ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת עקב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב )
אמרו חז"ל: תניא שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל. רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, דכתיב "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד" (ירושלמי קידושין פ"א ה"א). כאשר חלה הגה"צ רבי נתן צבי פינקל, הסבא מסלבודקה זצ"ל, מסר את שמו לצדיקי הדור שיתפללו עבורו. בנוסף להם ביקש שיפנו גם לרוקח העיירה שגם הוא יתפלל עליו.. . לתמיהת מקורביו על בקשה זו, הסביר להם: בעל חסד – עפ"י דברי חז"ל – תפלתו נשמעת, הרוקח עושה אמנם עבודתו למען רווח ממון, אבל למעשה הוא עושה חסד עצום עם הציבור… ועל כן נשמעת תפלתו . (שאל אביך ויגדך )
"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (ז, יד)
מה הקשר והיחס בין שתי הברכות הללו ? הדבר יובן על פי מאמר המדרש, שהסיבה לכך שהיתה רבקה עקרה, היא: כדי שלא יאמרו אומות העולם שברכת לבן "אחותינו את היי לאלפי רבבה" עשתה פירות ובגלל הברכה הזאת נתברכה בבנים. לכן אומר הכתוב: "ברוך תהיה מכל העמים" כל העמים יברכו אותך, אך אף על פי כן תתברך בבנים, "לא יהיה בך עקר ועקרה . (בינה לעתים )
"והסיר ה' ממך כל חולי… ונתנם בכל שונאיך" (ז, טו )
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע. אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף (ברכות לד:) . הקשה בספר "מרגניתא דרבי מאיר": בשלמא כשאמר רבי חנינא "זה חי", הרי שבישר בשורה טובה, אולם מדוע כאשר תפילתו לא הייתה שגורה בפיו, אמר להם "וזה מת" , הרי מוטב היה לו היה מניח להם להבין לבד שהתפילה לא נענתה . אלא ביאורם של דברים כך הוא: למדנו ש"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". מדוע נאמר מעבירין ולא מבטלין? שיש פעמים שלא ניתן לבטל את הגזירה, אבל גם במקרים כאלו שייך לפעול ולהעביר את הגזירה מבן ישראל לנכרי . זהו שאמר רבי חנינא כאשר לא הצליח לבטל את הגזירה כשתפילתו לא הייתה שגורה בפיו, הרי שפעל ישועה לחולה בצורה אחרת, שהעביר הגזירה מעליו אל ראשו של גוי כלשהו . והלשון מדויי קת , זה – היהודי – חי, וזה – הגוי – מת.. . (במחשבה תחילה )
"ולא תביא תועבה אל ביתך" (ז, כו)
"ורם לבבך ושכחת את ה'" (ח, יד) כתיב "ולא תביא תועבה אל ביתך" וכתיב: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז) מכאן אמר רבי יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן אמר ר' יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כפר בעיקר שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה'" (סוטה ד: ) התנהגותו של הגר"י קניבסקי – הסטייפלער זצ"ל בענווה ובשפלות, היתה לשם דבר . סיפר אחד: פעם נזקקתי לשמוע עצת הסטייפלער בענין חשוב . הלכתי לביתו ומצאתי אותו עומד מחוץ לבית . הוא פנה אלי וסיפר כי מפתח הבית אבד, והאפשרות היחידה להכנס הביתה היא דרך החלון, ובכן, אני אתכופף… אתה תעלה על גבי, תכנס דרך החלון ותפתח את הדלת…" הוא אמר זאת בפשטות גמורה עד לתמיה, אבל אני כמובן מאנתי לדרוך על איש קדוש כזה. היתכן ? הסטייפלער לא הבין לשם מה באים לקבל ברכותיו. "אולי תוכלו לומר לי מה פשעי ומה חטאתי שבאים אלי כל היום וכל הלילה לבקש ברכות?!" שאל כמה וכמה פעמים.. . פעם השיב לו על כך הרה"ג מ' שולזינגר זצ"ל, כי הבאים עושים זאת עפ"י אמרת חז"ל שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים. שאל הסטייפלער: "ומי אמר שאני הוא החכם שאליו מתכוונים חז"ל? " והוסיף הסטייפלער לספר בהקשר לכן, שבביאליסטוק היה משוגע בשם מיכאל. דעתו של הלה נטרפה עליו והוא חשב עצמו למיכאל המלאך. ילדי העיר התגרו בו וחזרו שוב ושוב באזניו שהוא איננו מיכאל המלאך, אך הוא פתח להם את התנ"ך והראה להם כתוב מפורש בספר דניאל על מיכאל המלאך. "רואים אתם? בתנ"ך כתוב שאני מיכאל המלאך!" הילדים המשיכו ללעוג לו: "אמנם כתוב שיש מלאך ושמו מיכאל, אך לא כתוב כי אתה הוא זה! " אולם הלה צעק עליהם בחרון אף: "אפיקורסים אתם, הלא כתוב מפורש בתנ"ך שאני מיכאל המלאך! " סיים הסטייפלער בענוותנותו: כשגעונו של אותו מיכאל לייחס לעצמו את הפסוק בדניאל, כך שיגעון הוא לומר כי אני הוא החכם שעליו דיברו חז"ל" .
