ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פרשת בשלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויעשו כן" (יד, ה )

אמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם! (מכילתא) סיפר הגר"ש ברזם זצ"ל: "פעם ראיתי את הסטייפלער יושב על יד השולחן עם בני משפחתו ומתאנח. שאלתי אותו מה קרה? והוא סיפר לי שהחזון איש שאל אותו שאלה מסויימת והשיב לו שיש ע"ז תשובה בשו"ת חת"ס, והחזו"א הגיב שאין כזה חת"ס, ומכיון שיש לי בבית את הספר הנ"ל ויש שם תשובה כזו, זה אומר באופן ברור שיש זיוף בהוצאה הזו שנמצאת בביתי, והדבר גורם לי צער רב". "למחרת נכנסתי שוב לביתו של הסטייפלער וראיתי שפניו צוהלות, ושאלתי מה קרה? לתמיהתי השיב, כי החזו"א קרא לו ואמר שהצדק עמו ובאמת ישנה כזו תשובה בחת"ס, וזה אומר שלא זייפו את תשובת החת"ס… "זו דוגמא של אמונת חכמים תמימה ומוחלטת" – הפטיר הגר"ש ברזם. (מתוך מאמר)

 

"אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה'" (יד, יג)

"קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח) רבי בונם מפשיסחא היה אומר, שאף שחוב מוטל על האדם, לרדוף אחר פרנסתו, עליו לשים בטחונו בה'. הוא הביא על כך את דברי חז"ל: "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף", ולכאורה תמוה מהו הקשר בין פרנסה לקריעת ים סוף? אלא שבשעה שעמדו בנ"י על הים, היו נתונים בצרה מכל צד: המצרים מצד אחד, המדבר מצד שני והים הגדול ממולם, ומהיכן תצמח הישועה? אף אחד לא העלה בדעתו שהים יקרע, ולמעשה אכן ניצלו ע"י זה. כך הוא עניין הפרנסה, אדם מסדר לעצמו המון תכניות בעסקיו, ולרוב, הדבר עולה בידו בסייעתא דשמיא ממקום שלא תכנן ולא חשב עליו כלל מראש, וזהו הקשר בין מזונות האדם לקריעת ים סוף.

 

"ויסע מלאך האלקים" (יד, יט)

מדוע השתמשה התורה בלשון דין – "אלקים" ולא בלשון רחמים – "ה'"? בני ישראל אכן היו נתונים בסכנה בשעה זו שרדפו המצרים אחריהם, ומדוע? מפני קטרוגה של מדת הדין שאמרה: גם המצרים וגם היהודים עובדי עבודה זרה, מדוע ירחם ה' דוקא על היהודים? אך הפסוק בקהלת (ג טו) אומר: "והאלקים יבקש את נרדף". אפלו כאשר צדיק רודף את הרשע, ה' מציל את הרשע משום שהוא נרדף. לכן נכתב ויסע מלאך "האלקים", זה אותו אחד שנאמר בו "והאלקים" יבקש את נרדף. (אזנים לתורה)

 

"ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות" (יד, כה)

יש להבין, מה היה צורך בזה הנס, שהרי כיון שהמצרים היו אחרי בני ישראל, ממילא כשיצא האחרון מעם ישראל מן הים – עדיין נשארו המצרים בים, ומדוע ניהגם הקב"ה בכבדות? אולם ידוע, שהתוספות (ערכין טו) ביארו, שהים לא נקרע מצידו האחד אל צידו השני, אלא נקרע בצד אחד ונמשך כחצי גורן עגולה (- חצי עיגול) אל אותו צד בהמשכו. ומכיון שהים נקרע לשנים עשר קרעים כדי שכל שבט ושבט מישראל יעבור בשביל נפרד, הרי שהשביל הקרוב ביותר לשפת הים בחצי העיגול הוא בעצם השביל הקצר ביותר מכל השבילים. אם כן, כיון שהמצרים נכנסו לכל השבילים הרי שהשבט הנמצא בשביל הארוך ביותר טרם היה מספיק להגיע לשפת הים, והמצרים שבשביל הקצר היו מגיעים אל היבשה, וכך לא היה אפשר להשיב את המים על כל המצרים. משם כך הקב"ה ניהג בכבדות את המצרים – בגלל אלו שבשבילים הקצרים, כדי שאחרון השבטים הנמצאים בשבילים הארוכים יספיקו להגיע בבטחה אל שפת הים, ואז ישוב הים על המצרים שבכל השבילים ויטבעו בו כל המצרים כאיש אחד בלב אחד… (ערבי נחל)

 

"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" (יד,ל-לא)

