ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שמיני – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואל בני ישראל תדבר לאמר" (ט, ג )

משה רבנו מצווה את אהרן הכהן בתחילת פרשתנו, "קחו שעיר עיזים לחטאת". המילה 'לאמור', משמעותה להעביר את הדברים הלאה, לאחרים, אולם אם אהרן הכהן מצווה על ידי משה להעביר את הדברים לישראל – למי יעבירו הם הלאה ? זאת ועוד, המילים "תדבר לאמר", הן כפל לשון, מדוע יש צורך בשתיהן בזו אחר זו? "רחמנות על יהודים", נאנח הגאון רבי אליהו לופיאן. הגאון רבי משה אהרן שטרן, לימים משגיח בישיבת 'קמניץ', שהתבקש ללוות באותה שבת אחר הצהריים את המשגיח רבי אליהו לופיאן לישיבת 'חברון' לתפילת מנחה של שבת, הציע: "אולי כדאי להזדרז בדרך במקום לחזור? הרי כבר עברנו את רוב הדרך" . רבי אליהו נאנח אנחה שוברת לב, ובצער רב הסכים. ניכר היה שהקושי לראות יהודים עוברים על רצון ה' כואב לו עד עמקי הנפש. ניסה הגאון הישיש להחיש את צעדיו כדי לא לראות יהודים מחללים שבת, אולם באותו רגע עצר לידם רכב וראשו של צעיר השתרבב ממנו וביקש בעברית צחה הכוונה: "כיצד מגיעים לרחוב יפו?" במקום לקבל מענה, ראה הנהג לתדהמתו את היהודי המבוגר פורץ בבכי עז, תוך שרבי אליהו נשנק מבכי, אמר לנהג: "איך אוכל לומר לך דבר שאסור לך לעשות בשבת? הלא יהודי אתה ויהודי מצווה לשבות. "מצד שני", הוסיף הרב לופיאן לתנות את צערו בדמעות באוזני הנהג הנדהם, "איך אוכל להימנע מבקשת עזרה כאשר יהודי מבקש?" רגעים ארוכים של דממה נקפו. בהם נשמע רק בכיו של רבי אליהו לופיאן נישא ברחוב. לפתע יצא היהודי מן הרכב. הוא ניגש אל רבי אליהו בהכנעה ובלב נרגש אמר: "אמא שלי צועקת עלי כל שבת שאני מחלל שבת, גם יהודים אחרים בשכונתי מוכיחים אותי תמיד בלשון קשה על כך שאינני נמנע ממלאכה ביום השביעי. "מתוכחות, רבי, אינני מתרגש כבר, אולם תוכחה כזו כנה ואמיתית כמו שקיבלתי מכם, מעודי לא שמעתי. בטוח אני שהרב מתכוון לטובתי . ובכן, מבטיח אני: מהיום והלאה לא אסע עוד בשבת"… רבינו חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, לומד פשט מדיוק לשון הפסוק, אנו נביא חלק מדבריו בלשוננו. אך לפני שהוא מבאר את כפל הלשון, הוא שואל שאלה קודמת יותר: מדוע בכלל משה מצווה להגיד לאהרן לדבר אל בני ישראל? מה פשר שרשרת זו בהעברת דברי ה' אל בני ישראל. הסיבה היא, מבאר ה'אור החיים', משום שאהרן הוא זה שעשה עבור עם ישראל את העגל, לפיכך הוא זה שצריך ליטול חלק בתיקונו. הוא יצווה אותם על קרבן החטאת שיכפר על חטא העגל. ובשתי לשונות נצטווה אהרן לדבר אליהם: "תדבר לאמר", האמירה כאן, אין משמעותה להעביר את הדיבור הלאה, אלא אהרן נצטווה להעביר את ה'דיבור' הקשה, התוכחה לישראל – על שחטאו בעגל – בלשון רכה, 'לאמר' . למה בלשון רכה אם הם חטאו? יען כי על ידם הוא נבחר לכהונה ועלה לגדולה. להוכיח לפעמים זו לא רק מצווה, אלא אף חובה, ותוכחה היא אף פעם לא דבר מחמיא, בעיקר לא כשהיא נכונה… אולם גם כאשר חייבים להוכיח ואין ברירה אלא 'לדבר' דיבורים קשים, עדיין התוכחה צריכה להיות מתוך מקסימום התחשבות ורגישות לזולת. "תדבר לאמר", בלשון רכה. (במחשבה תחילה)

 

"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש… וידם אהרן" (י, ג )

קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמר לו לבדו פרשת שתויי יין. (רש"י) כתב השל"ה הק׳: מזה ילמד כל אדם לבל ימאוס במוסר ויקבל באהבה . מדי יום ביומו, לאחר התפלה, היה משתרך תור ארוך של אנשים שהיו באים לשאול בעצתו של רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הוא היה נשאר במקומו בבית הכנסת ומשיב בסבלנות ובהארת פנים לכל אחד ואחד. יום אחד נכנס יהודי לבית הכנסת וכאשר ראה כיצד משיב הרב זוננפלד לשואלים, לא שלט ברוחו והחל לזעוק: הכיצד מדברים בבית הכנסת דברים בטלים?! הגרי"ח זוננפלד, בענוותנותו, קיבל באהבה את תוכחתו של הלה ומיד יצא מבית הכנסת, ושם המשיך להשיב לשואליו, ומהיום ההוא והלאה, לא התעכב אחר התפלה בבית הכנסת, אלא יצא והשיב בחוץ לכל הפונים אליו. (בית ישראל )

