ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת חיי שרה מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"שני חיי שרה" (כג, א)

כולם שוים לטובה (רש"י). כי אם יקשה מדוע חי אברהם יותר משרה עד קע"ה שנים, כי באמת לפי השיטה שבן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו, א"כ חייו אז היו קכ"ז כמו שרה, שהיא הכירה את בוראה מיום לידתה, כמ"ש רש"י שהיה שמה יסכה ע"ש שסכה ברוח הקודש וא"כ היו ימי שניהם שוים וזה שכתב רש"י כולן שוים לטובה וממילא היו ימי חייהם שוים. (חידושי רבי עקיבא אייגר)

 

"ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" (כג, ב)

כתב רש"י "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". שואל הגר"ח קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", יש לעיין איך מתה שרה מחמת העקידה, והרי קי"ל "שלוחי מצוה אינן נזוקין"? וכן מקשה מהגמרא שבת שאמר התנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה", איך ימות בדרך מצוה והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקין? ומתרץ, שמה שאמרו "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" הכוונה שמחמת המצוה לא יאונה לו כל רע. אבל אם כבר נגזר עליו מכבר שביום פלוני ימלאו שנותיו בעולם הזה, אזי אדרבה, זכות הוא לו לזכות למות כשעסוק בדבר מצוה. וזה נחשב לו שמת על קידוש ד'. וזה מה שאמר אותו תנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה" שרצה שהקב"ה יסובב שביום שיגיע זמנו להיפטר שיהא בדרך מצוה ויזכה למות מתוך התעסקות בדבר מצוה. ואף גם כאן, זמנה של שרה נקצב לחיות מאה עשרים ושבע שנים. והיא זכתה שמתה מחמת הבשורה על דבר המצוה. (טעמא דקרא)

 

"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" (כג, ב)

חכמינו ז"ל אמרו במסכת שבת (קה:) "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו", יש להבין על פי משל, שמקובל שאת היהלומים ואבני החן גונזים באוצר שמור היטב, אולם לא סופרים אותם, כדי שתשלח בהם ברכה, שהרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. לעומת זאת, דברים שאינם חשובים, המצויים בבית לרוב, אין מקפידים עליהם לשומרם בתוך בתי האוצר, אולם מאידך, סופרים ומונים אותם כדי להשגיח עליהם שלא יגנבו. למרות הספירה לא חוששים בעניין סימן הברכה, השורה בעיקר על דברים סמויים, כי חפצים אלו אינם חשובים, ולכן לא חוששים שמא לא יתרבו. הנמשל מובן, שחכמינו ז"ל אמרו "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". הקב"ה מחשיב דמעות אלו ביותר, שהרי ד' אוהב מאד את הצדיקים ואת זכרם, ולכן הוא שומר עליהן ומניחן בבית גנזיו. מאידך, הוא סופר אותן כי הוא אינו מעוניין שהן יתרבו, שהרי אין הוא מעוניין במיתת צדיקים ובהגעת צער ויסורים לישראל. (חתם סופר)

 

"לספוד לשרה ולבכותה" (כג, ב)

ר' דוד סגל הלוי, בעל "טורי זהב" היה בזיווג ראשון חתנו של הב"ח (ר' יואל סירקיס, בעל "בית חדש"). כשנפטרה רעייתו רבקה בת הב"ח, נשא עליה בעלה בעל הט"ז הספד גדול, וכיד גאונותו שילב בהספד דברי הלכה וחידש כמה חידושים נפלאים. ביקש הט"ז שלא ינותק הקשר בינו ובין חותנו הב"ח, ושלח לאחר זמן אל חותנו שליח, שייתן לו את בתו השנייה, אחות אשתו הראשונה, לאשה. סירב הב"ח ואמר: בעל שיכול היה לחבר הספד על אשתו עם חידושי הלכות, דברי אגדה וכל מטעמים – אין אני יכול לתת לו את בתי לאשה…

 

"גר ותושב אנכי עמכם" (כג, ד)

אומר האור החיים הק': 'כי חש אברהם לומר על עצמו שהוא תושב בעולם הזה, שהוא היפך מידת הצדיקים, שיודעים שאין העולם הזה אלא כפרוזדור, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'גר אנכי בארץ', לזה הקדים גר, והיינו כי הוא גר בעולם הזה, ורק אחר כך אמר לבני חת כי הוא תושב עמם.

