ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תשא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו" (ל, יב)

כשתבואו למנות מנהיג לישראל הנקרא ראש בני ישראל צריך למנות אחד שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש ולמסור נפשו בעד כלל ישראל. (אלשי"ך)

 

"ונתנו" (ל, יב )

פעם אחת באו גבאי צדקה אל רבי יחזקאל לנדא, בעל 'נודע ביהודה', בעניין חיוני שבעבורו נדרש סכום נכבד. שאלם הרב מה הסכום הדרוש להם, והשיבו שהם זקוקים לארבע מאות רובלים. מיד מנה הרב שלוש מאות ותשעים רובלים ונתן להם. תמהו הגבאים, למה חיסר עשרה רובלים אחרי שנתן כמעט את כל הסכום. הבחין הרב בתמיהתם ואמר: ״רצוני שעוד יהודים יזכו במצווה, כדי שלא להיות ממי שעליהם נאמר (אבות ה, יג) 'הרוצה שייתן ולא ייתנו אחרים, עינו צרה בשל אחרים'״ .

 

"מחצית השקל תרומה לה'" (ל, יב)

בעל צדקה גדול היה ר' אביש מפרנקפורט ופיזר כל אשר לו לעניים. אמור לנו כבוד הרב – שאלו אותו פעם אנשי קהילתו – מדוע מחלק רבינו כל אשר לו, והרי אמרו חכמים במסכת כתובות (דף נ) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"? אמנם, צודקים אתם, השיב הרב, אמנם אסור לבזבז יותר מחומש, אולם נאמר "צדקה תציל ממוות", ואם כן יש במצות צדקה פיקוח נפש ועל פיקוח נפש צריך אף לחלל את השבת.. . כל שכן לבזבז יותר מחומש. שאלה דומה שאלו בני משפחתו של ר' אליהו חיים מייזל, רבה של לודז', שהיה מפזר ממונו לצדקה. ענה ר' אליהו, צודקים אתם, אכן עבירה בידי! אולם כתוב (דניאל ד'): "וחטאיך בצדקה פרוק"… אדם שיש בידו עוון עליו להרבות בצדקה כדי לכפר על עוונו וכאשר אני נותן צדקה כדי לכ פר על עווני, ממילא חטאי גדל, מפני ששוב אני נותן יותר מחומש ועלי לכפר גם על עוון זה.. .

 

"זה יתנו" (ל, יג)

אמר אדם אחד לרבי אברהם מסוכטשוב: שמעתי שיש בידכם "סגולה" להצלחה בעסקים ולעשיית הון. אם יגלה לי הרב מה טיבה של סגולה זו, אגמול ביד רחבה. השיב לו רבו: הסגולה מופיעה בדברי חז"ל (פסיקתא רבתי טז), שכאשר נתקשה משה בהבנת הציווי של מחצית השקל, "הוציא הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת לכיסא הכבוד, הראהו למשה ואמר לו: "זה יתנו". מכאן אתה למד, שמתחת לכיסא הכבוד יש כסף. חז"ל הוסיפו "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד" (יומא פו.), מכאן שעליך לעשות תשובה שלמה עד שתגיע לכיסא הכבוד ושם תוכל לצבור כסף לרוב.

 

"כי אות הוא ביני וביניכם" (לא, יג)

הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ) 1916-1830 ) ערך פעם ביקור ממלכתי בכמה מערי גליציה (המחוז הצפוני בממלכה האוסטרו-הונגרית של הימים ההם), והגיע עם פמלייתו לקראקא שבמערב גליציה, למחרת היום התעתד "הקיר"ה" (הקיסר ירום הודו) לבקר בבית הכנסת הגדול שבעיר. מה עשו כמה משונאי ישראל שבמקום? הלכו והסירו בשעות הלילה את תמונת הקיסר, שהייתה תלויה בקביעות בפרוזדור בית הכנסת, ובשעה שהאורח הנכבד נכנס בשערי בית-הכנסת, לחשו לו שונאי ישראל על או זנו, שראשי הקהילה הם שציוו להסיר את תמונתו מתחומי בית-הכנסת, כדי להפגין בכך את איבתם לשליט הנכרי. כששמע הקיסר דברי שטנה אלה, פנה אל רבי שמעון סופר – רבה של קראקא, שהיה גם ציר בבית המחוקקים האוסטרי – ואמר לו: כלום יש אמת בדבר, שתמונתי היתה תלויה כאן ימים רבים, ורק הבוקר הורידו אותה כצעד הפגנתי נגדי? רבי שמעון נדהם לרגע קט, כי רק עתה נודע לו על התעלול הגס של שונאי ישראל שבמקום; אך לא איבד את עשתונותיו ומיד השיב לקיסר האורח: אמת הדבר, שתמונת הוד מלכותו תלויה כאן בקביעות, והיום הזה הסירו אותה לקראת הביקור הקיסרי, ויש טעם לדבר: לפי חוקי אמונתנו, נצטווינו להניח תפילין בכל יום כ"אות ברית" בינינו לבין הבורא, אולם בשבת קודש אסורה עלינו הנחת תפילין, כי על השבת נאמר בתורתנו: "כי אות הוא ביני וביניכם", ביום שבת הננו חשים את השכינה המרחפת מעלינו, ולכן איננו זקוקים לאותות ולסמלים אחרים, שיקשרו אותנו עם ה' יתברך. כיוצא בכך נהגנו באירוע החגיגי, שפקד אותנו היום הזה. כל הימים תלויה כאן תמונת הוד מלכותו כאות ברית בין הקיסר ירום הודו לקהילה היהודית שבעירנו, אולם היום, נוכח הביקור המלכותי בבית תפילתנו, תהא זו פחיתות כבוד אם נביט בתמונת הקיסר הדוממת, שבשעה שאנו זוכים לראות את הוד מלכותו פנים אל פנים… (פרפראות לתורה)

 

"קח לך בשמים ראש מר דרור"(ל, כג )

בספר תנחומך ישעשעו נפשי הביא: דרש הרה"ק רבי יוחנן מטולנא זי"ע: 'קח לך' – כל יהודי צריך לבחור לעצמו 'בשמים ראש' – מנהיג שראשו בשמים. וכי תשאל, מנין אדע מי הוא הרבי האמיתי שהוא 'בשמים ראש'? התשובה היא, 'מר דרור' – רבי הקורא דרור לכל המרים, מחזק אנשים אומללים, ויודע תמיד לומר את המילה הנכונה שתעודד ותשמח את מר הנפש, אותו יהודי המשמח אנשים בכל עת, הוא הצדיק האמיתי שראשו בשמים. (ילקוט מאיש לרעהו )

 

"ואמלא אותו רוח אלוקים" (לא, ג )

בא יהודי אל הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע, ושיבח את בנו, הרה"ק בעל הדברי יחזקאל משינאווא זי"ע, וסיפר על גאונותו ולמדנותו הנפלאה. ענה הדברי חיים, שעל גאונותו ראוי בני לתואר גאון, אבל אין זה מוכיח שראוי הוא להיות רבי . המשיך היהודי לתאר את עבודתו המופלאה של הבן בתפילות ובתעניות וסיגופים, ענהו הדברי חיים, שאכן בכך הוא ראוי לתואר צדיק, איך עדיין אין זה מספיק להקרא רבי. היהודי המשיך וסיפר שבוקר אחד כשירד שלג חזק הלך הרה"ק משינאווא ברחוב והבחין ביהודי שאין לו מעיל וכולו רועד מקור, ומיד פשט את מעילו והלביש את העני כשהוא עצמו נשאר ללא מעיל. בשמעו זאת, אמר הדברי חיים שעכשיו הוא רואה שבנו ראוי להקרא רבי. (ילקוט מאיש לרעהו )

 

"אך את שבתותי תשמורו" (לא, יג)

אזהרה זו על שמירת שבת מובאת בלשון רבים. בכך מורה התורה לכל אדם: לא די בכך, שאתה תשמור את השבת; אלא עליך לפעול ולהשפיע בעניין זה גם על סביבתך. שאם השבת מתחללת בקרבת ביתך, הדבר פוגם בקדושת השבת שבתוך ביתך… (חפץ חיים)

 

"מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה" (לא, יד)

לכאורה קשה למה דנים מחללי שבתות למיתה והלא דין הוא בשבת שפיקוח נפש דוחה שבת ומזה משמע שנפש ישראל למעלה מן השבת? אבל באמת כאשר אדם מישראל מחלל שבת ח"ו נכרתת נפשו מן השורש וממילא הוא גברא קטילא בלבד, ואין ערך לכל חייו, וזהו שאמרה תורה "מחלליה מות יומת" כי אינו כבר בגדר פיקוח נפש, כיון שאינו נפש כבר, כי בר קטלא הוא, משום "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה" והריהו כאינו. (הרה"ק ר' ברוך ממעזיבוז זי"ע)