 

"ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם" (יא, ז-ח)

במדרש (קהלת פרשה א') מובא שלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז ומכריז ואומר: "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא וייטול שכרו"! והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם באים ליטול שכרן. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז פעם שנייה ומכריז ואומר: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות, שקצים ורמשים יבא וייטול שכרו"! יש להבין שאל הגאון רבי יהונתן אייבשיץ מפני מה לא הכריז הקדוש ברוך הוא בכללות: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא וייטול שכרו", מפני מה הכריז תחילה רק על מי שלא אכל חזיר בלבד, ולאחר מכן באה הכרזה נוספת על מי שלא אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים? את קושייתו זו של רבי יהונתן תירץ בעל ה"בן איש חי", במשל נפלא: מלך אחד נכנס לארמונו ומצא שם שלושה מעבדיו: ראובן שמעון ולוי. ניגש המלך לראובן וציווה עליו שיתענה במשך אותו יום ולא יאכל מאומה עד רדת הערב. לשמעון ולוי לא אמר המלך דבר. עשה ראובן כאשר ציווה עליו המלך. שמעון אכל באותו יום כהרגלו ואילו לוי לא אכל דבר. בערב קרא המלך לראובן ונתן לו פרס של מאתיים זהובים. הא לך! אמר המלך בשכר שעשית כאשר ציוויתיך! ניגש לוי אל המלך ואמר: אדוני המלך! אף אני עשיתי היום כאשר ציווית ולא אכלתי היום מאומה. גם לי מגיע פרס מאת המלך. וכי אני ציוויתי עליך שלא לאכול? תמה המלך לא אמרתי לך דבר! אכן כן נענה לוי אולם שמעתי שציווית לראובן כך והבנתי שרצונך שלא יאכלו היום, לכן לא אכלתי . ניגש גם שמעון אל המלך ואמר: אדוני המלך! אף אני עשיתי כאשר ציווית ואכלתי היום. גם לי מגיע פרס מאת המלך. וכי אני ציוויתי עליך שתאכל? תמה המלך שבעתים והרי לא אמרתי לך דבר! אכן כן נענה שמעון אולם כאשר שמעתי שציווית לראובן כך ואילו לי לא אמרת דבר, הבנתי מכך שרצונך שאוכל היום, לכן אכלתי . כן הוא גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" לו היה הקב"ה מכריז בתחילה: "כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא וייטול שכרו", היו באים אף אומות העולם ומבקשים שכר על שאכלו, בטענה כי רק לישראל ציווה לא לאכול ואילו להם לא ציווה ולכן אכלו. לכן מכריז הקב"ה תחילה: "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא וייטול שכרו", ויש כמה אומות שלא אכלו בשר חזיר ויבואו לבקש שכר בטענה שאף הם לא אכלו מחמת שכך ציווה הקב"ה לישראל, ואף שלהם לא ציווה בפירוש יטענו כי כיוון שכך שמעו חשבו שכך רצונו יתברך, ואז מכריז הקב"ה: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא וייטול שכרו" ועתה נסתרים דבריהם כי אם לא אכלו חזיר מחמת ששמעו את הציווי שנצטוו ישראל, מדוע אכלו שקצים ורמשים?!…

 

"ואת החסידה" (יא, יט )

"ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות" (רש"י) אם כן הלא דין הוא שהחסידה תהא עוף טהור ? אמר החידושי הרי"ם ז"ל: "מאחר שהיא עושה חסידות רק עם חברותיה, ואילו מי שאינה נמנית על חברותיה אין היא מסייעת לה במזונות, לפיכך הרי היא באמת טמאה…" בענייני מזונות אין להפלות בין חבר לזר. "אין בודקין למזונות" (ב "ב ט, א). הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זצ"ל סיפר עד היכן צריכה להיות ההתמסרות לזולת. מעשה ברופא שלמד שנים את מקצוע הרפואה ועשה חיל בלימודיו. לאחר שסיים את שנות לימודיו הוצרך לקבל תעודת הסמכה מאת רופא מפורסם. שאל הרופא הבוחן, מהי התרופה לאדם שנפצע וקולח דמו? תרופה פלונית , עוצרת את הדם – ענה הנבחן. וכשתרופה זו לא בנמצא מה נעשה? אפשר לקחת תרופה אלמונית והיא תעצור את הדם. ואם גם היא אינה בנמצא? לוקחים חתיכת בד מבגד ושורפים אותה ומניחים את האפר על הפצע וכך נעצר הדם. שוב שאלו הבוחן, ואם אין גם חתיכת בד בנמצא מה לעשות? נשאר הנבחן ללא תשובה ומענה. פסל הרופא את הנבחן ולא נתן לו את התעודה המיוחלת. הנבחן לא ידע מה לעשות מרוב צער, היתכן שכל לימודיו ירדו לטמיון שלא ידע להשיב למקרה כזה ? אכן , השיב לו הרופא הבוחן, בשעה שבד ובגד אין לשרוף כדי לעצור את הדם, חובה עליך לקרוע בד מבגדיך אתה, ולחסום את קילוח הדם. אינך ראוי לשמש כרופא אם אין מצב החולי נוגע ללבך עד כדי שתקרע בד מבגדיך. כך צריכה להיות ההרגשה כלפי הזולת.