 

"ואקברה מתי" (כג, ד)

שבע פעמים נזכר בפרשה זו, 'מיתה וקבורה' ובכל פעם מזכיר הקבורה ואח"כ המיתה, כגון 'קבור מתך' חוץ מפעם אחת שאז מזכיר המיתה ואח"כ הקבורה, כדכתיב 'ואת מתך קבור'. ויש לפרש שהנה אז כבר היו קבורים שם אדם וחוה, והיו עתידים להיקבר שם עוד ששה צדיקים, והרי ידוע שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ורק שעה אחת לפני תחיית המתים יחזרו לעפרם, כדי לקיים 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', ולכן אצל הצדיקים הללו הקבורה לפני המיתה, וכנגדם כתוב ששה פעמים הקבורה לפני המיתה 'קבור מתך', אלו הששה צדיקים שעתידים להיקבר שם עוד, אבל כיון שגם נקבר שם ראשו של עשיו, כשהיה המעשה שלא נתן לקבור את יעקב אבינו, והגיע חושים בן דן ונתן לו מכה ונפל ראשו לתוך מערת המכפלה, והוא היה רשע, עליו נאמר 'ואת מתך קבור' דהיינו המיתה לפני הקבורה, כי רשעים בחייהם קרויים מתים. (הגר"א)

 

"השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך" (כג, יא)

לכאורה אריכות לשון היא, והמילה "נתתי" נכפלת כאן כמה פעמים שלא לצורך: "השדה 'נתתי' לך, והמערה אשר בו לך 'נתתיה', לעיני בני עמי 'נתתיה' לך". מדוע לא לנקוט לשון פשוטה יותר, "השדה והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי". תשובה לדבר – ישנם, שני סוגים של נותני מתנות או עושי טובות. האחד, הוא אדם הנותן מתנה או עושה טובה מתוך רצון להיטיב למקבל. השני, הוא אדם הנותן או עושה טובה מתוך מטרה (אפילו שלא במודע) שחברו יהיה אסיר תודה לו כל ימיו, ותמיד יזכור שקיבל ממנו טובה. אצל עושי טובות מסוג זה, שכיח שהם דואגים להזכיר למקבל שוב ושוב, ולו "בדרך אגב", את המתנה. ואכן אצל עפרון, כל אופן דיבורו והתנהלותו הראה, שהוא משתייך לסוג זה של עושי טובות, והראיה, שבהצעתו לאברהם, הוא כופל ומשלש שוב ושוב את עניין הנתינה, ג' פעמים בפסוק קצר אחד: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך". זוהי, אם כן, הסיבה לכפילות. (ולפי זה מובן היטב מדוע אברהם סירב בתוקף לקבל את המתנה- אברהם הבין, שאדם כזה יזכיר לו כל חייו כיצד נתן לו, ולכן העדיף לשלם כל מחיר ובלבד שלא יקבל ממנו חינם).

 

"וישתחו אברהם לפני עם הארץ" (כג, יב)

הנודע ביהודה הלך לקבץ נדבות לדבר חשוב, והגיע לבית קמצן וגס רוח. אמר לו מלווהו "אין זה מכבודכם ללכת אל איש כזה". ענה לו הנודע ביהודה, כשצריך אדם לחלב הוא מתכופף אפילו לפני הבהמה ובלבד שיוכל לחלוב אותה.

 

"ואברהם זקן" (כד, א)

אמר אברהם להקב"ה אמרת לי יפיפית מבני אדם, איזה יפוי יש לי כאשר אני ובני נכנסים יחד לעיר ואינו ידוע מי האב ומי הבן לתת לו כבוד כי היה קלסתר פניהם שווה ממש, אמר לו הקב"ה "ממך תתחיל הזיקנה". באותו הלילה הלבינו שערות ראשו של אברהם ואמר לה' עשיתני דוגמא בעולם, ומאז ניתנה הזיקנה. (תוס' הרא"ש)

 

"אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו" (כד, ב)

