ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת קדושים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (יט, א-ב)

"יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא רבה כד). שאל הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע וכי מה זה בא ללמדנו? הרי כל ילד יודע, שקדושת ה' גדולה מקדושת ילוד אשה, אשר מעפר יסודו? אלא כוונת הכתוב היא כך: תדעו לכם! "שקדושתי למעלה" – כל הקדושה שלי למעלה, היא רק "מקדושתכם" – מכוח קדושתכם למטה כאן בעולם השפל! וככל שאדם מרבה לשמור עליו כאן למטה, כך שמו של הקב"ה מתגדל ומתקדש למעלה!…

 

"קדושים תהיו כי קדוש אני" (יט, ב)

וברש"י: יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני, ע"כ. תלמוד לומר, פירוש למוד עצמך לומר תמיד כי קדוש אני, וממילא כשתבוא דבר עבירה לידך תישמר ממנה. (הרה"ק מרוז'ין זי"ע)

 

"קדושים תהיו" (יט, ב)

מן הדברים אשר רבותינו תלמידי מרן אור שבעת הימים הבעש"ט זי"ע יעצו לנו לקבל אור שפע הקדושה הוא, טהרת הטבילה לפני תפילה, והכנה למצוה, ובכך קונים את הקדושה. מעשה באברך שהגיע לשבות שבתו אצל כ"ק מרן המהר"א מבעלזא זי"ע, ערב שבת עם חשיכה, ולא עלתה לו לטבול במקוה לכבוד שבת, מחמת הזמן הקצר והשעה דוחקת. בליל שב"ק בעת עריכת השולחן הטהור, ניגש באמירת ה"לחיים" להושיט ידו למרן ז"ל ומרן השיב לו יד כרוכה במטפחת. למחרת, בצפרא דשבתא, לאחר שטבל במקוה, הושיט ידו למרן ז"ל בעת אמירת ה"לחיים", והפעם השיב לו מרן ידו ללא המטפחת.

 

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" וגו' (יט, ג)

פירש רש"י, ואת שבתותי תשמורו – סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך חלל את השבת – אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. עד כאן. מעשה שאירע בעיראק, בהורים אמידים ועשירים ביותר שהיה להם בן יחיד. לימדוהו כל מיני חכמות, ורשמו אותו לאוניברסיטה במטרה שילמד כלכלה, כך שיוכל לנהל את כל עסקיהם. בגיל 17 לערך עבר אותו בן ליד בית המדרש הנקרא 'בית זליכא', וראה בחורים וזקנים יחדיו, יושבים, לומדים ומתנדנדים. נכנס פנימה ושאל לפשר המקום והלימוד. הסבירו לו על התורה ועל הקב"ה, וקירבוהו מאוד. בלא שימת לב ישב שם עד עשר בלילה בערך וחזר לביתו. למחרת לקח איתו הרבה עוגות ומיני מאכל, הביא לבית המדרש ושוב למד עד מאוחר בלילה. וכך היה כמה שבועות. בינתיים הזכירו לו הוריו שבעוד כמה ימים הוא צריך לחזור לאוניברסיטה, אבל הבן אמר להם שהוא החליט ללמוד תורה ולא כלכלה. ההורים כעסו מאוד ואמרו לו 'תלמד כלכלה ואחר כך תלמד תורה', אבל הוא התעקש וניצח. בסופו של דבר הבן הצדיק עלה לארץ, ויצא תלמיד חכם עצום בתורה הקבלה והנגלה, ושמו רבי סלמן אליהו זי"ע – אביו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

 

"איש אמו ואביו תיראו" (יט, ג)

