ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ראה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (יא, כו)

המילה "ראה" היא לשון יחיד, והמלה "לפניכם" היא לשון רבים, מדוע שינתה התורה בלשונה ועברה מלשון יחיד לרבים? פירש הרה"ג רבי חיים קניבסקי זצ"ל, מצד הקב"ה ניתנו הברכות והקללות בשווה לכולם, לכן כתב לשון יחיד , אבל מצד המקבלים אין זה שווה, דיש שאצל זה הוא ברכה ואצל השני זוהי קללה, לכן סיים בלשון רבים 'לפניכם'. בספר "ראשי בשמים" כתב: רבותינו אמרו "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" , אבל כפי שנראה לנו, חלק מהדברים הם לטובה וחלק ההיפך, אך לעתיד לבא נראה שהקב"ה עושה הכל לטובה. זה פירוש הפסוק, "היום", בעולם הזה, יש ברכה וקללה, אבל לעולם הבא הוא עולם שכולו טוב, וכמו שהגמ' אומרת במסכת פסחים (נ'. ), בעולם הזה על שמועות טובות אומר "הטוב והמטיב" ועל שמועות רעות אומר "ברוך דיין האמת", ובעולם הבא הכל "הטוב והמטיב", לכן אומר הקב"ה "היום ברכה וקללה", אך לעתיד לבוא, יבינו כולם שהכל היה ברכה. האדמו"ר רבי משה לייב מסאסוב היה אומר: ראה כי אנוכי הנותן לך הטוב והרע, הברכה והקללה, כל המקרים הטובים והרעים הם לא בדרך הטבע ועל פי מקרה, אלא הכל מאיתו י תברך. ויש דורשים, ראה – אומר הקב"ה, אני נותן לכם את כח הראיה, בכח זה יש את הברכה והקללה, תלוי בהסתכלות שלך. כח הראיה שהקב"ה הטביע באדם, יכול להביא לידי ברכה, וחלילה לידי קללה.

 

"את הברכה אשר תשמעו… והקללה אם לא תשמעו" (יא, כז – כח)

כותב ה"פנים יפות", בברכה כתוב "אשר" לשון ודאי, ואצל הקללה כתוב "אם" לשון ספק, שהברכה ודאי תתקיים, שסוף סוף באחרית הימים ישובו בני ישראל אל ה' וישמעו למצוותיו, אבל הקללות נאמרו בלשון ספק, "אם", הלוואי שלא תחטאו ולא תקוים קללה בכלל.

 

"הלא המה בעבר הירדן" (יא, ל)

כותב "בעל הטורים", היה צורך לתת להם סימן כדי שיידעו את הדרך, כי עד עכשיו העננים מראים להם את הדרך, אבל אחרי מיתת אהרון הסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, וא"כ היה צורך לסמן להם את הדרך, ונרמז להם במילים אלו "הלא המה בעבר הירדן", סופי תיבות אהרן.

 

"אחרי דרך מבוא השמש" (יא, ל)

אומר ה"כלי יקר", את הברכה ואת הקללה, את השכר ואת העונש על מעשיו, עתיד האדם לקבל אחרי "דרך מבוא השמש", לאחר שישקע שמשו וייפטר מן העולם הזה, שהרי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא".

 

"כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ" (יא, לא)

ניסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ (רש"י) שואל ה"חתם סופר", איך יהיו ניסי הירדן סימן שעתידים הם לירש את הארץ? ומבאר, הגמ' בחולין ( ז'.) מספרת על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים, וכשהגיע לנהר גינאי, אמר: גינאי, חלוק לי מימיך ואעבור בך. השיב לו הנהר, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אין עושה, אני ודאי עושה. משמע, שאם רבי פנחס בן יאיר היה "ודאי עושה", היה הנהר נח לק לו. מכאן ראיה, שכאשר הירדן נבקע לבני ישראל, היתה זו ראיה שהולכים הם בוודאי לעשות רצון קונם ולרשת את הארץ, ולא יגרום החטא למנוע ירושת הארץ, כי הרי אם היה זה "ספק עושה", לא היה הירדן נבקע. מובנים גם דברי רש"י שכתב כי "ניסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבוא ו ותירשו את הארץ".