לכאורה יש לתמוה, מדוע רק עתה ראו ישראל את "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", הלא ניסים גדולים נעשו גם לפני קריעת הים? וביותר, מלשון הפסוק משמע שבגלל שראו את מצרים מת על שפת הים – ראו את היד הגדולה, ואין מובן כיצד הדברים משתייכים?! ענה על כך בעל ה'בן איש חי' באופן נפלא: בגמרא (ברכות נד.) מסופר על מר בריה דרבינא שנעשה לו נס גדול, ולאחר זמן נעשה לו נס נוסף, ובכל פעם שהיה עובר ליד מקום אחד הניסים היה מזכיר לשבח גם את הנס השני. ונראה שכך הוא מנהג העולם וטבע האדם, שכאשר הוא נזכר בנס מופלא שנעשה לו, מיד הוא נזכר גם בדבר דומה שנעשה לו. הוא אשר אירע לעם ישראל בעומדם על שפת הים, שכאשר ראו "את מצרים מת על שפת הים", מיד נזכרו בדבר אחר שאירע על שפת המים, והוא הצלת מושיען של ישראל משה רבינו ע"ה – ע"י בת פרעה, ולכן: "וירא ישראל את היד הגדולה" – ידה של בת פרעה שנתארכה ונהייתה 'יד גדולה' וכך הצילה את מושיעם… (מתוקים מדבש)

 

"אז ישיר משה" (טו,א)

אמר משה: במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך. חטאתי לפניך ב'אז', שנאמר (ה, כג) ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״, לכן אני משבחך ב'אז', ״אז ישיר משה״. וכן הקב״ה, בדבר שהוא מכה, בו הוא מרפא. (שמות רבה)

 

"ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה… ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" (טו, כג-כה)

צריך ביאור, מדוע נקרא שם המקום "מרה", הרי לאחר הנס שנמתקו המים היה נכון יותר לקרוא את המקום 'מתוקה'. אלא ביאר רבי יחזקאל מקוז'מיר זי"ע, כששתו בני ישראל ממימי מרה הרגישו כי מרים הם ואינם ראויים לשתיה, החלו זועקים לה' ומבקשים שישלח להם מים מתוקים לשתות, והיו חושבים על ניסים גדולים שיחיש להם ה' ויזמין להם מים לשתות. אך זאת לא שיערו בנפשם, שיהפוך את המים המרים עצמם למתוקים, וישתו מאותם המים עצמם. לכן קרא למקום בשם 'מרה', שייזכר לדורות בכל עת צרה ומרירות שיהיה לעם ישראל – שהצרה עצמה היא עצם המתיקות! כי כל מה דעביד רחמנא לטב ביד, וכאשר יאמינו בה' 'תתגלה' להם המר עצמו למתוק. וכך כל אדם צריך להשריש בלבו שכל מה שעובר עליו הכל הוא 'טובה' מאת ה'. ואף כי פעמים תבוא עליו 'צרה' , כאשר יאמין שהיא לטובתו יראה בעיניו כי ה'צרה' היא 'צהר', והרע הוא טוב. (אוצרות פניני התורה)

 

"ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך"(טו, כו)

כאשר בא חולה אל הרופא, רושם לו הרופא סם פלוני ועשב אלמוני לרפואתו. עוד יאמר לו הרופא, כי לא יאכל דבר זה ולא ישתה דבר זה, ועל הכל יסמוך החולה וישמע בקולו. למרות שאין החולה מבין כיצד סם פלוני יביא מזור למחלתו וכיצד משקה פלוני יקרב את קיצו, מכל מקום הוא סומך על הרופא, אשר הוא הבקי, המבין והמומחה לדבר. כך גם בתחלואי הנפש. הרופא הגדול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, נתן לנו סדר מצוות וחוקים, אשר יועילו לרפואת נפשותינו. אף על פי שאין אנו מבינים כיצד מצוה פלונית או חוקה אלמונית תועיל לתיקון הנפש, מכל מקום מחובתנו לקבל דברי הרופא הגדול, אשר הוא הוא יודע את תחלואי הנפש ואת דרכי הרפואה שלהם. זהו שאומרת התורה: "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה" אף על פי שאולי אין הדברים נראים כשרים בעיניך, והרי הם, לדעתך, דברים בלא טעם, "והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו", הגם שנראים בעיניך כחוקים ללא טעם, אזי "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". ושמא תשאל: כיצד זה אדרש לשמור חוקים אשר אין אני מבין את טעמם, התשובה לכך היא: "אני ה' רופאך", וכשם שאתה שומע לרופא לכל אשר יאמר, מפני שאינך יודע בחכמת הרפואה, ואילו הוא יודע, כן אני לך כמו רופא נאמן, היודע מה טוב לך ומה אינו טוב לך. (החיד"א, נחל קדומים)

 

"הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (טז, טו)