"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (יא, יב )
עובדא נעלה מובאת בגודל שבחה של הארץ, שצדיקי ישראל ציוו על הנחיצות לעלות ארצה . הדיין מפאפא, בעמח"ס 'מי באר מים חיים', הגה"ק רבי משה יוסף הופמן זצ"ל, כשעמד לעלות לארץ הקודש לחונן את עפרה, שלח שאלה לידידו הגה"ק רבי שבתי שעפטיל ווייס זצ"ל, הרב משימאני, וזה דבר השאלה: הנה יש לי ברשותי ספר תורה מהודר, ברם אינני יודע על הסופר שכתבו, אם קידש עצמו כראוי בכתיבתו, אם רחץ בשרו במים, בטרם כתב כל שם, האם כיוון בכל הכוונות הראויות, וא"כ ספק הוא בידי האם כדאי וראוי הוא להעלותו עמדי לארץ הקודש, או שמא עדיף להשאירו כאן בפאפא מפני גודל קדושת ארץ ישראל? השיב לו הגה"ק משימאני: יעלהו נא לא"י, וספר התורה יבוא על תיקונו בטבילה שיטבול מעצמו. סתם ולא ביאר. ויהי בעלות רבי משה יוסף ארצה – בהגיעו לחוף ימה של הארץ הקדושה – בנמל העיר יפו, באו הרבה מיקירי ירושלים להקביל את פניו, ונשאו משאותיו וחפציו מסיפון האוניה לסירה קטנה סמוכה, מאחר והאוניה לא הגיעה בעוגנה עד סמוך לחוף. והנה, בהעבירם את החבילות והחפצים, לפתע נשמט ספר התורה מידי האוחז בו, ונפל לתוך מי הים. תיכף גחן רבי משה יוסף ומָשָהוּ מן המים, מיהר לבדוק את מצב הכתב, והנה פלא, הספר נותר בשלימותו, לא אונה לו כל רע . אז נוכחו הכל לראות כי דברי הצדיק קוימו במלואם, הספר 'טבל' מעצמו בטהרת מי הים, ונשאר ס"ת כשר ומהודר לקריאה, ולא נפל צרור מדבריו ארצה .
"ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (יא, יט )
פעם אחת בא אל הרה"ק מהרי"ד מבעלזא חסיד מרוסיה, והביא את בנו הקטן. פאותיו של הבן היו קצרות וגם לבושו לא היה כמנהג החסידים. התנצל הא ב: בזמן הזה אי אפשר לגדל ילדים כמו בשנים קדמוניות . הגיב הצדיק: בקריאת שמע נאמר 'וקשרתם אותם לאות על ידכם', שהיא כתיבת פרשיות התפילין, לאחר מכן 'ולמדתם אותם את בניכם' , ואחר כך נאמר 'וכתבתם על מזוזות ביתך', שוב כתיבת מזוזה, ונשאלת השאלה, למה כתבה התורה את חינוך הבנים בין שתי מצוות שהן בכתיבה ? אלא שבכתיבה ברור לכל שחייבים לכתוב את התפילין והמזוזות מתוך הקפדה על כל קוץ ותג, ואיש לא יאמר שבימינו אי-אפשר להקפיד על כל הקפידות. בדיוק כך יש להתייחס לחינוך הבנים – חייבים להקפיד על כל פרט ואסור לטעון שנשתנו הזמנים" .
"ולמדתם אותם את בניכם… בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (יא, יט)
התורה הטילה חובה על האבות ללמד את בניהם ולחנכם לתורה, לא רק "בשבתך בביתך", אלא גם "ובלכתך בדרך" – שם "בלכתך בדרך", בצאתם מבתיהם, יתנהגו על-פי החינוך שחינכת אותם . (חת"ם סופר )
"רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" (יב, כג)
מוסר השכל יש כאן לאדם. רוצה אתה להתחזק בעבודת ה' ולקבל על- עצמך חוקים שונים ? עשה זאת, אך בתנאי אחד: 'לבלתי אכל הדם' – לא על חשבון השני ובלי לשתות את-דמו, 'כי הדם הוא הנפש', העיקר להיזהר בין אדם לחברו… (נקודת לבבי )