היות והאדם ירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים ביראה את אמו, לומר שעל האדם להתאמץ להיות ירא גם מאמו. (רש"י) נאמר ארור המקלל אביו ואמו, פירושו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון. (ספר חרדים).
בן אחד היה מפרנס את אמו האלמנה בכבוד רב. מידי יום ביומו היה דורש בשלומה ומביא אל ביתה דברי מאכל ומשתה, מתעניין בשלומה, דואג לכל מחסורה ומשתדל למלא את רצונותיה. כך עברו הימים בנחת, והאם רוותה נחת מבנה. היא ראתה כמה משתדל הוא לקיים את מצוות כיבוד אם. לאחר זמן מה החליטה האם האלמנה להינשא בשנית. לא מצא הדבר חן בעיני הבן. הוא אמנם, המשיך לבוא ולבקר את אמו, אך החל לזלזל בכבודה, אמו היתה בזויה בעיניו לאחר נשואיה והדבר ניכר היה בהתנהגותו. לימים, נסע הבן לסחור, הוא הפליג באניה להגיע לארץ רחוקה. והנה באחד הימים התנודד האיש על סיפון האניה, החליק, ומעצמת המכה נהרג האיש במקום. רב החובל הצטער בגינו, אך להושיע לא יכול, לפיכך נטל את גוייתו של היהודי וזרקה לתוך הגלים הזועפים. בתום המסע הגיעה האניה חזרה למקום מוצאה ושם נודע לתושבי המקום כי הבן שנסע לרגל מסחרו מת וגופתו הושלכה לים. ערכו היהודים בדיקות וסריקות מקיפות בכל אזור החוף כדי למצוא את גוייתו ולהביאה לקבר ישראל. ידעו הם שגלי הים פולטים החוצה אל החוף חפצים שונים, לפיכך חפשו שמא פלט גם את גופת היהודי. ואכן, לאחר מאמצים גילו את גופת הבן על שפת הים ומה נדהמו כאשר ראו עין אחת של היהודי מנוקרת, העורבים נקרוה. ומדוע נקרוה העורבים? כיון שבזה וזלזל במצות כבוד הורים. ועל זה אמר שלמה המלך (משלי ל’, י"ז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר". (613 סיפורים על תרי"ג).

 

"קדושים תהיו… ואת שבתותי תשמורו" (יט, ב- ג)

טיפות זיעה נטפו מעל פניו המיוגעות של הכפרי כאשר עבד בתוך שדהו בחריש וכשבהמתו עוזרת לו בעבודתו הקשה בחרישת הקרקע וכך זכה לבסוף לראות ברכה בעמלו ולכלכל את ביתו על מי מנוחות. ביום בהיר אחד נאבדה בהמתו ממנו וכל החיפושים אחריה עלו בתוהו, הכפרי הסתובב לו עטוף ביגון קודר ואובד עצות כי נשבר מטה לחמו ומי יעזור לו בכל עבודתו בשדה, להביא טרף לביתו. כעבור זמן מה גילה הכפרי לתדהמתו שבהמתו נמצאת בחצר הבית הסמוך, תיכף ומיד קפץ לשם בכדי לקחת את שלו ולהביאה לתוך שדהו, כראות השכן את מעשהו צעק עליו: גנב, היאך אתה מעז להיכנס לתוך חצר חברך שלא ברשות ולגנוב משם את בהמתו… הלה השיב לו כי בהמה זו שלו הייתה ונאבדה ממנה ורק עכשיו הבחין שהיא נמצאת בתוך שדה זו, על כן רוצה הוא להחזיר את אבדתו, השכן התכחש ואמר: לא דובים ולא יער, בהמה זו שלי הייתה מימים ימימה. הכפרי שהיה בטוח בטענתו, הציע לשכנו לערוך ניסיון מי הצודק, ופנה ואמר לו: הבה נפתח את שער החצר, והיה אם הבהמה היא אמנם של בעל החצר שבה היא נמצאת עתה, הרי בוודאי שהיא תישאר במקומה, אך אם אכן היא תמהר לצאת ותלך לחצרי שאליו היא הורגלה זה זמן רב, אזי סימן וראיה שהצדק עמדי ואקח אותה מן הדין. בלית ברירה הסכים השכן להצעה, ואמנם עד מהרה הוברר שמקומו של הבהמה היה בחצר הקודמת והיא מיהרה אל מקומה הראשון שאליו הייתה רגילה מימי קדם. והנמשל מובן, ישראל עם קדושים אוהבים את התורה ומצוותיה, אלא שהם דחופים וסחופים מעמל הפרנסה הרובצת עליהם בכל ימות השבוע, לכן במשך ימות השבוע כמעט ואין זמנם בידם לעסוק בלימוד התורה הקדושה, אולם מקומם האמיתי אינו בתוככי החומריות, נפשם עורגת ומבקשת להגיע אל ה' ולטעום מתענוג הרוחני של התוה״ק. כאשר בא שבת בא מנוחה נפתחה הדלת בפניהם וישראל עם קדושים ממהרים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כדי ללמוד תורה ולמלא את נפשם השתוקקה בתורת ה׳, אזי הוברר הדבר למפרע שהם אינם שייכים לעולם התוהו של החומריות. והוא הדבר אשר אמר הכתוב ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם״ והנכם חלק אלוקי ממעל, והראיה הוא ״את שבתותי תשמורו״ שאע״פ שבימות החול לא ניכר עליכם הקדושה, מ״מ בשבת קודש כשאין דאגת הפרנסה מכרסמת בליבו יוכל כל אחד להיטהר ולהתקדש בקדושה של מעלה.