מנהגו של עולם, כשאדם עומד להלוות ממון לחבירו הריהו חוקר ודורש אחרי יושרו של הלווה ורק אחרי שאין לו עליו כל ספק אז מלווהו את ממונו, לעומת זה בענייני יהדות כאשר בא האדם לקנות בשר כשר או תפילין או כל תשמיש של קדושה אינו מקפיד לדרוש ולחקור במיוחד, והוא נוטה לתת אימון בכל אחד. ולא כך נהג אברהם אבינו, אלא להיפך. בענייני ממון נתן אימון מלא בעבדו אליעזר "המושל בכל אשר לו", ואילו כשהגיעו הדברים לענין יהדות לקחת אשה מתאימה ליצחק אז לא סמך על אימונו והבטחתו של אליעזר אלא דרש ממנו שבועה חמורה "שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי" מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שפעם הגיע לאיזה עיירה נידחת והתאכסן באכסניא לא מוכרת לו, כשהגיע רבי ישראל אל האכסניא פנה אליו בעל המקום ואמר לו כבודו נראה יהודי נכבד, וודאי יודע הוא גם לשחוט, הנה יש לי כאן בהמה והשוחט לא נמצא, יואיל נא מר בטובו לשחוט לי את הבהמה. אמר לו רבי ישראל שאינו יודע לשחוט. לאחמ"כ פנה הגרי"ס אל אותו אכסנאי ובקש ממנו הלוואה כספית גדולה. התנצל אותו אכסנאי ואמר שאינו מכיר את הגרי"ס אם בן אדם נאמן הוא או לא, "אם כן" אמר לו הגרי"ס, "איך רצית לסמוך על שחיטתי, וכי מכירני אתה?!… (אמרי חן)

 

"לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני" (כד, ג)

כנעני מלשון סוחר. לא תיקח אשה ליצחק מאלה שעושים עסק בשידוכים, שהעיקר אצלם הוא המוהר, הנדוניה וכדומה.

 

"ההשב אשיב את בנך" (כד, ה)

אחד משלוחי הרבי מליובאוויטש רצה מאוד לנסוע לחודש החגים אל הרבי. הוא שאל את הרבי ונענה שעליו להישאר במקומו ולהיות עם בני קהילתו. משפחתו של השליח, המתגוררת בניו יורק, ליד הרבי, קיבלה את המענה באכזבה, כי גם הם השתוקקו שבנם ומשפחתו יחגגו עמם את החגים. אביו של השליח ניגש אל הרבי ואמר שבנו רוצה מאוד להיות אצל הרבי בחגים. השיב הרבי: "לרצות – הוא צריך לרצות להיות כאן, אבל להיות – עליו להיות שם".

 

"הוא ישלח מלאכו לפניך" (כד, ז)

איתא במדרש, בשעה שאמר אברהם "הוא ישלח מלאכו לפניך", זימן לו הקב"ה שני מלאכים, אחד להוציא את רבקה ואחד ללוות את אליעזר. ולכאורה קשה, ממה נפשך אם היה נצרך לשני מלאכים אחד ללוות את אליעזר ואחד להביא את רבקה, ואין מלאך אחד עושה שני שליחויות, למה אמר אברהם 'מלאכו' לשון יחיד. ואם אברהם הבין שדי במלאך אחד, מה הסיבה ששלח הקב"ה שני מלאכים. ונראה על פי מה דאיתא במדרש, שכשאדם עושה מצוה אחת הקב"ה נותן מלאך אחד, והעושה שתי מצוות הקב"ה נותן לו שני מלאכים. והנה אליעזר בשליחותו עשה שתי מצוות, האחת שהלך בשליחותו של אברהם, השניה שקידש את רבקה. אבל לגבי אברהם המצוה השניה עדיין היה בספק, כי שמא לא תאבה האשה ללכת אחריו. לכן אמר "הוא ישלח מלאכו" – רק מלאך אחד, כי מצוה זו ודאי מקיים שהולך בשליחות אברהם. אבל הקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו ויודע את העתיד להיות, הרי ידע שיצליח אליעזר בשליחותו ויקדש את רבקה, ואם כן יקיים שתי מצוות, לכן שלח עמו הקב"ה מיד שני מלאכים. (מעשה רוקח)