 

"ושמרו בני ישראל את השבת" (לא, טז)

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר קיבל פעם מכתב מעיר מסוימת ובו בשרוהו שנוסדה שם חברת "משמרת שבת" פרץ בבכי. משנשאל ה"חפץ חיים" לפשר בכייתו, והלא מן הראוי להרגיש סיפוק כשיהודים מתארגנים לשם הגנה על השבת? השיב הרב: כשתראו אדם עובר ליד בית, מעיף עינו עליו ומשבח לבורא העולם שבראו שלם באיבריו, מעצמכם תבינו כי הבית הזה הוא בית נכים שבו מאושפזים אנשים בעלי מומים: קטעים, גדמים ועוורים. כך כאשר אנו רואים שנוסדה חברה ל"שמירה" על השבת, עלינו להסיק שהאנשים בעיר זו הנם בבחינת "בעלי מומים" ביחס לשבת, והרי זה בבחינת "בית חולים" גדול למחללי שבת. ועל זה ראוי לבכות. (נזר יוסף )

 

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (לא, טז)

אם אדם מישראל שומר שבת כהלכתה דבר זה נותן לו חיות וכח שיוכל לעבוד את השי"ת בשאר ימות השבוע, וממילא כשמגיע שבת הבאה כבר נקל לו יותר להגיע לקדושת השבת. וזה שאמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת, וזה יעזור להם לעשות את השבת הבאה. (קדושת לוי)

 

"חג לה' מחר" (לב, ה)

שאל האר"י הקדוש, כיצד ייתכן שמפיו של אהרן הכהן יצא דבר כזה ? אולם, העגל נעשה בי"ז בתמוז, ובו ביום נשתברו הלוחות נעשה יום אבל, אבל לעתיד לבוא ייהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים וזה הכוונה "חג לה' מחר" כי יש מחר שהוא לאחר זמן. (תורת האר"י הק')

 

"לך רד כי שחת עמך" (לב, ז )

אמר רבי יצחק: מעשה באשה עירונית אחת, שהייתה לה שפחה כושית. ירדה השפחה למלאות מים מן המעיין, היא וחברתה. אמרה לחברתה: חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו ולוקח אותי לאשה. אמרה לה חברתה: למה? ענתה לה: בשביל שידיה מפוחמות (שחורות כפחם). אמרה לה חברתה: אי, שוטה שבעולם! ישמעו אוזנייך מה שפיך מדבר. ומה אם אשתו, שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רצה לגרשה; את – שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך – על אחת כמה וכמה! כך, לפי שאומות העולם מקניטים לישראל ואומרים: אומה זו המירו כבודם בחטא העגל, אומרים להם ישראל: ומה אם אנו לשעה חטאנו, כך נתחייבנו; אתם – על אחת כמה וכמה! (שיר השירים רבה פרשה א פסקה ו)

 

"למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" (לב, יא)

כך אמר משה רבינו והליץ זכות לפני הקב"ה: הלא זה עמך אשר הוצאת עכשיו מארץ מצרים, הבט וראה מהיכן באו רק זה עתה? הלא ממקור הזוהמה והגילולים המה יוצאים, מערוות הארץ, ומה לך כי תלין עליהם? (אלשי"ך)

 

"ושני לוחות העדות…" (לב, טו )

לחת כתיב, שהיו שתיהן שוות (רש"י). עשרת הדברות שהיו כתובות על שני לוחות העדות ככה הן מתחלקות: על לוח אחד המצוות שבין אדם למקום, ועל הלוח השני המצוות שבין אדם לחברו. וזו כוונת רש"י: "שהיו שתיהן שוות", כלומר, שנותן התורה נתנן שתיהן כאחד ואי אפשר להפרידן זו מזו, ואין לבכר זו על זו. אין יוצאים רק בקיום המצוות שבין אדם למקום בלי לקיים המצוות שבין אדם לחברו, וכן להיפך. (נזר אהרן )

 

״וישלך מידו את הלוחות״ (לב, יט )

הכתיב של הפסוק הוא ״מידו״ לשון יחיד ואילו הקרי הוא ״מידיו״ לשון רבים, צריך להבין מה בא ללמדנו. ביאר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ״ל: בתחילה חשב משה להשליך את הלוח הראשון בלבד, שהרי כשנכשלו בעבודה זרה לא פגעו במצוות שבין אדם לחבירו רק בבין אדם למקום בלבד וזה שייך ללוח הראשון בלבד ולא לשני שהוא בין אדם לחבירו, ושוב נמלך שכן לא תתכן שלימות בין אדם לחבירו בלי שיהיה שלם גם בין אדם למקום, לכן תחילה חשב להשתמש ביד אחת בלבד, אבל שוב השתמש בשני ידיו, להשליך על ידם את שני הלוחות. (לתתך עליון)

