ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת קורח – מאת ר' ברוך רובין יה"ו
"ויקח קורח" (טז, א )
במדרש (ב"ר יח) מסופר כי קורח היה ממונה על אוצרותיו של פרעה מלך מצרים ומשם נטל את כל עושרו הרב, ודרשו חז"ל על קורח את הפסוק (ירמיהו יז) "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל". ויש להבין מדוע חז"ל אומרים עליו שלא עשה כמשפט, והלא קורח אסף את עשרו מפרעה ומביתו ואם כן מה פשעו ומה חטאתו ? הדבר יבואר עפ"י משל: ליהודי אחד היה בית מזיגה שם נהגו כל האיכרים הגויים לסיים את יום עבודתם בכוסית משקה חריף. פעם אחת ביום השוק התאספו ובאו אל בית המזיגה הרבה איכרים וביקשו לשתות. מזג להם בעל הבית יי"ש ביד נדיבה, כוסית רדפה כוסית ובקבוק גרר בקבוק, ועד מהרה הפכו הללו לשיכורים. לפתע הבחין בעל הבית בגנב השולח ידו אל צרורותיהם של השיכורים ומבקש לקחת מהם את ממונם . התנפל בעל הבית על הגנב, תפסו בדש בגדו והוציאו מבית המזיגה בכוח. תמה הגנב: מדוע אתה מתנפל עלי? והרי לא נטלתי ממך דבר . השיב לו בעל בית המזיגה: שוטה שכמותך, אם אתה גונב מהם אתה גם גונב ממני, שהרי אם לא יהיה בכליהם כסף איך ישלמו לי על כל מה ששתו והשתכרו ? כן הוא הנמשל: כאשר נטל קורח את ממונו של פרעה, נמצא נוטל בעקיפין את ממונם של ישראל, שהרי הקב"ה הבטיח להם "ואח"כ יצאו ברכוש גדול" ואם כן מה שנטל קורח מפרעה גרע לבני ישראל מביזת מצרים . (משלי המגיד מדובנא זיע"א )
"ויקח קרח בן יצהר" (טז, א )
דרשו חז"ל (סנהדרין קט:) "ויקח" אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. הגאון רבי ברוך אברהם טולידנו מגאוני מקנס שבמרוקו בספרו "אמרי ברוך" מבאר נפלא מהו המקח הרע שלקח קרח . מסופר על אחד הגאונים כשנכנס פעם לבית המדרש הבחין במספר עניי העיר המצפים לצאתו של גביר העיר מבית המדרש, אך הגביר לא הרגיש כלל שממתינים למוצא כיסו, והיה יושב ולומד בצוותא עם החכמים גמרא. ניגש אליו הרב ואמר: עתה ידעתי שהנך עריק מצבא מדינתנו . הסמיקו פניו ואמר בכעס, לא ידעתי את שיחת כבודו. השיב הרב: דע לך ידידי, כל בני עמנו היהודים חיילים הם בצבאו של מלך מלכי המלכים, לכל אחד מאתנו תפקיד מוגדר ומיוחד, המחליף תפקידו בזולתו יקרא עריק מן הצבא. דע לך, בך בחר ה' להיות עתיר נכסים וממון לרוב, והנך ממונה על עניי העיר להחיותם ולהחזיקם, מדוע הנך מפקיר ומניח תפקידך, הנח לגמרא לחכמים המופלגים היושבים בשבת תחכמוני – בית המדרש, קום מלא תפקידך נאמנה .
"ואון בן פלת" (טז, א)
איתא בגמרא דאון בן פלת אשתו הצילתו. מעשה ביהודי חסיד גור שבתו נישאה לאחד שאינו מחוג החסידים. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ד, היה צריך אותו חתן להתגייס וללכת לחזית המלחמה, אך אשתו לא הסכימה שילך עד שיכנס לכ"ק האדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל" זצוק"ל לקבל ברכת פרידה. בלית ברירה נכנס אל הבית ישראל וקיבל ברכת פרידה. באחד הימים בהיותו בחזית ניצל בדרך נס ולא נפגע. כאשר נגמרה המלחמה ושב לביתו בשלום, בא שוב אל הבית ישראל ולהודות לו על הנס שקרה עמו בזכות ברכתו. כאשר נכנס אל הבית ישראל, עוד לפני שפתח את פיו, אמר לו הבית ישראל און בן פלת אשתו הצילתו .