 

"ה' אלוקי השמים… הוא ישלח מלאכו לפניך" (כד, ז)

כאשר מספר אליעזר לבתואל ולבן את השתלשלות הסיפור, הוא משנה את לשונו של אברהם מ"ישלח מלאכו לפניך" ל"ישלח מלאכו איתך" (שם מ). מה פשר השינוי? כאשר המלאך הולך בראש, לפני האדם, הרי שהוא דואג ליישר את הדרך, לפנות את המכשולים, להסיר כל עיכוב. אולם כאשר המלאך הולך עם האדם, בשווה לו, הרי שאף אם יקדם המלאך בדרך ניסית כל מקרה ופגע רע, עדיין יצטרך האדם להמתין עד שיסיים המלאך לעשות זאת.
* * * שעות ארוכות הסתובבו שניים מגדולי חסידי חב"ד, המשפיע המפורסם ר' מנדל פוטרפס ור' שמואל רייטשיק, לאסוף כספי צדקה למוסד חינוכי מסוים. החל משעות הבוקר התדפקו על דלתי נדיבים שעמם קבעו פגישות מראש, עברו ממשרד למשרד, מנגיד לנגיד, למען חינוכם של ילדי ישראל. הדרך לכל משרד ארכה זמן, בחלק מהמשרדים בעל הבית היה באמצע פגישה והם הוצרכו להמתין לו עד שיסיים, וכמובן שבכל משרד נאלצו לספר מחדש על המוסד עבורו הם מבקשים תרומה, להתחנן, להפציר ולדאוג לרכך את היהודי שמולם כדי שייתן כמה שיותר. לאחר שסיימו את רשימת הכתובות המתוכננת, החליטו להמשיך במאמץ נוסף למשרדי גבירים שעמם לא תיאמו מראש. הם יעשו את שלהם והקב"ה יעשה את שלו. האחרון ברשימה היה גביר גדול, אליו הגיעו בשעות הערב המוקדמות, ממש טרם סוף היום במשרד. הם ביקשו להיכנס לחדרו ונענו שהגביר יושב כרגע עם לקוח בפגישה, הוא עודכן כעת שהם חפצים לפגוש בו והוא יקבלם מיד לאחר הפגישה. בינתיים הם מוזמנים לשבת על כורסאות ההמתנה ולחכות שהוא יסיים. כורסאות ההמתנה היו רכות ונעימות, המשרד היה חם בניגוד לקור ששרר בחוץ, שניהם היו עייפים ומותשים מיום שהיה קשה גם עבור צעירים בגיל, קל וחומר עבור שני יהודים שחצו את גיל השישים. שמורות עיניהם נעצמו והם שקעו בשינה קלה… כאשר יצא הגביר מהמשרד וראה אותם ישנים, הורה שלא להעיר אותם. הוא יצא לדרכו כשהוא משאיר עבורם צ'ק, תוך הוראה לעובדיו לחכות בסבלנות עד אשר יתעוררו מעצמם ורק אז לתת להם אותו. לאחר זמן מה התעוררו החסידים וקיבלו את הצ'ק תוך הסבר שהגביר נאלץ ללכת ולא רצה להעירם. הם הביטו בצ'ק וראו שהסכום שנכתב בו גבוה יותר מהסכומים שאספו משך היום כולו!… פונה ר' מנדל לחברו ושואל: "נו, ר' שמואל, באיזה משרד נלך 'לישון' כעת?"…
* * * אברהם מתפלל על אליעזר שדרכו תצליח. הוא לא מסתפק בכך שמלאך ילך עם אליעזר, אלא שהמלאך יקדים לפניו ויסיר כל מכשול. שאליעזר יוכל ללכת ב"קפיצת הדרך" בלי שום בעיה. אברהם מלמדנו שכאשר מתפללים לישועת השם, יש לבקש את הרמה הגבוהה ביותר. למשל, לא להתפלל על ניתוח שיצליח, אלא על רפואה שלמה בידי שמים ללא רופאים ותרופות. אליעזר לעומת זאת מלמדנו פרק בענווה, הוא מספר שאברהם ביקש על מלאך שילך "איתו", הוא לא מעלה בדעתו לספר שהמלאך הלך "לפניו". על אף שההשתדלות נעשתה ברמה הגבוהה ביותר, הוא מציין שפעולותיו היו כשינה בכורסה מרווחת כשבסופה ממתין סכום גדול בלא לעשות מאומה. (במחשבה תחילה)