 

"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (יט, ד)

״אלילים לשון אל כלא הוא חשוב״ ״ואלהי מסכה-תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלהות״ (רש״י) צריך להבין, הרי אם תחילתם אלילים הם, ולא חשובים בעיניו, היינו שהוא פונה אליהם רק כדי לראות שהם אינם כלום, א״כ איך קורה שסופו לעשותן אלהות? היה הגאון רבי דוד פוברסקי זצ״ל ראש ישיבת פוניבז׳ מבאר בשם רבו הגה״צ רבי ירוחם ליבוביץ' זצ״ל משגיח ישיבת מיר בדרך משל: אחד ניגש לחבירו ואומר לו שבמקום מסוים יש אש ומים מעורבים והם מסתדרים ביחד, הרי חברו יגיד לו מיד שזה שקר, ואם יפציר בו שילך לשם ויראה בעצמו, ישיב לו חברו שזה וודאי שקר ואין לו מה ללכת לשם, אבל ישמע לו וילך לראות, הרי זה סימן שהוא כן חושש לדבריו ולכן הוא הולך לראות. זאת הזהירה אותנו התורה: ״אל תפנו אל האלילים״ – ״קער זעך ניט״, ״אל תסתובב להביט״, זה כלום! ואל תפנה לשם! אם אתה פונה לשם, סימן שאתה מאמין שיש איזו שהיא ממשות באלילים, ע״ז ממשיך הפסוק ״ואלהי מסיכה לא תעשו לכם״, כי אחרי שאתה פונה לשם סופך לעשותן אלהות! (לתתך עליון)

 

"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר" (יט, ט)

צריך להבין, מדוע מצווה התורה להשאיר פאה מן הקמה, עדיף היה שבעל הבית יקצור קמה זו בעצמו ויחסוך מהעני את הטרחה לקוצרה? ביאר הגאון רבי אהרן בקשט זצ״ל הי״ד גאב״ד שאוויל ותלמיד הסבא מקלם: משל למה הדבר דומה, אדם שאמו כועסת עליו ומשום כך היא שולחת לו את ארוחתו על ידי אחיו, הלא בוודאי יהיה לו צער מחמת שהוא לא מקבל את האוכל מיד אמו באופן ישיר. כך אם היה העני, שלא זכה שיהיה לו בעצמו חלק בארץ, אם עוד יצטרך לקבל מאכלו מאחיו יצטער על כך צער רב, לכן אמרה התורה שיקצור בעצמו כדי שיקבל את האוכל ישר מהקב״ה. (לתתך עליון)

