ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תשא תשע"ט – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ונתנו" (ל, יב)

אם תקראנו למפרע יהיה ג"כ "ונתנו" – לומר לך, כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום. (בעל הטורים)

 

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם" (ל, יב)

בתחילת הנהגתו של הרה"ק בעל התניא בא לבקרו אחד המתנגדים. בכניסה לביתו של הרב פגש האורח במשרת העומד על יד הדלת ומונע כניסת אנשים בלתי קרואים. כשנכנס האורח אל הקודש פנימה העיר לרבי על כך שהוא נוהג בעצמו להחזיק משמש צמוד, וכי יש בדבר משום התנשאות ורמות רוחא. הרכין בעל התניא את ראשו כבשעת אמירת תחנון, ולאחר דקות ספורות הרים ראשו ואמר, כמו שיש בגד מיוחד לראש ובגד לגוף ואין בכך התנשאות כך גם הראש בבני ישראל צריך להיות מובדל מגוף האומה, וכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל' שצריך לישא את הראש לבני ישראל. שאלו האורח, כדי להשיב לי תשובה זו אין צורך בהנחת הראש על השולחן כבשעת תחנון. נענה בעל התניא ואמר, בעת מחלוקת קרח כנגד משה רבינו, אמר קרח, 'כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה', וישמע משה ויפול על פניו', הרי היו אלה דברי חוצפה ועזות מצד קרח, ומה יש להתרגש מזה. אלא, משה רבינו נפל על פניו וביקש להבין שמא שואלים שאלה זו משמים, כמו שלימד הבעל שם טוב, שכל מה שמראים ומשמיעים לאדם עליו לפשפש במעשיו שמא מראים לו זאת משמים כדי שיתן אל לבו. אולם אני התבוננתי בדבר וראיתי כי נקי אני משמץ התנשאות ואין עלי תביעה בשמים על כך, אחר כך יכולתי לענות לך את מה שעניתי.

 

"כי תשא את ראש בני ישראל" (ל, יב)

רבינו האור החיים הקדוש מבאר בדרך רמז את הפסוקים הבאים, 'כי תשא את ראש בני ישראל' אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, וכל רואה יתמה בהילקח איש צדיק קודם זמנו, הטעם הוא 'לפקודיהם' לצד חסרון ישראל הוא שנתחייבו כליה, ואני נוטל את ראשם בעדם וזה מכפר על בני ישראל. וכיון שהדור גרם לפטירתם, לזה 'ונתנו איש כופר נפשו' שכל אחד צריך להרגיש שהוא חייב מיתה לשמים, ועל ידי זה יתעורר לתקן נפשו. ולא יאחרו נתינת הכופר, אלא תיכף ומיד יתקנו הדבר, ואם לא יעשו כדבר הזה יפקוד אותם עוד הפעם בחינת הרעה חס ושלום 'וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו'. ועיקר התיקון, צריך להיות באמצעות לימוד התורה שהיא מגינה ומכפרת עוון ומרבה זכויות, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 'ותלמוד תורה כנגד כולם', וזה הפירוש 'זה' יתנו כל העובר על הפקודים, ד'זה' רומז לתורה כמו שכתוב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', והשם יתברך מראה באצבעו 'זה יתנו' מספר התורה המונח לפני. ומי שאינו בן תורה, יתן כופר נפשו על ידי החזקת תורה בשותפות יששכר וזבולון, וזהו 'מחצית השקל' שיתנו חצי כספם לעמלי תורה ויחשב להם כאילו עסקו בתורה.

 

"זה יתנו" (ל, יג)

ברש״י: ׳הראה לו כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו׳. יש להבין מה נתקשה משה בזה שהיה צריך להראות לו מטבע של אש. גם יש להבין לאיזה צורך ציווה הקב״ה שיביאו לו תרומה, הלא ׳לי הכסף ולי הזהב נאום ה׳׳. ונראה דהנה זה היה מחסדי השי״ת, שהרי בעת החורבן כילה חמתו על העצים ועל האבנים, ולולא זאת היה ח״ו יוצא הקצף על שונאיהם של ישראל. וזה היה אפשר רק על ידי שנתנו ישראל את נדבה מכספם לבנין המשכן, על כן היה ביכולת ליקח זאת כופר לנפשם. וכאשר אמר הקב״ה שיתנו מחצית השקל ״לכפר על נפשותיכם״ הבין משה שעתיד המקדש ליחרב בעוונותיהם, נתקשה משה ונצטער על זה, על כן הראה לו מטבע של אש להפיס דעתו שאף שיחרב הרי גם עתיד להיבנות באש. (שארית יהודה)

 

"זה יתנו… מחצית השקל" (ל, יג)

"כמין מטבע של אש הראה לו". משה תמה כיצד מטבע פשוטה יכולה להוות כופר נפש. הראה לו שאין זו מטבע פשוטה אלא של אש – שרק אם הנתינה תהיה מתוך התלהבות של אש, תהווה כפרה. אחרת, היא באמת סתם מטבע.

