? אלא, לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל בתלמוד (ערכין טו) שהמדבר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, יש לומר שלכן השבטים ישבו ודנו ופסקו עליו שחייב מיתה. (ספרים). ועוד יש לומר, שהשבטים דנו את יוסף לפי רום מעלתם כי ממה שצירפו לאחר מכן את השכינה לעשרה כדי שאף אחד לא יגלה ליעקב את אשר נעשה, מוכח שהיו קדושי עליון וקשורים לה’ יתברך, ולפי גדלותם כשחשד יוסף בהם שאוכלים איבר מן החי חשו השבטים שיוסף מוריד אותם ברוחניות, כי נגרמה להם חלישות בעבודת הבורא.

 

"וישמע ראובן ויצילהו מידם" (לז, כא)

2 פעולות נעשו כאן, ראובן פתח בהצלה תחילה שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם" וזכה שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחילה (דברים ד, מד) "את בצר במדבר בארץ המישור לראובני". ויהודה שעליו נאמר "ויאמר יהודה אל אחיו מה 'בצע' כי נהרוג את אחינו". ולכאורה צריכים להבין, הרי עצתו של ראובן היתה להשליכו הבורה, והבור היה מלא נחשים ועקרבים, ואילו יהודה ייעצם למכרו, שלא היתה כרוכה בזה סכנת נפשות, ולמה מהללים פעולת ראובן ומגנים עצת יהודה, עד כדי כך שרבי מאיר אומר (סנהדרין ו:) לא נאמר "ובוצע ברך ניאץ ה" (תהילים ג, י) אלא כנגד יהודה, וכל המברך (משבח) את יהודה הרי זה מנאץ. בעת שנשא דברים לטובת מוסדותיו המפורסמים, אמר הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע כך: "קח בחור יהודי יחיד בן 17 ושים אותו במצרים – הוא בסכנה רוחנית עצומה, מה יעשה הבן ולא יחטא… לכן מגנים חז"ל את עצת יהודה "לכו ונמכרנו" שיש בה אמנם הצלה גשמית מנחשים – אך סכנה רוחנית עצומה, וכל המשבח דבר זה הרי זה מנאץ. אבל בהצלת ראובן כתוב בפסוק "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" – עיקר כוונתו להחזירו לבית מדרשו של אבא – זו הצלה אמיתית. משל לאדם שנפל לבור, וצעק בכל כוחו לעזרה. לפתע הגיע רופא שנבהל מעומק הבור, וזרק לו תרופות באמרו, אם תחלה בבור תעזר בתרופות. סנדלר שעבר במקום זרק לו נעליים חדשות והקצב זרק לו בשר טרי. האדם שכמעט התייאש חשב לשים סוף לחייו, עד שלפתע הגיע חברו הטוב ביותר שהיה מחוסר מקצוע. הסתכל לתוך הבור וקפץ פנימה. התחיל האדם לצעוק על חברו בשביל מה קפצת לבור עכשיו שנינו נמות פה, אך החבר הסתכל על האדם ואמר לו: "אתה חברי הטוב נפלת לבור הנורא הזה אבל אני כבר הייתי בבור הזה ואני יודע את הדרך החוצה, בוא אחרי…" וכך הוציא החבר את האדם מחוץ לבור. זהו ההבדל בין הצלה גשמית להצלה רוחנית ואמיתית.

 

"והבור רק אין בו מים" (לז, כד)

בפרשתינו נאמר שראובן רצה להציל את יוסף מיד אחיו השבטים הקדושים, והציע להשליך את יוסף לבור. ומעלה רבינו האור החיים הקדוש שאלה עצומה ומפורסמת, הרי לכאורה, ראובן הפיל את יוסף מן הפח אל הפחת, שהרי הבור היה מלא נחשים ועקרבים, וכמו שדרשו חכמים מהפסוק 'והבור ריק אין בו מים' שהוא היה ריק ממים, אבל היה מלא בנחשים ועקרבים, ואם כן איזה הצלה יש בזה? ומתרץ שכל אדם הוא בעל בחירה, ולכן יכול להרוג ולהזיק אף על פי שלא נגזר כן מן השמים, מה שאין כן בעלי חיים אינם יכולים להזיק אם לא נגזר כן מהשמים. ולכן נאמר אצל ראובן 'ויצילהו מידם' – שהציל אותו מאחיו שהם בעלי בחירה, והכניסו לבור נחשים ועקרבים שאינם בעלי בחירה, כי ראובן הכיר בצדקותו של יוסף, וידע שהנחשים והעקרבים לא יפגעו בו. לעומת זאת השבטים שסברו שיוסף חטא, היו בטוחים שהוא יפגע על ידי הנחשים והעקרבים. והאדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זצוקללה"ה ב'ספרו שולחן הטהור' מספר, שפעם נסע רבינו האור החיים הקדוש בשיירה במדבר, ולקראת כניסת שבת קודש הודיע להולכים עמו כי אין הוא חפץ להמשיך בדרך. התאגדו לעומתו כל אנשי השיירה ומיאנו לשבות עמו בלב המדבר. נותר איפוא לבדו, ונעשה לו נס ובא אריה ורבץ בסמוך לו, שקט ושאנן, ונשלח משמים להגן עליו מכל חייתו יער, וברביצתו נותר עד לצאת השבת. חיות שזיהו את מקום מושבו והתקרבו כדי לטורפו, נסו בראותם את האריה הרובץ בסמוך. לאחר הבדלה, שבה השיירה לאותו מקום, והתברר שבמשך עשרים וארבע שעות נבוכו בדרכם ולא מצאו נתיבם.