 

"ולא תכחשו" (יט, יא)

מסופר בספר 'הצדיק רבי שלמה' שהיה תלמידו של החפץ חיים זצ"ל, על יתומה שרצו לחתנה. הבחור המיועד העיד שהיא מתאימה לו, אך בכל זאת דחה את ההצעה באומרו שהיא יתומה ואין לה יחוס. הפליג השדכן ביחוסה ואמר שיש לה קרוב משפחה מפורסם מאד – הלא הוא ה'חפץ חיים' החליט החתן לברר זאת באופן אישי, הוא הגיע אל ה'חפץ חיים' ושאלו על כך. ענה ה'חפץ חיים', כן. לאחר שיצא החתן, שאלו התלמידים את ה'חפץ חיים', הלא כתוב "ולא תשקרו", ענה להם: למכור סחורה לא טובה – אסור. אילו ח"ו הייתה חולה, או שהייתה לה בעיה אחרת, לא הייתי עונה כן לחתן. אלא שהכלה מוצאת חן בעיניו וכל הבעיה היא שחסר לה יחוס, ועל כן במקרה כזה, כדי להשיא יתומה, מותר לסמוך על 'כל ישראל אחים' והריני קרוב משפחתה.

 

"לא תגנובו" (יט, יא)

אזהרה לגונב ממון. אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות (רש"י). כפרי אחד נכנס אל בית המדרש הגדול שבוולוז’ין להתפלל בציבור. בתום התפילה נעלם סידורו של האיש ואיננו! חיפש הכפרי בכל פינות בית המדרש אך לסידור אין זכר. לפתע נפל מבטו של האיש על ילד קט שישב בקרבת מקום, ולמד מתוך חומש. הילד, זלמל’ה שלימים נודע כרבי שלמה זלמן מוולוז’ין, מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנא ישב שקט ודומם, ושלוה הזו עוררה חשד בלב הכפרי. "אתה רואה את הילד הזה?" לחש הכפרי באזני אחד הזקנים מבאי בית המדרש. "הוא נראה חשוד בעיני. בודאי הוא שגנב את סידורי". הזקן, שהכיר את זלמל’ה הקטן כילד שנועד לגדולות, קימט מצחו בזעף ונזף בכפרי: "ש…ש…הילד הזה הנו ילד פלאים, שעליו גאוותנו וממנו תקוותנו, ואתה חושד בו שעבר על ’לא תגנוב’?! חלילה לך לחשוד בו!" בטרם הספיק הכפרי להגיב, פלח את חלל בית המדרש קול ילדותי צלול: "אילו אמנם גנבתי את סידורו של האיש, גם אז לא הייתי עובר על ’לא תגנוב’!" בינתיים נקבצו ובאו למקום כל המתפללים, והם זקפו גבותיהם בפליאה. למה כוונתו של זלמל’ה הקטן? כיצד ייתכן לקחת סידור של הזולת בלי לעבור על איסור גניבה? עודם משתאים, ושוב נשמע קולו של הילד: "איסור גניבה נזכר בתורה: בעשרת הדברות שם נאמר ’לא תגנוב’, ובפרשת קדושים שבחומש ויקרא, שם כתוב ’לא תגנובו’. ומפרש רש"י, שבפעם הראשונה כוונת הפסוק לגונב נפשות, ואילו בפעם השניה הכוונה היא לגונב ממון. ואם כך, בגניבת ספר או כל חפץ אחר", סיים הילד, "עוברים על ’לא תגנובו’ ולא על ’לא תגנוב’"… (מעשיהם של צדיקים)

 

"ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלוקיך אני ד'" (יט, יב)