"ואון בן פלת" (טז, א)
"חכמת נשים בנתה ביתה" (מדרש ) סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שפעם הגיעה לביתו אשה בעלת תשובה והתלוננה לפניו שבעלה מעשן בשבת קודש, ומפר בכך את אווירת קדושת השבת, ולכן ביקשה ממנו עצה מה לעשות ? יעץ לה הרב: תבקשי מבעלך שלא יעשן לפחות בזמן הדלקת הנרות… וכך היה! הבעל הסכים לדבריה, ובמשך כל הזמן שהנרות דלקו בבית, נמנע הבעל מעישון . והנה לאחר מכן, יעץ לה הרב שתשתמש בנרות ״עבים״ הדולקים יותר זמן… וגם הפעם קיים הבעל את הבטחתו ולא עישן עד שאחרון הנרות כבה . חלפו מספר שבתות ושוב הגדילה האשה את ״עובי הנרות״ עד שלבסוף השתמשה בנר ״נשמה״ הדולק עשרים וארבע שעות… וכך בזכותה לא עישן הבעל במשך כל השבת!… ועל כך נאמר: ״בחכמה יבנה בית״, בזכות החכמה שב הבעל בתשובה שלימה. ומסופר שלאחר כמה שנים ניגש הבעל לאשתו ואמר לה בחיוך: ברוך ה׳ שהשתמשת לנרות שבת רק בנר ״נשמה״, ולא השתמשת בנר ״שבועי״… ולכן עליך נאמר: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" .
"וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם" (טז, יב )
פירש"י, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום . בעיר מגוריו של רבי מנחם מנדל מקוסוב זצ"ל בעל "אהבת שלום" ראש השושלת לבית ויז'ניץ, דר יהודי אלים, אשר היה מפיל חיתתו על כולם. הלה העיז להציק גם לרבי מנחם מנדל, רדפו והצר לו מאוד. ברם יהודי נשאר יהודי, ובצר לו פנה אל רבי מנחם מנדל, כיתר יהודי הסביבה, לשאול ממנו עצה ותושיה. מקורבי הרבי בראותם את העריץ מגיע לבית הרבי, היו בטוחים כי הרבי יצוה להשליכו החוצה בבושת פנים. להפתעת כולם קיבלו הרבי בחום ובחביבות ופנה אליו באהבה ושאלו, ידידי היקר, מה מעיק על ליבך? הלה החל שופך בפני הרבי את מר ליבו כי כל עסקיו מתמוטטים בזה אחר זה, וכי מצבו בכי רע וקרוב מאוד לשפל המדרגה, ואינו יודע מה טומן בחובו יום המחר. משמשו של הרבי שהיה נוכח בחדר, היה משוכנע כי עתה ינצל הרבי שעת כושר זאת ויטיף מוסר לאותו אלים על התנהגותו המושחתת חסרת הרסן, אולם רבי מנחם מנדל לא נהג כן. נהפוך הוא, הוא החל לעודדו כי אסור ליהודי להצטער ולהתייאש לעולם, כי הקב"ה עוזר לכולם ולבטח יעזור גם לך, הוא דיבר אל ליבו כאב רחמן דברי עידוד וברכו. הלה לא הסתפק באיחולי הרבי, ופנה ישירות, בתי בגרה ואין לי פרוטה לנדוניה עבורה ואינני יכול להשיאה. חוצפתו של גבר אלים זה הקפיצה את משמשו של הרבי, הוא רצה להתפרץ ולצעוק לעברו, אינך מתבייש?! לא די שכה רדפת את הרבי, עוד הינך מעז לפנות אליו בסיפורים כאלו כאילו היה חברך משכבר הימים, ואולי תרצה שהרבי יעניק לך את כל כסף הנדוניה ? אולם מיראת הרבי לא הגיב המשמש בקודש, אבל בליבו פנימה היה