 

"והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט" (לז, כה)

וברש"י 'למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע'. ולכאורה קשה, וכי במצב שפל כזה – כשעומדים למכרו ולהרחיקו מבית אביו לדורות עולם, מבלי דעת מה יעלה בגורלו ברוחניות ובגשמיות היש אז איזה 'נפקא מינה' איזה ריח נודף סביבו אם ריח טוב או לאו, אלא, שאין הקב"ה מביא על האדם שום צער יותר מהנקצב עליו אפילו כמלא נימא, וכיון שריח רע לא נגזר עליו בנוסף לעצם המכירה, סיבבו מן השמים שישאו עמם ערביים 'נכאת צרי ולוט' – שלא כמנהגם. היודע עיקר זה, ישתנו חייו לטובה ולברכה, ביודעו שכל הצער אשר בא עליו מדוד בפלס ומידה, ולעולם לא יצטער אפילו כקליפת השום יותר מהמגיע לו לטובתו השלימה. (באר הפרשה)

 

"הכתונת בנך היא" (לז, לב)

ידוע שכאשר מתייחסים לשונא אין קוראים לו בשמו הפרטי, כפי שמצינו בשאול ששאל "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם שלשום אל הלחם" (שמואל א כ ,כז) ולא קראו בשמו 'דוד'. על כן כששאלו אחי יוסף את יעקב "הכתונת בנך היא" (ולא הזכירו את שמו) אמר יעקב "חיה רעה אכלתהו" היינו אחיו (שהתנהגו כחיות) הרגוהו… והראיה, כי "טרף טורף יוסף"- שטרפו והבליעו את שמו… "הוא מוצאת והיא שלחה" (לח, כה) מכאן שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (סוטה י:). כשהוצרך הרה"ק רבי יצחק מאמשינוב זי"ע לעבור ניתוח, הדבר גרר עמו שאלה להלכה. הספק שנתעורר היה אם במצב מסויים זה יהיה אסור להזכיר דבר שבקדושה למשך כמה ימים. בהתייעצו עם גדול אחד בענין זה, פסק לו אותו רב לאיסור, והתיר לו הרהור בדברי תורה אך לא דיבור. התלבט קשות הרה"ק, אם לא יעבור את הניתוח נשקפת לו סכנת חיים, ואם אכן ינותח ויקבל עליו הפסק, איך יוכל לעמוד כמה ימים ללא תפילה. הצדדים כבדו עליו מנשוא, צד אחד סיכן את גופו, וצד שני החריד את נשמתו, ואמנם החליט מטעם זה, 'שב ואל תעשה עדיף', והיינו לבל יעבור הניתוח, יהיה מה שיהיה. ממקום אחר נתבררה אז ההלכה, ונמצא מקום להתיר אף דיבור תורני שלא כפסקו של הרב הנ"ל, ובכל זאת עמד בסירובו לעבור את הניתוח, שהרי יתכן והרב הנ"ל יבוא לבקרו אחרי הניתוח, ומבלי משים לב יזכיר דבר תורה או תפילה מול פניו, ובזה יגרום חלישות הדעת להרב, שעוברים על פסקיו. לא הועילו טענות ומענות מקורביו על זה, הרה"ק מאמשינוב עמד בשלו, וכי איך אפשר לפגוע בכבוד יהודי, ותלמיד חכם על אחת כמה וכמה. עד שהבטיחו מקורביו שימנעו מלהכניס איש אליו בימים אלו מחמת חולשתו, אז השתכנע והסכים לניתוח. (משמרת הקודש חלק א' עמוד ר')

 

"זכרתני"… "והזכרתני" (מ, יד)