 

"לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר והטוב בעיני ה'" (יב, כה)

מדוע באיסור אכילת דם כתוב "למען ייטב לך ולבניך אחריך"? מתרץ רבי יהונתן אייבשיץ, הטעם באיסור אכילת דם, כי הדם מטמטם את הנפש ומשפיע אכזריות באדם, ואכזריות עוברת כידוע בירושה מאבות לבנים, וזה הפירוש כאן, "לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך", כדי שבניך יהיו טובים בלי מידות רעות.

 

או חולם חלום" (יג, ב)

משכיל אחד שאל פעם את הרבי מקוצק, הגמ' במסכת ברכות (נ"ו:) אומרת, "הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו", "הרואה הדס בחלום נכסים מצליחים לו". ראיתי פיל והדס בחלומותי, ופלאות לא נעשו לי ונכסי ג"כ לא מצליחים. ענה לו הרבי, מי שאוכל כיהודי ושותה כיהודי וישן כיהודי, חולם כיהודי, ואילו אתה זולל כגוי, סובא כגוי,שוכב כגוי וחי כגוי, רצונך שפתרון חלומך יהיה כיהודי?

 

"יצאו אנשים בני בליעל בקרבך" (יג, יד)

כותב רבנו בחיי, הסברה של המילה "בליעל" הוא "בל – יעל", שלא יעלה ויכנס במחיצתו של הקב"ה. או לשון "בלי – עול", שאינו מקבל על עצמו עול תורה, אלא פורק מעליו עול מלכות שמים.

 

"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים" (יג, יח)

לשון הפסוק "ולא ידבק בידך" צריך ביאור, הרי כסף אינו נדבק לידיו של אדם. בספר "ומתוק האור" הביא את ביאורו של ה"בן איש חי" בספרו על ההפטרות "ברכת חיים", על פי משל לאדם שהחביא את כל רכושו בתוך קנקן יין, בהנחה שפיו הצר של הקנקן יקשה להכניס יד לתוכו, ומי שלמרות זאת יצליח להכניס, ודאי שלא יוכל להוציאה. באחד הימים הכניס ילדו הקטן את ידו לתוך הקנקן, וחפן בידיו את המטבעות, כשביקש להוציא את היד מן הכלי נתקעה היד, כצפוי. אנסה לותר על חלק מן המטבעות, הרהר הילד, אך עדיין לא הצליחה ידו הקמוצה לעבור בעד הפתח. החל הילד לזעוק ולזעוק, ואמו מיהרה לבדוק מה ארע לו. רוקן את היד לגמרי – הורתה לו האם, רק כך תוכל להעבירה, אך גם לאחר שעשה הילדון כדבריה, עדיין נותרה היד תקועה במעמקי הקנקן, שכן לחלוחית היין הקשתה על המעבר. רק אחרי שהמתין מעט וכל היד יבשה לחלוטין, הצליח הילד לחלץ אותה בשלום. זהו שכתוב, מסיים ה"בן איש חי", "ולא ידבק בידך מאומה" – כאשר אדם רוצה לשוב בתשובה שלמה, מחובתו לעזוב את העבירה כליל. אולם גם אז הוא אינו יכול מיד לחלץ את נפשו, אלא מחובתו להמתין עד שתתבטל השפעתה של אותה עבירה, והלחלוחית שבה תיבש לחלוטין מבלי להשאיר כל זכר, או אז "ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים" .

 

"בנים אתם לה' אלוקיכם" (יד, א)

בעניין היותנו בנים לקב"ה, סיפר רבי אלימלך בידרמן על החסיד ר' מנדל פוטרפאס שהעלילו עליו עלילה והוא נשפט לגלות עם עבודות פרך בסיביר. לימים שאלו אותו כיצד הוא החזיק מעמד? והוא ענה: 'מה שחיזק אותי היה שפעם אחת ראיתי לוליין שהולך על חבל דק בין שני הרים, כאשר מתחת פעורה תהום והוא מוליך על החבל הדק עגלה ובתוכה ילדה קטנה. שאלו את הילדה כיצד היא לא פוחדת? והיא ענתה 'כי זה אבא שלי'. פנו ללוליין ושאלו מה הסוד? וכיצד הוא לא נופל? והוא אמר צריך להיזהר משני דברים: ראשית לא להסתכל למטה. ושנית לראות רק את הצעד הבא, כי אם אתה מסתכל יותר מזה אתה נופל… 'גם אני' אמר רבי מנדל 'כאשר עברתי את עינויי התופת, אמרתי לעצמי, שגם כאן אני הרי בידיים של אבא שבשמים, ומצד שני הקפדתי להחזיק מעמד רק את השעה הזו ולא יותר וכך זכיתי לגאולה המיוחלת'. בליבו של משגיח ישיבת סלבודקא, רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, התעורר חשש שמא אינו מטפל כראוי בבעיותיהם החינוכיות של בני הישיבה, משום שלא למד מעולם את תורת החינוך והפדגוגיה. פעם אחת ביקר בישיבה ראש ישיבת חברון, רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ור' משה שטח בפניו את הרהוריו אודות החוסר המקצועי שלו בעבודתו. ענה לו ר' יחזקאל: "האם אתה אוהב את התלמידים? אם הינך אוהב אותך, אינך זקוק ללימוד פסיכולוגיה ופדגוגיה, או כל תורה ושיטה אחרת, כי מי שאוהב את תלמידיו מובטח שיצליח לחנכם ולהגיע איתם להישגים גבוהים ביותר".