נסער כולו. רבי מנחם מנדל פנה למבקש ברגש ושאלו, כמה מעות דרושות לך? הלה הופתע משאלת הרבי וחשב לרגע שנמצא בחלום, ונקב בסכום הגון של זהובים. בלא אומר ודברים, פתח הרבי את המגירה והחל מונה ליד האיש הנדהם את כל הסכום הנכבד שנקב, ומסרו למי שהיה שונאו משכבר הימים והיה רודפו שנים רבות. מצד המשמש הדברים נשארו בסוד, כי אסור לו לגלות דברים מחדרו של הרבי, אולם אותו עריץ יצא מכליו, נרגש ונסער, עד שהחל מספר לאנשי קוסוב על גודל מידותיו של רבי מנחם מנדל שהעניק לרודפו סכום כה גדול. הדבר חרה ביותר לרבי יצחק, אחיו של רבי מנחם מנדל אשר בא ורטן לפניו: האם עד כדי כך צריך להיות וותרן ומוחל? בבית הרבי אין כמעט מאומה, החנוונים מסרבים לתת מצרכים בהקפה לרבנית בטענה כי החובות עברו את הגבול, ואילו לאדם שהציק כל כך לרבי ולכל אנשי קוסוב צריך לתת סכום כה גדול אם בכלל? הפטיר הרבי, כבר שמעתי טענה זאת, כבר קדמך מישהו בטענתך, ואף הוא לא העלה דבר, הפניתי לו עורף. הלה הוא היצר הרע בכבודו ובעצמו אשר נימק לי ביתר כישרון, וברוך השם לא שמעתיו.. . וכה היה אומר, אני מעניק אהבה כה גדולה לשונאי, עד שנהפכים לאוהבי… וכדברי רש"י שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום .
"אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר" (טז, טז )
מדוע היה צריך קורח לעמוד ביחד עם אהרן ליד מאתים וחמשים מקריבי הקטרת ? הרב משה ברדוגו, מחכמי מקנס, מתרץ זאת באמצעות הגמרא (סנהדרין צג ע"א) המספרת ששני נביאי שקר ניסו להתחתן עם בתו של נבוכדנצר, והיא ספרה על כך לאביה. קרא נבוכדנצר לנביאי השקר הללו, ואמר להם, חנניה, מישאל ועזריה אמרו לי שאלוקיכם שונא זימה . להם אמר כך, ולנו אמר אחרת – השיבו לו נביאי השקר. נענה נבוכדנצר, יודע אני שהם היו נביאים משום שבדקתי אותם, כעת אבדוק אתכם על ידי הכנסתכם לאש, ונראה כיצד ייפול דבר . הם היו שלשה ואנחנו רק שניים – ניסו נביאי השקר להציל את עצמם ברגע האחרון. אם כן – הסכים נבוכדנצר – בחרו לכם מישהו שלישי. הביאו אותם רשעים, את יהושע הכהן הגדול, וכשהושלכו לתוך כבשן האש הם נשרפו, וליהושע נחרכו מעט הבגדים. אמר לו נבוכדנצר, מדוע לחנניה, מישאל ועזריה לא קרה כלום, ולך נשרפו הבגדים ? ענה לו, הם היו של שה ואני אחד. הקשה נבוכדנצר, אבל אביך אברהם היה גם הוא אחד ? אמר לו, הוא היה לבד, ואני הייתי עם שני רשעים, ומכיוון שהאש הייתה צריכה לשרוף, היא חרכה גם את קצות בגדי . כיוצא בכך, כאשר הזהיר משה רבנו את קרח שיחזר בו, משום שהקטורת עלולה לשרוף אותו מחר, אמר קרח, גם אם האש תשרוף אותי, אין בכך ראיה שאיני צודק, שהרי יתכן כי נגרם הדבר בשל מאתים וחמשים האנשים הללו . לכן אמר לו משה: "לך ועמוד מחר ביחד עם אהרן ליד אותם מאתים וחמשים אנשים, וראה כי לאהרן לא קורה דבר, ואילו אתה עתיד להיענש, וכך ידעו הכל במי בחר ה'! (לאור הנר )
"כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (טז, לב)
על הפסוק בקהלת (ה, יב) "עושר שמור לבעליו לרעתו" דרשו חז"ל (פסחים קיט, א) אמר רבי שמעון בן לקיש: זה עשרו של קורח. העושר הזה היה רק "לרעתו", מבלי שתהיה לו כל טובה ממנו . מספרים כי הברון רוטשילד הגיע לעיירה אחת בשעת בוקר מוקדמת, ושאל מתי מתפללים תפילת שחרית. אמרו לו, מתפללים בשעה שבע. נכנס לבית הכנסת וראה שכולם כבר נמצאים: הרב, החזן, הדיין, המתפללים, ולמרות זאת לא מתחילים בתפילה . מששאל לסיבת העיכוב, הסבירו לו כי הגביר של העיירה טרם הגיע, וכולם מחכים לו… עוברות חמש דקות, עשר דקות, וכולם עדיין מחכים.. . בשבע ורבע מגיע ה״גביר״ עם עיניים שנפתחו לו זה עתה מהשינה, צועד למקומו בכותל המזרח, מתיישב ליד הרב ונותן את האות שאפשר להתחיל בתפילה . הברון רוטשילד התפלץ בקרבו מחוצפתו של אותו גביר, רב בית הכנסת צריך להמתין לו, כל ה'עוילם' צריך להמתין לו? הברון החליט להעמידו במקומו.. . הגיע קריאת התורה. הברון ביקש עליה, ולאחריה עשו לו מי שברך. כשהגבאי הגיע לקטע בעבור שיתן אמר הברון רוטשילד: בעבור שאני נודב כפי שווי כל רכושו של הגביר… ! מכיוון שהגבאי לא ידע שהעומד לפניו הוא הברון רוטשילד, הוא נזעק ואמר לו: משוגינער! (משוגע) לגביר הזה יש הון עתק! והברון נשאר בשלו: בעבור שאני נודב כפי שווי כל רכושו של הגביר.. . נענה הגבאי ואמר לו: ר' איד! אל תעשה ליצנות! אם אתה רוצה לתרום לבית הכנסת תאמר סכום! ואם אינך רוצה – לתרום אין אף אחד שמחייב אותך. והברון משיב: כבר אמרתי לך שאני רוצה לתרום! ואף אמרתי לך בדיוק את הסכום שאני מעוניין לתת ! ויש לך את הסכום הזה לתרום – שאל הגבאי . יש לי גם פי אלף מהסכום הזה.. . רק אז הבין תפס הגבאי כי הברון רוטשילד בעצמו הוא העומד לפניו.. . הגבאי רץ בהתרגשות אל ה״גביר״ של העיירה, וביקש ממנו לפרט את סכום הונו, כדי שהברון רוטשילד יידע כמה לתת . הגביר כמובן סרב לכך כשהוא מצטדק שאינו חושף ברבים את כל רכושו.. . ניסו לשכנע אותו: מדובר כאן על הפסד ענק לכל הקהילה. כסף זה שיתרום הברון, יסייע לכל עניי העיירה! אם לא תגלה את סכום הרכוש שבידך הברון יעזוב את העיירה ונפסיד את הכל ! הגביר נשאר בסירובו: אי אפשר לדרוש ממני לחשוף את ענייני הפרטיים ברבים ! מה יש לדבר? כל הקהילה הלכה לביתו של הגביר והחלה לעשות שם הפגנה.. . אמר להם הברון רוטשילד: אין צורך שהוא יגלה, יש בכוחי לברר את כל "עושרו" בכוחות עצמי . הגביר פנה אל העורך דין והרואה חשבון הרלוונטיים והם בדקו ובררו שוב ושוב ו… התברר שאין לו כמעט כלום… בלון ריק.. . אבל הוא הגביר של העיירה… כולם מחכים לו לתפילה.. . (יחי ראובן )