הגאון רבי יצחק קופלמן זצ"ל אמר: כאן רמוז דרכי ההשתדלות לפרנסה, וביאר עפ"י משל מדגי הים. מזונם של הדגים הגדולים הוא ע"י שטורפים דגים קטנים ואוכלים אותם. כמובן, מיד שדג קטן מרגיש שדג גדול מתקרב אליו הוא בורח ממנו בכל כוחו, והדג הגדול רודף אחריו עד שמשיגו ואוכלו. והנה כשפותחים אח"כ את הדג רואים במעיו שהדג הקטן מונח כשראשו בצד הפנימי וזנבו בצד החיצון לכיוון הפה של הדג, כאילו בלע קודם את ראשו ואח"כ את זנבו, והדבר מתמיה כי מאחר והדג הקטן ברח מהגדול הרי שזנבו קרוב לפיו של הגדול, וכשהגדול משיגו ואוכלו נמצא בולע זנבו תחילה ואח"כ את ראשו, ואיך זה שראשו בפנים וזנבו בחוץ? התשובה הי א, אמנם הדג חושב שבלע את הדג שרדף אחריו, אך לפי האמת אותו דג הצליח לברוח, והוא בלע דג אחר שה' זימן לו! כך בדיוק מתנהלת פרנסת האדם, האדם סבור שעל ידי פעולה פלונית ירוויח ממון רב, ולמעשה מגיע הרווח ע"י פעולה אחרת לגמרי שמעולם לא חשב שיצליח ממנה! ללמדך שלא ההשתדלות מביאה את הפרנסה, אלא על האדם מוטל לעשות השתדלות וה' יפרנסו בדרכים משלו. כך היה אצל המן ששאלו "מן הוא", כי הם בקשו לחם ולא עלה בדעתם לקבל משהוא אחר, והשיב להם משה "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה". (אוצרות פניני התורה)

 

"וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו" (טז, יח)

כך היו דורשי רשומות מפרשים את הפסוק, שכך היא המדה בעניני פרנסת האדם, שאף שצריך להשתדל למענה, אולם המרבה בהשתדלות יותר מדי, לא מוסיף לעצמו פרנסה גדולה יותר, והממעיט לא מחסיר לעצמו כלום, אלא איש לפי אכלו לקטו, כפי שנגזר עליו, מראש השנה ועד ראש השנה. בישיבתו של החפץ חיים ברדין, למד תלמיד אחד שהפליג בשנים ועדין לא הקים את־ביתו. פעם הזמינו ה"חפץ חיים" ותמה בפניו מדוע אינו נותן לבו למצוא את זיווגו ולהקים בית בישראל. השיב התלמיד וטען, כי הוא מחפש שידוך כזה, שחותנו יתחיב להחזיקו סמוך על־שלחנו לפחות חמש שנים מזמן נשואיו, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה לפרנסתו, ויוכל ללמוד ללא הפרעה. פנה אליו החפץ חיים" ושאלו: "אמור נא לי, כמה שנים אתה משער שיהיו ימי חייך"? תמה הבחור על השאלה, ואמר במבוכה: "הרי דוד המלך אמר בתהילים 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה'". החזיר לו החפץ חיים": "וכיצד אפוא תתפרנס מגיל שלושים ועד שמונים, לאחר שתסיים את שנות ה'קעסט' של חותנך"? החל התלמיד להצטדק ולומר: "הרי אני יהודי מאמין, ויודע שהקב"ה מפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים", ומיד הפסיקו החפץ חיים" ואמר לו בגערה: "ישמעו אזניך מה שפיך מדבר! מגיל שלשים ועד שמונים שנה אתה סומך על הקב"ה, ואילו למשך חמש השנים הקרובות אינך סומך עליו?!"…

 

"וילקטו אותו … איש כפי אכלו לקטו" (טז, כא)

הגאון הצדיק רבי אלי'ה לופיאן זצ"ל, אמר חידוש נפלא, מבהיל על הרעיון: הכתוב אומר: "איש לפי אכלו עומר לגלגולת" (טז, טז) ולאחר מכן (פסוק יט) מופיע הציווי: "איש אל יותר ממנו עד בוקר", ומיד אחר כך (פסוק כ) התורה מספרת: "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר". אנשים אלו, כפי שגילו לנו חז"ל, היו דתן ואבירם. ומה היה ה"חשבון" שלהם להותיר מן המן למחר? הם אמרו לעצמם: "מי יודע מה יהיה מחר? מה נאכל מחר, אם, חלילה, לא ירד מן? מה שבטוח בטוח! נאכל היום רק מחצית העומר שליקטנו ואת מחציתו השניה נאכל למחר! ליתר בטחון"! אי אי אי! לא היתה להם את מידת הבטחון בהשם יתברך שיתן להם את אכלם גם מחר! הם אכלו היום רק חצי עומר ושמרו את החצי השני למחר… ומה אומר הפסוק שלאחר מכן? (פסוק כא) "וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש כפי אכלו" – פירוש: כמה אכלתם אתמול? חצי עומר? מכאן והלאה תקבלו כל יום רק חצי עומר… "כפי אכלו"! כפי המידה שאכלתם אתמול. בעטיו של חוסר הבטחון שהיה לכם, כך תקבלו מכאן ולהבא מידי יום ביומו במשך ארבעים שנה! מוראדיג! (יחי ראובן)