 

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו בין ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (יד, א)

צריך להבין את הקשר בין "בנים אתם לה' אלקיכם" לבין "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"? מבאר ה"דעת זקנים מבעלי התוספות", "בנים אתם לה' אלקיכם", ולכן אם מת אביכם הבשר ודם, "לא תתגודדו", שהרי אינכם יתומים בכך, כי יש לכם אב שהוא חי וקיים לעולם יתברך ויתעלה שמו, אבל הגוי שמת אביו, יש לו להתגודד, כי יותר אין לו אבא, כי נשאר רק עם הפסל שעשוי מעץ ומאבן שאין בו מועיל, וכמו שהנביא ירמיהו אומר (ב, כז) "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו".

 

"לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (יד, א)

בניחום אבלים על אדם צעיר, סיפר רבי יהודה צדקה על כפרי שהגיע לעיר, ושאל מה המסלול ומה המחיר של אוטובוס מסוים. ענו לו שהמחיר אחיד, כך וכך שקלים לכל מרחק. בתחנה הראשונה כשהאוטובוס נעצר, רואה הכפרי שחלק מהאנשים שעלו איתו בתחנה הראשונה, יורדים! נראה לו הענין משונה . בתחנה השניה שוב ירדו חלק מהאנשים שעלו איתו. בתחנה השלישית כששוב ירדו חלק מהאנשים שעלו איתו, הוא לא יכל להתאפק, פתח את החלון וצעק, חברים! השתגעתם? הרי באותו המחיר אתם יכולים לנסוע עד התחנה הסופית, מדוע אתם יורדים באמצע הדרך? האמת היא, שהם דווקא בסדר גמור! כי הם צריכים לרדת כאן, למה להם לנסוע לתחנה הסופית? הכפרי הוא זה שלא הבין את מהלך העניינים. אמר רבי יהודה צדקה, אדם שנולד, יכול באותה הזדמנות לחיות תשעים שנה! למה באמצע הדרך אתה הולך? יורד מהחיים? אתה יכול לנסוע עד התחנה הסופית! אבל האמת, שהוא צריך לרדת כאן, למה לו לנסוע עד הסוף, להישאר כאן עוד חמישים שנה, בשביל מה? הוא כבר גמר את תפקידו כאן.

 

"ואת בת היענה" (יד, טו)

אל ה"חפץ חיים" הגיעו אב ובנו, האב עובד לפרנסתו, אך הפרנסה בדוחק והרעב הציק, הבן רצה לעזוב את הישיבה ולעזור בפרנסת הבית. בא האב אל ה"חפץ חיים", ואמר שאינו מוכן שבנו יעזוב את הישיבה וייצא לעבודה, שמא יתקלקל. פנה החפץ חיים לבן, ואמר לבן: "יענה" נקראת בשם זה כי היא מענה את ילדיה. כיצד? היא נותנת להם לאכול זכוכיות. מדוע? כי היא בטוחה שאם זה טוב לה, בוודאי זה יהיה טוב לבתה, וזה לא נכון, בת הי ענה קיבתה רגישה. מסקנה: לא כל מה שלא מזיק לאב, ודאי שגם לא יזיק לבן. האב כבר מבוגר, ואילו הבן עוד צעיר, והוא עלול להיות מושפע לרעה מאוירת הרחוב.