 

"ורחצו אהרון ובניו" (ל, יט)

בזמן שבית המקדש היה קיים הכהנים היו חייבים לרחוץ את ידיהם ורגליהם לפני עבודתם כמו שכתוב בפרשתנו: ״ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אוהל מועד״. לפי הרמב״ם גם היום קיים המושג של נקיון הגוף לפני התפילה: ״שחרית – רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל״ (הלכות תפילה פרק ד׳ הלכה ג׳). למה הרמב״ם מוסיף את הפרט של הפנים שלא היה קיים בזמן בית המקדש? אלא, בזמן ההוא היו ה״פנים״ מובדלים מעצמם מענייני החולין, וממילא לא היה צורך בטהרה ובקדושה מיוחדת קודם העבודה במקדש. אולם בזמן הגלות, הטורדת את מנוחת האדם עד שקורה שגם הראש שקוע בבעיות חיי היום יום, לכן יש צורך בתוספת טהרה כדי לטהר גם את הפנים!

 

"קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה" (ל, לד)

כשהתאסף פעם מנין בחדרו של 'בעל ההפלאה', הבחין הגאון בין הנאספים באחד פוקר קל דעת, אשר דעת חכמים לא היתה נוחה ממנו. רמז הגאון למקורביו כי יביאו אדם נוסף, כדי שיהיו עשרה ישראלים כשרים. כשהבחין בנעשה, פנה אותו אדם בתמיהה, והלא גם החלבנה נמנתה בין סממני הקטורת. אמנם כן, השיב הגאון, ומשום כך היו שם עוד עשרה סממנים. (דברי זקנים)

 

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (לא, טז)

מפרש האוה"ח הק', "ושמרו" – ויצפו, כמו "ואביו שמר את הדבר". שלא יהיה השבת עליהם לטורח, אלא ישמחו בו ויהיו תמיד ממתינים ומצפים בכליו עיניים, מתי יבוא. "מזה ומזה הם כתובים" (לב, טו) חסיד אחד בא לרבי שלו בשאלה: האם מותר לו לרמות בדבר קטן, כי זה יציל אותו ממצבו הקשה. ענה לו הרבי: משום כך היו הלוחות כתובים משני הצדדים, לרמוז לך, שאיך שלא תהפכם, יהיה כתוב "לא תגנוב".

 

"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" (לב, לא)

בפשטות תמוה מאוד כוונת משה בזה, דאמאי הגדיל החטא ואמר שחטאו חטאה גדולה, שזהו סיבה שלא ימחול את ישראל, בו בזמן שהוא רוצה לבקש רחמים ומחילה וסליחה על בני ישראל. הרה"ק מקוזמיר זי"ע (בספר נחמד הזהב, והובא במעינה ש"ת) פי' שמשה רבינו אמר להקב"ה, שהכירו ישראל בחטאם שחטאו חטאה גדולה, ואינם מנסים לתרץ ולהצדיק את חטאם, וזהו עיקר גדול מעיקרי התשובה להכיר בחטא, ואדם הראשון שניסה לתרץ את חטאו ואמר האשה אשר נתת עמדי הוא נתנה לי, לא הועילה לו תשובתו. והרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע ביאר, דהנה חטא הוא שוגג, ויש שני מיני שוגג, שוגג קרוב למזיד, ושוגג קרוב לאונס, וזה שהמליץ משה רבינו ע"ה בעד ישראל ואמר, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, היינו "שוגג גדול" שאין בו שום נדנוד מזיד רק הוא קרוב לאונס.