מעשה נורא: שקרה באוקראינה, על יהודי אחד הלשינו כי חטא נגד חוקי המדינה, האשמה הייתה חמורה מאוד, צפוי היה לעונש מוות. טובי הפרקליטים שבאוקראינה השפיעו על השופט להטות חסד עם הנאשם היהודי, בתנאי ששני צדיקי הדור שבימים ההם: רבי משה צבי מסווראן ורב רפאל מברשיד, ישבעו כי זוהי רק עלילת שווא, וכי הנאשם הוא חף מפשע. רבי משה צבי הסכים אחרי היסוסים רבים ואמר: מוכן ומזומן אני לרדת לגיהינום ובלבד שאציל אדם מישראל ממיתה. וכן רבי רפאל הרהר, פיקוח נפש דוחה הכל "וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (בבא בתרא יא.) והחליט כמעט לעמוד ולהשבע, אך הוא שהיה נזהר כל ימיו למלא אחרי דברי חכמינו במסכת ברכות (ד.) "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה" פקפק בדבר ומחשבות שונות הרגיזו את נפשו, עצביו נתרגשו, מצפונו הזדעזע, וקשה היה לו לבוא לידי מסקנה, הוא התפרץ בבכיה וקרא מתוך כאב וצער: ריבונו של עולם בתורתך הקדושה שנתת לנו מהר סיני כתוב לאמור: "לא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר" לפניך גלוי וידוע כי כל ימי חיי התרחקתי משמץ של שקר, ועתה כאשר זקנתי, הבאתני לידי ניסיון, אנא ה' קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי, וכך הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, לבו התכווץ בקרבו, עד כי אחזהו השבץ ויצאה נשמתו בטהרה. למחרת ביום המשפט, כשהודיעו הפרקליטים לשופטים על מותו של רבי רפאל נזדעזע הנאשם וקם והודה באשמתו. כשסיפרו הדברים לרבי ישראל מרוז'ין, אמר: על שניהם יחדיו על רבי רפאל ועל רבי משה צבי שיבדל לחיים, אני קורא את הפסוק: "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, כא). (בין אדם לחבירו)

 

"בצדק תשפוט עמיתך" (יט, טו)

כמשמעו, דבר אחר הוי דן את כל האדם לכף זכות (רש"י). ידועים הם דברי הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע על המשנה (אבות. א. ו) "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – שלפני שאתה הולך לדון את האדם עליך להתבונן ב"כל האדם", לרדת אל שרשיו מילדות, להעמיק אל צפונות נפשו, לחקור ועוד פעם לחקור בבעיותיו האישיות, בכישוריו, במצבו הכלכלי, האם 'הולך לו' בחיים או לא, ורק אחרי שהתבוננת ב"כל האדם" – יש לך את הזכות להכריע לכאן או לכאן. כי מה אתה יודע מה עבר עליו היום? ואולי עדיף לך לאמן ולתרגל את מוחך בלימוד זכות, ואפילו "מתחת לאדמה", גם בדברים כאלה שלכאורה אין כל הגיון להצדיקו, ואפילו עד כדי כך – "לעקם את שכלך" לכוון את המחשבות אל הנתיב הבלתי מסתבר, זה שאינו עולה כלל על דעתך, ולחשוב: אולי בכל זאת סיבה זו וזו – אפילו שאינה הגיונית, הביאה אותו להתנהגות שכזו…

 

"בצדק תשפוט עמיתך" (יט, טו)

מעשה במרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן. תמה האיש 'מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?'. הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו 'אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר והתרתי אותה, והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות'.

 

"בצדק תשפט עמיתך" (יט, טו)

רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מספר, מעשה שהיה, א מוראדיגע מעשה. בירושלים של הימים ההם, ימי מלחמת העולם הראשונה, אנשים מתו מרעב. באותם ימים התרחש סיפור שכל ירושלים רעשה סביבו. ליהודי פלוני היה בביתו מטבע זהב – 'נפוליאון'. בכזה סכום יכלו לעשות הרבה מאוד בימים ההם. הוא הניח את המטבע מעל הארון בבית, וידע תמיד, שברוך ה', יש לו מטבע לעת צרה, שמחה וששון. הילד הקטן ראה מדי פעם שאבא מטפס על הארון, ענין גם אותו לדעת מה יש שם למעלה. פעם, כאשר אבא לא היה בבית, הוא טפס וראה שם מטבע. מטבע! אפשר הרי לקנות בו א שטיקל מזונות, חתיכת עוגה להחיות את הנפש. טפס ולקח את מטבע הזהב, ורץ לקיוסק לקנות. בדרך פגש אותו יהודי וראה שיש לו בידו מטבע זהב. "יונגאלע, לאן אתה הולך?" התעניין היהודי. "אני הולך לקיוסק לקנות עוגה", סיפר הילד. אמר היהודי לעצמו – כאן בירושלים משתולל הרעב, והנה ילד מסתובב ברחוב עם מטבע זהב?! החליף עם הילד את המטבע, נתן לו מטבע פשוט של נחושת, ואת מטבע הזהב שלשל לכיסו. הילד נכנס לקיוסק וקנה עוגה במטבע. יום יומיים אחר כך טפס אביו לראות את האוצר – והנה האוצר איננו! עשה סקנדל גדול, מי גנב. הילד אמר: "אני לקחתי". "מה עשית עם הכסף?" "קניתי עוגה". רץ לקיוסק והתחנן לפני המוכר: "תרחם עלי, תחזיר את המטבע שהילד נתן לך". אמר לו: "אני לא יודע על מה אתה מדבר". "מה זאת אומרת אתה לא יודע? הרי הילד אומר שהוא נתן לך את המטבע!" "באמת הילד היה אצלי, נתן מטבע וקנה עוגה, אבל זו הייתה מטבע של נחושת". האבא התחיל לצעוק: "רימית את הילד, תרחם עלי תחזיר את הגניבה", והמוכר בשלו: הוא נתן לי מטבע נחושת. "איך יכול להיות, הרי על הארון הייתה מטבע זהב", טען האב. "אני לא יודע מה היה על הארון, הילד נתן לי מטבע נחושת!" הלכו לרב. הרב שמע את הסיפור, והכריע: "המוכר מחויב להישבע שלא לקח את מטבע הזהב ויפטר". המוכר, שהיה ערליכער איד, אמר: "רבי, אינני נשבע אפילו שבועת אמת. ואם משום כך אצטרך לשלם – אשלם, אבל מאיפה יהיה לי מטבע זהב?" בכל מקרה נהיה רעש גדול, הכל דברו כי בעל הקיוסק גנב, אין בכך ספיקות. הרי הילד מודה שלקח מטבע. כיצד יש לו בכלל חוצפה לומר שהביא לו מטבע נחושת!. הקונים נמנעו מלדרוך בחנותו. היו לו ביזיונות, וכמובן שהיה עליו להשיג כסף לשלם על המטבע, ולצורך כך מכר את הבית, ילדיו התביישו בו ועזבו את הבית, ומרוב עגמת נפש נפטר. המלחמה הסתיימה, חלפו הימים, נהייתה רוחה, היהודי שנטל את המטבע מהילד הרגיש כי עליו לחזור בתשובה. הלך לאבא וסיפר את הסיפור: "ראיתי שהילד שלך מסתובב בשנות רעב עם מטבע זהב, החלפתי אתו. כעת אני מחזיר לך, לקים 'והשיב את הגזלה'"… האב נבהל: "אתה מחזיר לי, יפה מאוד, אבל ההוא הפסיד את פרנסתו, ונקרא ברחוב 'גנב' וכו' וכו'". אמר אז אחד מגדולי הדור: הבה נחשוב ונראה געוואלדיגער מוסר השכל – כאשר שלשתם באים לעולם האמת, ודנים אותם: אבי הבן, המוכר שחשדו בו, והגנב האמיתי, מה דינם? המוכר – מיד לגן עדן, איזו שאלה – כולו ביזיונות. "אשרי מי שחושדים בו ואין בו". לא עוד אלא שלא רצה להישבע אפילו שבועת אמת. כאלו ביזיונות – כפרת עוונות. האבא – מה כבר אפשר להאשים אותו? הבן מספר לו שלקח את המטבע וקנה עוגה, מה פתאום יעלה על דעתו שהמטבע הוחלפה בדרך?! הגנב האמיתי – הוא ומשפחתו היו רעבים מאוד, והוא חשב לעצמו שייקח עתה ואחר כך יחזיר. הוא כמעט מת מרעב ופה מסתובב ילד עם מטבע זהב. עוגה אפשר לקנות גם במטבע פשוטה. יענישו אותו, אבל לא בעונש מאוד חמור. את מי כן ידונו? אתם יודעים את מי? את כל אלו שריכלו… אותם ידונו בחומרה רבה! מה אתם מתערבים? יש כאן מבוי סתום, ויש מצוה לדון לכף זכות, הייתם חוסכים את כל הצער לכל הצדדים! וכי תשאלו: מה הם היו צריכים לחשוב – שהוא לא גנב? ושכולם בסדר, רק שמישהו שלישי התערב?! – כן! "בצדק תשפוט עמיתך" "הוי דן את כל האדם לכף זכות". (יחי ראובן)