המדרש בפרשתנו אומר: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו – זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" – ע"י שאמר יוסף לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני", נוספו לו שתי שנים שנשאר בבור. השאלות: א. אם המדרש משבח את יוסף ששם מבטחו בה', אז למה נענש על כך שביקש משר המשקים שיזכירו בפני פרעה? ב. הרי יש חובת השתדלות, אז למה בקשתו של יוסף לא נחשבת השתדלות שאדם חייב לעשות? סיפר הרב מבריסק בשם אביו מעשה שהיה: נפוליאון הגיע לעיר שכבש מיד הרוסים, וערכו לכבודו נשף מפואר, לחגיגה הוזמנו אנשי ממשל ואנשי דת שהשמיעו נאומים על הכובש האדיר. נפוליאון הבחין שבין נציגי הדת נפקד מקומו של רב יהודי ולכן דרש בתוקף להביא רב שגם יישא את נאומו לכבודו. בעיירה הסמוכה כיהן רב ישיש שהובהל למקום הנשף ונתבקש לשאת מדברותיו. הוא פתח בהתנצלות שמעולם לא נאם בפני קיסר ומלך וכן התנצל על כך שלא היה סיפק בידו להתכונן, מה שאוכל לומר, אלו דברים מתוך פרשת השבוע שמדבר אני אל קהלי. נפוליאון דרבן את הרב לנאום, תוך שהוא אומר שהוא מעדיף לשמוע דברים שלא הוכנו מראש מתוך התורה הקדושה מאשר לשמוע דברי חנופה שלא מבטאים את מה שבלב. וכך פתח הרב ותיאר בכישרון רב את המסופר בפרשתנו והגיע אל יוסף שמבקש משר המשקים "כי אם זכרתני… ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה". שאל הרב: מה זה "כי אם"? יוסף היה צריך לבקש אחרי שפתר את החלום, נא הזכירני לפרעה? אלא, כשיוסף פתר את החלום, הפריך שר המשקים את הפתרון וטען כך: כשאדם נחשד בחטא למלוכה הריהו נלקח ונחקר ונכלא ונשפט ואז מתבררים הדברים, אם אכן חטא יישלח לענישה בכלא ואם יצא זכאי הריהו יוצא לחירות. לא כן הדבר כאשר החשוד הינו משרי המלך, כי אז יזמנו אותו בחשאיות לשימוע ואם מתברר שיש דברים בגו מעלים את רף החקירה בעוד שלב ורק אם יש הוכחות ברורות וצועקות לשמים אז יישפט וייכלא (וגם אם ישוחרר, לא ישוב כבר לכהונתו). טוען שר המשקים: אם הושלכתי כבר לכלא, זה בלתי מציאותי לחלוטין שישיבוני לכס תפקידי! עונה לו יוסף, הכל נכון ויפה אם אכן הושלכת לכלא בגלל החטא שלך – זבוב בתוך גביע היין. אבל דע לך שכל עצם ישיבתך בכלא אינה בגלל הזבוב בכוס, אלא כדי שאתה תפגוש אותי כאן ותזכירני בפני פרעה וע"י כך אשתחרר. ולכן דרך הטבע הרגילה (שלא תחזור להיות שר) אינה קיימת במקרה שלך. וזהו הרמז במילים "כי אם זכרתני", לומר לך שלא מחמת חטאיך לפרעה אתה נאסרת, "כי אם" – כדי שתזכור אותי ותוציאני מהכלא הזה. זו כל הסיבה שאתה כאן! סיים הרב את נאומו ואמר: שלא יחשוב המלך שביקורו כאן הוא לטובת הגויים שנאספו לכבודו, להם לא חסר כלום. כל הופעתו כאן, זה ע"י מסובב הסיבות על מנת להקל מהמיסים והגזירות שמוטלים עלינו היהודים. ואכן, הדרשה עשתה רושם עז על נפוליאון שציווה למחוק את החובות והגזירות של יהודי העיר. לפי זה יובן שוודאי שיוסף שם את כל מבטחו בה' וכפי שהמדרש מצטט את הפסוק "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו". רק כאשר ראה יוסף שחלום שר המשקים ומאסרו קשור אליו, הוא ביקש להעביר את המסר הזה לשר המשקים. ולפי גדלותו של יוסף היה בכך פגם כלשהו: כאשר אתה רואה את הנס מתרחש והולך ומבין שהוא שייך אליך, אל לך להתערב בו, זה כבר מעבר להשתדלות.

 

"ולא זכר יוסף… וישכחהו" (מ, כג)

רש"י מבאר שמשום שתלה יוסף את ביטחונו בשר המשקים, נענש והיה במאסר שנתיים ימים. המהר"ם מאמשינוב שאל: מדוע יש צורך בכפילות לשון: ולא זכר… וישכחהו". והוא תירץ: שמיד שביקש יוסף את עזרתו של שר המשקים, הבין כי עבר עבירה בכך שלא בטח בה' אלא שם מבטחו בבשר ודם, משום כך התפלל מיד לקב"ה כדי שישכח שר המשקים את בקשתו. מסופר על ה"סבא מנובהרדוק" שהיה ידוע בביטחונו בה', פעם אחת היה בבית בודד ביער ולמד תורה עד שנרו שהאיר לו כבה. ישב הסבא והצטער על ביטול התורה שנגרם לו, אך היה סמוך ובטוח כי ה' יזמין לו כל צרכו. מחשבות הביטחון בה', מלאו את ראשו, משום כך קם לפתע ופתח את הדלת… בו ברגע ניגש אליו אדם והגיש לו נר חדש ונעלם… במשך עשרים וחמש שנה שמר הסבא על שארית הנר המופלא, כדי לעשות זכר לנס הנפלא, ולהראות לתלמידיו את תוצאות הביטחון המוחלט בה' עד שפרצה שריפה בביתו וכילתה גם את הנר המופלא. דעו לכם אמר הסבא לתלמידיו לאחר השרפה, הנר נשרף, כדי ללמד אותנו שצריך האדם לבטוח בה' גם ללא הוכחות.