 

"וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (לב, לד)

יש להבין הטעם, למה דווקא כשיענישם הקב"ה על חטא אחר אז יפקוד עליהם גם עון העגל, ובלאו הכי לא. ונראה, כי ידוע ששני מיני חוטאים היו בעגל: אלו שעשו העגל בפועל ממש, אשר הרגום בני לוי ואשר נגפם הקב"ה: ואלו שלא חטאו בפועל, רק היה בהם חטא על שלא מיחו בעוברי עבירה, וגם אותם ביקש הקב"ה לכלות, ועליהם התפלל משה רבינו ע"ה. וידוע מה שאמרו חז"ל (מנחות מא.) דבעידן ריתחא מעניש הקב"ה על 'עשה'. והנה האנשים שלא מיחו בעושי העגל עברו על מצות עשה ד"הוכח תוכיח". ולפיכך, היות ובאותה שעה היה עידן ריתחא על עושי העגל, רצה הקב"ה לענוש גם את אלו שלא מיחו, וביטלו מצות עשה. ועל כך הועילה תפלת משה שלא ענשם תיכף, וממילא שוב אחר כך כבר אינו 'עידן ריתחא', ואין ראוי לענוש על מצות עשה. מעתה יובן היטב מה שאמר הקב"ה: "וביום פקדי", היינו, כשיעשו חטא אחר ויהיה עידן ריתחא לענוש אותם על חטא אחר, אז "ופקדתי עליהם חטאתם" ואענישם גם על חטא זה שלא מיחו בעושי העגל ועברו על מצות עשה ד"הוכח תוכיח". (אמרי שפר להגאון מהרש"ק ז"ל)

 

"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" (לב, לא)

כיצד קרה הדבר, שאל הגאון רב"מ אזרחי שליט"א, שבני ישראל טעו וחטאו בחטא העגל ואילו שבט לוי לא חטא? והוא השיב, הרי מקור טעותם של בנ"י נבע מכך שהשטן הראה לבנ"י את משה רבינו מת ומוטל במיטה. השטן הראה לבנ"י מציאות! משה רבינו מת! ואז הם החליטו לעשות להם תחליף. בני לוי לעומתם לא הלכו שבי אחרי הטעות הזו. הא כיצד? הרי הייתה זו מציאות ממש! שמשה מת! התשובה היא: "המציאות" הזו הייתה אילוזיה של השטן = דמיון שווא, תעתוע של השטן. כשהשטן רוצה הוא מייצר "מציאות", היחידים שיכולים להבחין בין "מציאות" למציאות, הם עיני הדור. הגדולים של הדור שרואים את הנולד! ואחריהם הלכו שבט לוי, ולכן הם לא טעו ולכן הם יכלו לשים איש חרבו על ירכו ולהרוג איש באחיו.

 

"ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (לג, יא)

שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבעל פה שהיה כמעיין הנובע באהל משה ולא רצה להפנות משקידת לימודו לשום דבר. (העמק דבר). הרבה תירוצים שלא נעסוק בתורה היצר הרע מזמן לנו, זה השיקול, זו הבחינה וזה החישוב: מה עומד מול מה, מה טפל ומה עיקר, ורק כאשר האדם ירגיש שהתורה היא שלו וכאשר הוא בטל ממנה הוא חש את ההפסד, אז ירגיש את ערכה האמיתי. משל למה הדבר דומה, לאדם שרצה לערוך סעודה מפוארת לרגל נישואי בנו, ולעת ערב הלך לקנות מוצרי מזון בסכום גדול מאוד, כאשר הגיע לאחד המרכולים הגדולים התברר שהוא הגיע עשר דקות לאחר זמן סגירת החנות. האיש ניגש לשומר השער וביקשו שיואיל לפתוח את שערי החנות כיון שברצונו לקנות בסכומים גדולים מאוד ובוודאי בעה"ב ישמח. למרות הסבריו של בעל השמחה לא נעתר השומר לבקשתו. גם תחנוניו של האיש כי אין לו זמן אחר לקניות ומועד המסיבה קרוב, לא שינו את דעתו. בצר לו נאלץ האיש לעזוב את החנות ולחפש מקום אחר. בהגיעו לחנות השניה הביט בשלט המורה על שעות פתיחת החנות וסגירתה וראה שהדלת סגורה גם כאן. האיש לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא הביט פנימה אל תוך החנות וראה כי בעה"ב עסוק בסגירת הקופה, נקש בדלת וביקש שיפתח לו. כששמע בעה"ב את הרכישות שמוכן האיש לערוך, מיד פתח את הדלת ושירת אותו בשמחה רבה ואף הגיש לו כיבוד קל במהלך הקניה. האיש שמח עד מאוד על השירות הנפלא, שילם ביד נדיבה ובמזומן. לקראת צאתו שאל את בעה"ב: "אמור לי, מדוע בחנות השניה סירב השומר לאפשר לי לרכוש את המוצרים? הרי אף שם הייתי משלם טבין ותקילין". ענה לו בעה"ב: "בחנות ממול ניצב שומר שיש לו שעות עבודה קבועות ואין לו שום קשר לחנות, אין זה מעניינו מה היקף הקניות במרכול, אך כאן אני הוא בעל החנות, כל ההכנסות שייכות לי. כאשר ראיתי את רשימת המוצרים שהנך מעוניין לרכוש, הבנתי מיד שכדאי לי להשקיע זמן נוסף, כי כל רגע נוסף שאתה בחנותי הכנסותיי גדלות". כך צריכה להיות הרגשתו של האדם לגבי לימוד התורה, שכל רגע ורגע של לימוד הוא שלו, זהו רכושו, בכך הוא מגדיל את זכויותיו וכדאי לו להשקיע "שעות נוספות" בלימוד. אך אם האדם ירגיש כ"שומר בשער" שכל רגע נוסף שהוא נשאר בבית המדרש הוא חש צער וסבל, משמע שהוא בבחינת שומר שמחכה לסיים את שעות עבודתו אז התורה אינה קניינו. ויבחן כל אדם את עצמו האם התורה היא קניינו, ואיך יבחן זאת, כמו שומר אם הוא מגיע לשיעורים ולתפילות בזמנים הקבועים והוא אינו בבחינת מוסיף והולך, ואם לקראת סוף התפילה או סיום הלימוד הוא מתחיל להרגיש שקשה לו, שהזמן לא עובר והוא בקושי מצליח להישאר עד הסוף, וכמובן אין מה לדבר על זמן נוסף שהוא מוכן להישאר משמע שהוא בבחינת שומר בשער. אך אם הוא משקיע בלימודיו ובתפילתו מעבר לזמן והוא אינו חש מעמסה מבחינת הזמן משמע שהתורה היא קניינו. (אור דניאל)

 

"וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג)