 

"ה' אלוקי השמים… הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" (כד, ז)

לאחר מכן, כשאליעזר בא לבצע את השליחות, התפלל לפני ה' ואמר 'ה' אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם'. ושואל רבינו האור החיים הקדוש מה היה הצורך שאליעזר יתפלל, והלא כבר הבטיחו אברהם שה' ישלח לו מלאכו לפניו? ומיישב, וזה לשון קודשו: 'בטוח היה אליעזר באדונו שתפילתו מקובלת, אשר התפלל 'הוא ישלח מלאכו', והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי שהדבר יעשה על ידו, כי ימצא לפעמים שתהיה מניעה לקיים דברי התפילה מצד האמצעי, לזה התפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו'. עד כאן לשון קודשו. כלומר: השדכן יכול להשפיע, בזכויותיו או להיפך, להועיל או לקלקל שידוך, ולכן אליעזר עבד אברהם התפלל שלא תיגרם תקלה על ידו.

 

"ולקחת אשה לבני" (כד, ז)

על הגאון רבי יצחק דוב קופעלמאן זצ"ל מסופר, שכאשר ביקשו 'לברר' אצלו על בחור לשידוכים, מיאן לדבר. הוא הסביר: "כל הבחורים הם כמו בני, אצל אבא לא 'מבררים' על בנו"… (כי בם חייתני)

 

"בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים" (כד, לב)

שואל האור החיים הק', האם לבן היה כזה אדיב שהזמינו לביתם להכנסת אורחים, היתכן? התשובה נמצאת בדברי לבן עצמו שאמר 'בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ' ולכאורה המילים 'למה תעמוד בחוץ' מיותרים. אלא נתכוון לבן להדגיש לאליעזר שכל מה שמכניס אותו הביתה, הוא רק כדי שלא יעמוד בחוץ, והכין לו 'מקום' בלבד, אבל שאר הדברים שהוא צריך, שידאג לעצמו. בפרשת בלק מפרש רבינו הקדוש בדרך דומה את התנהגותו של בלעם, שכשבלעם שלח את השרים ששלח אליו בלק, כדי שיבואו שרים נכבדים יותר מהם, הוא שלח אותם בבוקר ולא בערב. התורה מדגישה נקודה זאת, להשמיענו צרות העין שלו, שלא יצטרך להאכילם בבוקר.

 

"לא אוכל עד אם דיברתי דברי" (כד, לג)

רבי שמואל מקאריב שלח באחד הימים את תלמידו רבי נח מקאריב, אל הרה"ק רבי ישעיה מפשדבורז במטרה להציע לפניו שידוך לאחד מבני ביתו. הגיע רבי נח אל רבי ישעיה וסיפר את מטרת בואו. מיד ערכו לפניו שולחן במיני מאכלים להשיב את נפשו ורבי ישעיה ביקש ממנו שיאכל קודם. נענה רבי נח ואמר: הלא אצל אליעזר מצינו שלא הסכים לאכול מאומה עד שיציע את השידוך, אם כן קודם אדבר את מה שרצוני לומר ואחר כך אטעם. נענה הרה"ק מפשדבורז בצחות לשון: אצל אליעזר נאמר "ואבוא היום אל העין", מסביר רש"י: "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ". אם כן, לא שהה אליעזר זמן רב בדרכים ולא עבר זמן רב מאז שאכל בביתו. אולם אתה הרי שהית מספר ימים בדרך וזמן רב חלף מאז אכלת בביתך, על כן קודם אכול ותנוח, ולאחר מכן אשמע בחפץ לב כל שברצונך… (במחשבה תחילה)

 

"ואבוא היום" (כד, מב)