 

"עשר תעשר" (יד, כב)

דרשו חז"ל (תענית ט'.) "עשר בשביל שתתעשר", כלומר: מילת "תעשר" שאנו קוראין בשין שמאלית, כאילו כתובה בשין ימנית. רמז יש גם במאמר חז"ל ( ב"ב כ"ה:), "הרוצה להעשיר יצפין", ישים את הנקודה בצד שמאל, יתן מעשר לצדקה, כי צפון הוא בצד שמאל. בספר "דרך שיחה" מביא בשם הסטייפלר שאמר: מי שמקפיד על מעשר, אין למס הכנסה שליטה עליו. ומוסיף, פעם שאל את אביו לגבי ספק שהיה לו במעשר כספים, ואמר לו: בכל הספיקות רק תחמיר, כי ממעשר אף פעם לא מפסידים, רק מרויחים.

 

"עשר תעשר" (יד, כב)

"עשר בשביל שתתעשר". כותב ה"אמרי אמת", אם התורה מבטיחה עשירות כתגמול למעשרות, הרי בוודאי שזוהי עשירות וברכה בכנפיה, ולא העושר שעליו נאמר "עושר שמור לבעליו לרעתו", ולכן דרשו חז"ל על ברכת מעשר "עד בלי די", עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, כי על עושר סתם כתוב מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, שאין בו סיפוק, אבל העושר הזה הוא מסוג אחר לגמרי.

 

"כי יהיה בך אביון" (טו, ז)

ה"בן איש חי" מסביר את הפסוק בדרך הדרוש, על פי מעשה, היה פעם גביר גדול שבנה לעצמו בית מפואר, וריהט את הבית ברהיטים מפוארים. יום אחד, ביום חרפי וגשום, נכנס עני ונעליו מלאות בוץ ורפש. "החוצה", צעק הגביר, "רוץ מהר וצא", אינך רואה מה עשית עם הבוץ שלך? אמר העני, מיד אני יוצא, רק ווארט אחד, קצר מאוד, אומר לך: ב"ברוך שאמר" אומרים, "ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות". גם אתה, שאתה מרחם כל כך על "הארץ", על רצפת ביתך, אולי תרחם גם על "הבריות", היינו עלי, שהרי בריאה אני. זה רמוז כאן, "באחד שעריך בארצך", כמה אתה משקיע בעיצוב ביתך, כמה השקעת בריצוף, בריהוט, בשטיחים, א"כ, לפחות "לא תאמץ … ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", לפחות תן לו כמו שאתה נותן לכותל ולריצפה.

 

"כי פתח תפתח את ידך" (טו, ח)

רבי איסר זלמן מלצר היה רגיל לפתוח בעצמו את הדלת לכל מי שבא לביתו, מעין "מצוה בו יותר מבשלוחו". פעם אחת חלה ושכב במיטה, ומישהו דפק בדלת. היה זה לילה חורפי וקר, ושעה מאוחרת. ניגש אחד התלמידים לפתוח את הדלת, ושאל מי שם? קרא ר' איסר זלמן בהתרגשות, בליל סגריר אחר חצות שואלים מי שם? מיד פתח את הדלת. מהפסוק הזה למדו חז"ל דין מצוות צדקה, שהיא מצוות עשה מן התורה. מדוע אין מברכין על מצווה זו? מתרץ הרשב"א בתשובותיו, כי כל מצוה שקשורה בזולת ואין לה קיום בלעדיו, אין מברכין עליו, כי אם העני לא ירצה לקחת, אין כאן כלל מצוה וברכתו לבטלה. רבי בונים מפשיסחא מתרץ, אם היו צריכים לברך, חסידים היו רצים למקווה להיטהר, והיו נוטלים ידיים והיו אומרים לשם יחוד, ובינתיים העני היה גווע מרעב.

 

"ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (טו, ט)

אומר רבי שמעלקי מניקלשבורג, אם רע ה עיניך באחיך האביון, לא די שאתה לא עוזר לו, אלא אתה גם מסתכל עליו בעין רעה ואתה מחפש בו חטאים כאמתלה ותירוץ על קשיחות ליבך, "וקרא עליך אל ה'", אז בודקים בשמים גם את מעשיך, "והיה בך חטא", ויזכרו עוונותיך. בשם רבי זאב מסטריקוב אומרים, כתוב בפסוק "אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כ"ב – כ"ב) אינך רוצה לתת צדקה, אל תתן, אבל אל תגזול מהעני אל דלותו, אל תאמר שאינו דל ולא ראוי לצדקה.