 

"לא תעמוד על דם רעך אני ה'" (יט, טז)

מעשה במגיד מדובנא שיום אחד ראה ילד צעיר שמוליך את אביו העיוור לבית התמחוי שבעיר, לאכול כדרך העניים. שאל אותו המגיד 'למה אתה לא הולך לתלמוד תורה?'. 'אני צריך לדאוג לאבי לקחתו לבית התמחוי ולהחזירו', ענה הילד. אמר לו המגיד 'ואם אני אדאג לכל מחסורכם ואביך יחיה על חשבוני – אתה מוכן ללמוד תורה?'. 'בוודאי', ענה הילד. שאל המגיד את האבא אם הוא מוכן לכך, והאב הסכים בחפץ לב. מאותו יום החל הילד ללמוד בשקידה רבה ועצומה. ולימים נודע שמו בישראל – רבי שלמה קלוגר.

 

"הוכח תוכיח את עמיתך" (יט, יז)

"המגיד מדובנא" בא יום אחד לעיר שבה דר בעל "אפיקי יהודה" אמר לו הרב: למה באת הנה, לי אין פרנסה כאן ואתה עוד תקפח יותר את פרנסתי. ענה לו המגיד במשל: לאדם היה תרנגולת ולא נתן לה מזונותיה כדי הצורך, פעם קנה בעל הבית תרנגול, אמרה התרנגולת לתרנגול: כשהייתי יחידה לא סיפק לי בעל הבית את מזונותיי, עכשיו על אחת כמה וכמה. אמר לה התרנגול: אנכי אצרח בקולי ויתנו גם לי וגם לך. כך סיים "המגיד מדובנא": אני אוכיח אותם, אקרא בקול, ויתנו לכל הנצרכים וגם לכבוד תורתו יתנו כדי מחסורו. (משלי יעקב)

 

"הוכח תוכיח את עמיתך" (יט, יז)

פעם בא אחד ממקורביו של ה'חפץ חיים', והתאונן בפניו כי דרש לפני קהל גדול במשך שעתיים אך לא עלה בידו להשפיע על איש מקהל שומעיו, ואם כן מה תועלת יש בדרשתו. השיב ה'חפץ חיים', ידועים דברי הגר"א שבעד כל רגע ורגע שהאדם שם מחסום לפיו זוכה לאור הגנוז שאין לבן תמותה שום מושג מנעימותו. הגע בעצמך, אם זהו השכר עבור רגע אחד, הלא אין שיעור לשכר שתקבל על כך שעלה בידך לשים מחסום לפיהם של ציבור גדול במשך שעתיים, ובכל אותו זמן נמנעו מלשון הרע ורכילות ושאר דיבורים אסורים. (מעשי למלך)