"יפה שיחתן של עבדי אבות" (רש"י). הפרשה מספרת כיצד הלך אליעזר לשדך את רבקה ליצחק. הסיפור נכתב פעמיים: פעם אחת כאשר הדברים התרחשו, לפי סדר המאורעות ופעם שנייה כאשר אליעזר מגולל את הדברים באזני משפחת רבקה. שאל הרב מפוניבז', לשם מה הכפילות? הרי הפרטים בשני המקומות זהים כמעט לחלוטין? והרב השיב: בנוהג שבעולם שרוב השדכנים רואים הכרח לדבר בשתי לשונות, אצל צד החתן מדברים כך ואצל צד הכלה אחרת. הכל לפי ראות עיניהם כי נדמה להם שבדרך הזו יביאו את השידוך לידי גמר טוב. אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורתו של אברהם והוא בעצם "אבי השדכנים", בא ללמדנו שאין צורך כלל בתכסיסים אלו ואל להם לשדכנים לזוז כמלא הנימה מן האמת.

 

"ואבא היום אל העין" (כד, מב)

כתב רש"י, היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ. במאמר האצילות מסופר על החכם הגדול, המקובל מנברונה, שהעיד על רבו החסיד ר' אלעזר מורמיש ז"ל, כי לעתים, כשהיה צריך להגיע למקום רחוק לצורך מצוה, היה רוכב בדמות ענן המוזמן לכך והגיע אל המקום הרחוק ההוא, ומקיים מצוותו וחוזר למקומו, ופעמים היה רוכב על בהמה כשאר בני אדם. פעם אחת נזדמנה לו מצות ברית מילה במקום רחוק, ורכב על פי השבועה כמשפטו המורגל אצלו, ושכח איזה דבר אחד מהשימוש הנצרך לאנשי החכמה הזאת, ופלטו הענן קרוב אל הארץ, ונעשה פיסח צולע על ירכו, ולא נתרפא מאותו חולי בשום תחבושת בעולם עד יום מותו והיתה מנוחתו כבוד. (קב ונקי)

 

"אשר הנחני בדרך אמת" (כד, מח)

פעם נכנס הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זיע"א לבית מדרשו בשבת קודש, כשהוא לבוש בבגד הלבן ההדור של הימים הנוראים, נרעשו הכל לנוכח דמותו רבת ההוד של הרבי, והבינו שהרבי החליט ללבוש בשבת בגדי לבן כמנהג תלמידי האריז"ל ותלמידי הבעש״׳ט הקדוש זיע"א. עלה הרה"ק לבימה והכריז: ברצוני להודיע קבל עם ועדה, שלא יטעה מאן דהוא לחשוב שלבשתי את הבגד הלבן משום שזכיתי לאיזו מדרגה גבוהה וכדו', הריני להודיע שבגד המשי הרגיל שלי נעלם, ולא מצאתי לפי שעה אלא בגד זה של הימים הנוראים, ולכן לבשתיו לכבוד שבת קודש.

 

"מה' יצא הדבר" (כד, נ)

בבית רבינו החתם סופר גדל יתום בשם עזרא. כשהגיע לפרק האיש מקדש, הציעו לפניו כמה שידוכים, וביניהם היתה בתו של הנגיד ר' נחמיה, ראש הקהל בסערדאהעלי. אך רבינו לא ידע לשית עצות בנפשו, איזה שידוך לקרב ואיזה לרחק. בוקר אחד, בהקיצו משנתו, פתח פיו בקרא: (תהלים פו, יז) "כי אתה ה' עזרתני ונחמתני" (תהלים פו, יז). ראה רבינו בכך רמז כי "עזרתני" הוא עזרא, ו"נחמתני" הוא נחמיה, ומיד שלח לנגיד ר' נחמיה שיבוא לגמור את השידוך עם הבחור עזרא. ("ספרא דמלכא" – מאת מהרש"צ גנץ)

 

"ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה" (כד, ס)

ביאר הגה"ק רבי שמעון סופר מקראקא את מנהג ישראל לברך את הכלה טרם יציאתה לחופה בפסוק "אחותנו את היי לאלפי רבבה", כי לכאורה איך משתמשים בברכתו של אותו רשע. אלא שהכוונה לענות כנגד לבן, אתה אמרת שרבקה אחותך היא – מצד הטומאה, לא כך היא אלא "אחותנו את" – מצד הקדושה, וכה "היי לאלפי רבבה". (יפה שיחתן)