"ולא יהיה כקרח וכעדתו" (יז, ה)
סיפר הגאון רבי אברהם דוב אוירבך בנו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל וחתן הגאון רבי אשר זאב ווערנער, גאב"ד טבריה ת"ו, שבעת שמחת נישואיו הזמינו המחותנים מנות דגים בעבור משתתפי הנישואין כמנהג אותם הימים, אך דא עקא שהתקלקלו הדגים ולא היו ראויים לאכילה ואף ריחם הבאיש ונדף מהם ריח רע למרחוק . תיכף ומיד חמק אבי החתן אל בעל האולם, ואמר לו, הנה נדברתי עם המחותן לשלם את הוצאות הנישואין מחצה במחצה, אך כעת חוששני שמא יבוא אליך המחותן בטענות שאינו משלם לך את חלקו על הוצאות הסעודה, כיוון שהגשת לפני המסובים דגים שאינם ראויים למאכל אדם, ותתלקח אש המחלוקת, על כן אבקשך להחריש, ואני אשלים לך אף את חציו. ויהי אך שמע בעל האולם את דבריו החל לשחוק, באמרו, לפני רגעים ספורים עמד מחותנך עם אותם דיבורים בפי ו.. .
"ויראו וייקחו איש מטהו" (יח, כד)
אל הרה"ק ר' יצחק מנשכיז נכנסה אשה כאובה ובפיה בקשה מהרבי שאינה מסוגלת לסבול יותר את צרותיה ומכאוביה, היא לא יכולה יותר להחזיק מעמד. הרבי הכניסה לחדר מלא בחבילות ואמר לה, אלו הם הצרות הקיימות בעולם, בחרי לך חבילה אחת. האשה נבהלת מגודל הצרות הקיימים בעולם, ולא יודעת במה לבחור, עד שראתה חבילה קטנה מאחורי הדלת. בצעקה היא שואגת, רבי, את החבילה הזאת אני רוצה! השיב הרבי, החבילה הזאת היא בדיוק החבילה שלך… כשבאו הנשיאים לקחת את מטותם, כל אחד לקח את שלו, אף אחד לא רצה לקחת את של חברו, כי רק בשלו הוא יכול לעמוד. וזהו ויראו – את כל שאר המטות – ויקחו איש מטהו, ולא את של אחרים .
״בהרימכם את חלבו ממנו״ (יח, ל)
מפסוק זה למדים, כי יש לתת לתרומה את הטוב ביותר, ולא להסתפק בנתינה של החלקים הפחות טובים, אשר בין כה וכה דינם לזריקה . מי שנהג במובן זה הלכה למעשה היה רבי משה פרדו זצ״ל, מקים מוסדות ״אור החיים״ ומייסד ישיבות לבני תורה ספרדים וישיבות לבעלי תשובה . היה זה כאשר הבחין רבי משה באחת מן הישיבות בבחור שאינו מתפלל עם הציבור. לשאלתו, סיפרו לו כי אותו בחור הגיע מבית חילוני לגמרי, והוריו כל כך כועסים עליו על שחזר בתשובה, עד שניתקו אתו כל מגע, ואין לו כסף אפילו כדי קניית זוג תפילין, ובלית ברירה הוא לומד כשהבחורים מתפללים, ומתפלל לאחר מכן בתפילין ששואל מאחד הבחורים . לשמע הדברים הלך רבי משה ונתן לו את זוג התפילין שלו במתנה!. כשנודע הדבר לראש הישיבה, הוא ניגש ושאל אותו: האם נתת לו את התפילין שלך, הלא הם תפילין מהודרות ממש ! נענה רבי משה ואמר: וכי מה רבותא בכך? הלא כתיב 'בהרימכם את חלבו ממנו', אין לתת צדקה מהחלק הפחות, אלא מן המובחר ביותר! (ומתוק האור )