בצעירותו שהה מרן ה'חתם סופר' בעיר מינץ ואת סעודותיו היה סועד על שולחנו של נגיד מיהודי העיר. באותה תקופה פשטו על העיר רבים מחיילי צבא צרפת והתפזרו בה. כדי להתקיים, אילצו החיילים את נגידי העיר לארחם בבתיהם ולזון אותם. אחד החיילים התקרב אל הנער היהודי המחונן וביקשו ללמדו עניינים שונים ותמורת זה יעשה עבורו מלאכות ושירותים שונים. לא ארך הזמן, וחיילי צרפת נטשו את העיר, ובהם גם אותו חייל שגילה יחסי קירבה לחתם סופר הנער. כעבור שלושים שנה מאז שהותו במינץ פרצה מלחמה קשה בממלכת האוסטרו הונגרית. באותם ימים הגיעה אל בית דינו של החתם סופר פרשה שהיתה קשורה ברכישת נשק בלתי חוקי על ידי יהודים מקומיים, וכאשר נתגלעו ביניהם חילוקי דעות ולא יכלו להגיע לעמק השווה ביקשו את חוות דעתו ופסיקתו של מורם ורבם. אחד מבעלי הדין מסר את פסק הדין שבידו לערכאות של בית המשפט הממלכתי הצבאי, לאות ולראיה כי בעלי הדין השונים פגעו בבטחונה וסיכנו את שלומה של הממלכה. עיין שופט הצבא הראשי בפסק הדין וגילה את שמו של החתם סופר מתנוסס עליו, התמלא השופט כעס רב על הרב היהודי על שידע מן הפרשה ולא סיפר על כך לשלטונות, והחליט להעמידו לדין כמרגל. פחד נורא נפל על יהודי הקהילה על כי מורם ורבם הגדול נקלע לסכנת פיקוח נפש, הללו ידעו כי בשעת מלחמה יחמירו בדינו של 'מרגל' ולא יקפידו לחקור ולברר על אמיתות האשמה. נמנו וגמרו לאסוף סכום כסף, כדי לסתום פי המשטינים והמקטרגים, ואכן בתוך זמן קצר עלה בידם לגייס יותר מעשרת אלפים זהובים. ביום המשפט, הגיע החתם סופר לבית המשפט הצבאי, את 'הנאשם' הושיבו באמצע החדר וסביבו ישבו שופטי המלחמה, וביד כל אחד מהם חרב שלופה. נבהל ה'חתם סופר' מן המראה שנגלה לעיניו, והנה זה פלא, השופט הראשי החל להשמיע את דבריו בדברי הרגעה ועשה הכל כדי להפיס דעתו של החתם סופר. הוא הוסיף ואמר כי אל לו לירא מן החרבות השלופות, כי כן מנהגם של שופטי הצבא בכל משפט שבו דנים. אחר כך ציווה להשיב החרבות לנדנן. המשפט עצמו נמשך זמן קצר בלבד. החתם סופר השמיע את גירסתו ודחה את כל טענת השופטים תוך כדי דיבור, קרא ראש השופטים לחתם סופר וציוהו לצאת לחדר צדדי. כאשר היו שניהם לבדם, פנים אל פנים, פנה אליו השופט ואמר, אינך מכירני, אך אני זוכר אותך היטב. אני הייתי אותו חייל אשר לפני שלושים שנה התוודענו איש אל רעהו בבית הנגיד היהודי במינץ. הבטיח השופט כי לא יאונה לחתם סופר כל רע וכי ידאג שיצא זכאי במשפט. וכך הווה. נתבונן שבעת אשר ישב החתם סופר במינץ בבית הנגיד והתקרב אליו איש מלחמה ההוא, והוא היה לו לתועלת ולסעד, עוד לא ידע מה יהיה בסופו אחרי שלושים שנה ובאיזה אופן ישלם לו טובה נגד טובה, אמנם מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ית"ש ויתעלה לנצח. בזה פירש ה'חתם סופר' 'וראיתי את אחורי ופני לא יראו' כי פעמים הרבה אנו רואים דברים וסיבות שונות הנעשים בארץ באין מבין על מה ולמה הקב"ה עשה כן ולאיזה צורך ותכלית, אבל בעבור ימים רבים אנו רואים ומבינים למפרע שלא לחינם וללא הועיל עשה ד' ככה, כי היו הכנות והקדמות שיעשה על ידם דבר גדול תשועה ופורקן לישראל בכללית או בפרטית. והיינו 'וראית את אחורי' לאחר שנעשה תכלית הדבר, אז תבין ותראה למפרע לאיזה כונה היו הסיבות והענינים הקודמים, אבל 'פני', מה שלפני, מה שעתיד לבוא קודם עשיית הדבר והתכלית, 'לא יראו ולא יבינו'. (חוט המשולש)

 

"ורב חסד ואמת" (לד, ו)

לכאורה קשה הרי מדובר פה בי"ג מדות של רחמים ומדת 'אמת' זה דין ולא רחמים כי אם שופטים את האדם במדת האמת צריך להענישו על מעשיו הלא טובים. ותירץ רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל שיש אנשים הלובשים איצטלא דרבנן כמו בנש"ק, אך בתוך תוכם הפנימי הם רחוקים מזה ואם ה' ידון אותם כפי שהם נראים בחוץ הרי אז ידקדק עמם כחוט השערה כמו בצדיקים אבל ה' היודע האמת שהם רחוקים מלהיות צדיקים מתנהג עמם כמו שהם ואז אין מדקדק עמם כחוט השערה, ואז יוצא שמדת ה'אמת' מביא עליהם רחמים ולא דין.

 

"אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור" (לד, יז-יח)

בין תלמידי מרן החתם סופר היה תלמיד אחד אשר היה בחור מופלג מאד, ואף היה משמש בביתו של החתם סופר, פעם בא לפני רבו והתוודה במר ליבו כי יש לו נטיה עד כדי המרת הדת רחמנא ליצלן. נבהל החתם סופר מאד ולא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש. אמר החתם סופר לתלמידו, ספר נא לי בפרוטרוט את כל מעשיך עד היום. החל התלמיד לשטוח בפני רבו את פרטי חייו ומעשיו, לטוב ולרע, בתוך כך נזכר התלמיד במעשה שאירע בפסח שעבר. אשה אחת ובידה עוגה הנקראת 'טארטע' באה לפני החתם סופר ושאלתה בפיה, האם יש בזה חשש חמץ. פסק החתם סופר שזהו חמץ ויש לבערו, חשש החתם סופר שמא האשה לא תציית לפסקו לאחר שתחוס על המאפה ולא תשרפהו, על כן ציוה לאותו בחור שיקח ממנה את המאפה ויבערו. חס התלמיד על האשה ועל המאפה שאפתה, ואז החל ללמוד כל ההלכות הקשורות לנושא עד שלבסוף העלה למסקנה שהמאפה מותר ואין צורך לבערו. שמע החתם סופר את סיפור הדברים והשיב, עתה ידעתי מאין לך הרהורים הרעים הללו. אין זאת אלא מפני שעברת על איסור חמץ בפסח. ואף רמז יש לכך בכתובים, שהרי ציוותה תורה 'אלוהי מסכה לא תעשה לך' וסמכה לו את הציווי 'את חג המצות תשמור', וכן נאמר בזוהר הקדוש 'כתיב אלוהי מסכה לא תעשה לך' וכתיב בתריה 'את חג המצות תשמור' מאי האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוהו, מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לעכו"ם. (ספרא רבה דישראל)