 

"נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (טו, י)

אחד ממתנגדיו של רבי מנחם מנדל מקוסוב, בא אליו בשעת דחקו וביקש ממנו שיעזור לו להשיא את בתו. הוציא הרב את כל כספו שהיה לו במזומן, ונתן לו. שאלה אותו הרבנית, לנצרכים בבית אין לך כסף, ובשביל שונא ומתנגד הוצאת את כל כספך? ענה לה בחיוך, לפני כמה רגעים טען לפני מישהו אחר את אותה טענה, וביותר כישרון. מי הוא זה? שאלה הרבנית. "היצר הרע", ענה הרבי. באחד הערבים, ירד רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל מביתו, כדי להשתתף בחתונה. הוא סיים לרדת במעלית ויצא לעבר הרכב שהמתין לו, כשלפתע פנה למלווהו, ואמר "אני צריך לחזור הביתה, שכחתי לקחת משהו". אולי אוכל לעזור? מבקש המלווה למנוע ממנו את הטרחה הנוספת. "החלפתי לפראק של שבת" הסביר ר' מיכל, "ולא זכרתי שאין בו כסף לצדקה. בחתונה באים עניים רבים, ולא יפה להשיב את פניהם ריקם. מוכרח אני אפוא, להצטייד בכסף עבורם, ובשל כך אעלה הביתה להביא זאת"… רבי שמעלקא מניקלשבורג עסק רבות בענייני צדקה. פעם כשאסף לפני פסח כסף למעות חיטים לעניים, נזדמן לביתו של עשיר, ולאחר שהעשיר כיבדו במשקה ובמיני דגנים, דרש מהגביר סכום כסף גדול, אבל העשיר התנצל שמצבו אינו כבעבר, ויש לו הפסדים גדולים בעסקיו, ורצה לפטור עצמו בנתינה מועטת. הרבי סירב לקחת ממנו, ועמד ללכת. העשיר נעלב ונפגע קשות, ונאלץ לתת את כל הסכום שדרש. הרבי בירך אותו שהקב"ה ימלא חסרונו, ויצליח יותר ויותר. פנה העשיר לרבי ואמר לו, שאלה גדולה יש לי אליכם, אך אני מבקש שהרבי לא יקפיד עלי. נענה הרבי לבקשתו, שאל העשיר, מה ההבדל בינך לבין לסטים מזוין המכריחני לתת את כל כספי שלא יזיקני, גם לרב הוכרחתי לתת כדי שלא תקפיד עלי? ענה לו הרבי, אענה לך במשל, בן המלך חלה במחלה אנושה, ולא מצאו תרופה למחלתו. חוליו הכביד, עד שכבר לא יכל לפתוח את פיו. הגיע למלך רופא מומחה, ואמר שיש לו תרופה נפלאה, אך מרוב חוליו, לא הצליח הבן לפתוח את פיו. ציוה המלך לחתוך פתח בלחיו, ומשם להכניס את התרופה. אכן בן המלך הבריא, ואמר לאביו, הרופא הזה הוא רוצח בן מוות הוא, שהרי עשה לי חתך בפני. אמר לו המלך, בני יקירי, האיש הזה הצילך ממוות לחיים, ואתה חייב לו את כל חייך, ומה שחתך בפניך, לטובתך עשה, כדי להכניס את התרופה לפיך. סיים הרבי ואמר, דע לך, כי בזה שלקחתי את כספך לצדקה, המתקתי את הדינים מעליך, שאם לא כן, היית יורד מטה מטה. וכך היה, העשיר חזר למצבו הקודם, ונתעשר בכפל כפליים. וכבר אומרת הגמ' בגיטין (ז'.), אם רואה אדם שמזונותיו מצטמצמין, יעשה מהן צדקה, וכ"ש כשהן מרובין.

 

"ולא יראה את פני ה' ריקם" (טז, טז)

בספר "דברי שאול" כותב, כשם שעושים מבחן לתלמידים כל מחצית שנה, לבודקם אם התקדמו בלימודים, כך ציוותה התורה לעלות לרגל לירושלים, ולבוא לפני הקב"ה, בוחן כליות ולב, שלוש פעמים בשנה, וכשבאים היה רואה אם עלו בדרגתם, ועל כך נצטווינו "ולא יראה את פני ה' ריקם", שלא ימצאו חלילה ריקים מתורה ומיראה.