 

"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" (לב, לא )

לכאורה מה שאמר משה 'חטא העם הזה חטאה גדולה' הגדיל עוד יותר את החטא ? אלא נראה, כאשר תינוק עולה על סולם ונופל ממנו, אביו רץ אליו אביו בכעס ומכה אותו בשבט פיו ואומר לו, לא היה לך לעלות בסולם וכדומה, אמנם אם התינוק נופל מהסולם ושובר ידו או רגלו, ומה גם אם נתרוצצה גולגלתו אז אין אביו מכה אותו, ואדרבה הוא לוקח אותו חיש מהר ורץ עמו אל הרופא לרפאותו. זה שטען משה להק ב"ה: ריבונו של עולם, אין עתה עת להעניש כי הוא נוגע לכלל האמונה כולה. (ספרן של צדיקים)

 

"וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (לב, לד)

יש לפרש פסוק זה לטובה: "וביום פקדי" כשאדונם על איזה חטא שיעברו, "ופקדתי עליהם חטאתם" – אזכור להם חטא העגל שהוא יותר חמור ובכל זאת סלחתי להם, א"כ בוודאי על שאר חטאים אמחל להם. (הרה"ק מאמשינוב זי"ע)

 

"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (לג, יא )

אמר הרה"ק הלב שמחה זי"ע בשם אביו הרה"ק האמרי אמת זי"ע: כתוב (מלאכי ג, טז) 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו'. לפי מה ש'נדברו איש אל רעהו', כך גם 'ויקשב ה' וישמע' לעמו ישראל. הדיבור של ה' יתברך עם משה 'פנים אל פנים' היה בגלל 'כאשר ידבר איש אל רעהו' – בגלל היחסים בין איש לרעהו ששררו אז בתוך בני ישראל. "ורב חסד ואמת" (לד, ו) לכאורה קשה, הרי מדובר פה בי"ג מדות של רחמים ומדת 'אמת' זה דין ולא רחמים כי אם שופטים את האדם במדת האמת צריך להענישו על מעשיו הלא טובים. ותירץ הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל שיש אנשים הלובשים איצטלא דרבנן כמו בנש"ק, אך בתוך תוכם הפנימי הם רחוקים מזה ואם ה' ידון אותם כפי שהם נראים בחוץ הרי אז ידקדק עמם כחוט השערה כמו בצדיקים אבל ה' היודע האמת שהם רחוקים מלהיות צדיקים מתנהג עמם כמו שהם ואז אין מדקדק עמם כחוט השערה, ואז יוצא שמדת ה'אמת' מביא עליהם רחמים ולא דין .

 

"ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא" (לד, ט )

לכאורה צריך להבין, וכי ייתכן כי דווקא בשל קשיות עורפם ילך ה' בקרבם? אלא, מסביר המגיד מדובנא על פי משל: רוכל אחד עמד פעם ברחוב מהודר, בו מתגוררים אצילים ונסיכים, והכריז בקולי קולות על מרכולתו, כפות ומזלגות של עץ. עמד כך כל היום ולא זכה למכור אף כף אחת. בשעה מאוחרת בערב חזר לביתו נדכא ועצוב, באין פרוטה של פדיון בכיסו. פגש באחד מידידיו והתאונן לפניו על רוע מזלו. צחק הלה ואמר: שוטה שכמותך! ברחוב של נסיכים ואצילים המשתמשים רק בכלי כסף וזהב, עומד אתה למכור כפות על עץ, ועוד רוצה אתה בפדיון? עמוד עם מרכולתך ברחוב הסנדלרים, שם תצליח למכור משהו. כיוצא בזה טען משה רבנו לפני ה' יתברך, לאחר שהוא הראה לו את "סחורתו" ומנה את מידותיו: רחום וחנון, ארך אפים, נושא עוון ופשע. אמר לו משה: וכי זקוקים למדות הללו בשמים, והלא מלאכים אינם חוטאים ואינם זקוקים לרחמים וחנינה? ולכן, "ילך נא ה' בקרבנו" – עם סחורה זו של י"ג מידות, "כי עם קשה עורף הוא" ולו נחוצה סחורה כשכזאת. (מעש"ת)