 

"שלש פעמים בשנה יראה וגו' ולא יחמוד איש את ארצך" (לד, כד)

הנה בפרשת משפטים גם כתוב "שלש פעמים בשנה" ולא הבטיח "ולא יחמוד איש את ארצך". דהנה אמרו חז"ל: 'אלמלא נשתברו לוחות ראשונות לא שלטה בהם אומה ולשון', א"כ קודם שנשתברו הלוחות לא היו צריכים לירא פן יקח אחר את ארצם, אבל כאן שנשתברו הלוחות יכולים כבר לשלוט בהן לכן הוצרך להבטיחם שבעלותם לרגל לא יחמוד איש את ארצם. (משך חכמה)

 

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (לד, כט)

פירש"י שירד ביום הכיפורים, והקשו המפרשים מה רצה בזה רש"י לומר שירד ביוהכ"פ. וא"ל הא דלא הרגיש משה בעצמו שהאירה כל סביביו מקרני הודו כפני חמה, וגם מדוע לא הרגיש יהושע בן נון מיד בפגעו במשה בעת רדתו מן ההר, עד שהרגישו אהרן וכל ישראל, כפי שנאמר "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו". וי"ל שהלוחות הרי היו מאבן סנפרינון, והם היו מאירין ומתנוצצין מזריחת פני משה שעליהם, והיה משה ויהושע סוברים להיפך שהלוחות הם המאירין, ופני משה מאירין מזריחת הלוחות כנגד פניו, עד שהטמין משה הלוחות בארון עץ שעשה, ועדיין קרן עור פני משה, אז יראו אהרן וישראל לגשת אליו, והיינו דכתיב "ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר" ולכן "ולא ידע משה כי קרן" מפני שחשב כי מן הלוחות בא הזריחה, ולכאורה קשה דא"כ הרי גם בלוחות הראשונות היו לו להאיר, אלא שהיה משה סבור ברדתו פעם ראשונה, מכיון דכבר היה עגל ומחולות, ולכן לא האירו הלוחות, משא"כ עתה ביום הכיפורים שהרי נמחל להם אותו עון, ולכן התנוצצו הלוחות, וזהו מה שכתב רש"י ברדת משה ביום הכיפורים שהוא יום סליחה, ולכן זכו בני ישראל שהלוחות מאירים, ולכן גם פניו מאירים מהלוחות. (מרן החתם סופר זי"ע)

 

"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (לד, כט)

במדרש תנחומא (לז) איתא, כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוסו קמעא והעבירו [השי"ת] על ראשו [של משה] ומשם נעשה קרני הוד. ולכאורה וכי לא היה קולמוס של שמים מכוון בדקדוק במידת הדיו שלו עד שנשתייר בו. אלא, מצינו כי כאשר ציוה הקב"ה על משה לכתוב 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה' שינה משה רבינו, לרוב ענוותנותו, וכתב את המילה 'ענו' בכתיב חסר, ללא יו"ד, אותה דיו של כדי אות יו"ד, אשר לא נכתבה על ידי משה רבינו, נשתיירה בקולמוס, ומפני שהיה משה ענו מכל האדם, זכה לקירון של עור פנים אשר הבדיל אותו מכל האדם, וקיבל את שכרו באותה טיפת דיו, אשר קימץ מחמת ענוותנותו. זאת מידת הדיו אשר נשתיירה בקולמוסו, ואשר הועברה על ראשו של משה, אשר זכה ממנה לקרני ההוד. (אור החיים הק')