ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תצוה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" (כז, כ)

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הזוהר הקדוש שכל תלמיד חכם יש לו בנשמתו ניצוץ מנשמת משה רבינו, כי משה רבינו מתלווה ומתחבר עם התלמידי חכמים שעוסקים בתורה. ולכן מוצאים בגמרא שהיו קוראים זה לזה משה, 'משה שפיר קאמרת', כי משה הוא בחינת נפש הלומדת תורה. וזה גם המשמעות בדברי הזוהר 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא' שבכל דור ודור משה רבינו מתלווה ללומדי התורה. וזה מרומז בפסוק שלפנינו: 'ואתה תצוה', לשון ליווי וצוותא, שמשה רבינו יתחבר ויתלווה 'את בני ישראל', רק עם החשובים שבעם ישראל, כי 'ישראל' זה לשון חשיבות. ומי הם החשובים בעם ישראל, 'ויקחו אליך שמן זית זך' אלו שעוסקים בתורה הקדושה המשולה לשמן.

 

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ)

'כתית למאור' ולא למנחות. (רש"י) 'נר' רומז לתורה על דרך 'נר מצוה ותורה אור'. צריכים לעמול כדי לקנות את התורה על ידי 'כתית למאור' להתייגע 'ולא למנחות' ולא במנוחה. סיפור נפלא שסיפר הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל, שאירע אצל הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל בטיסמניץ, כשבאו לדין תורה, שני בעלי בתים מאחת העיירות. הענין היה קשה ומסובך ביותר, ונאלץ לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת. לבעלי הדין ירט הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ, אמרו אחד לשני הרי יש לנו רב בעיירתינו, נלך אליו ויפסוק לנו את הדין, וכך עשו, רבם היה תלמיד חכם אבל לא התמצא כל כך בדין תורה מסובך כזה, וביקש להמתין מעט, נכנס לחדר אחר לבדו, ואחר זמן מועט יצא ופסק להם את הדין. הפסק היה נראה בעיניהם, השביע את רצונם ובאו על סיפוקם. כעבור זמן מסויים, כשהזדמן להם שוב להיות בטיסמניץ, אמרו זה לזה, הבה וניכנס אל הרב מטיסמניץ, אשר בשעתו אמר לנו שיכול לפסוק את הדין רק למחרת, ונראה איך הוא פסק דיננו. נכנסו אל רבי משולם לשמוע את פסק דינו. השמיעו דברי התנצלות על שלא באו לשמוע את פסק הדין למחרת. אמר להם רבי משולם כך וכך פסקתי. בעלי הדין התפלאו לשמוע, כי פסיקתו של רבי משולם דומה ממש לפסק שפסק הרב שלהם. בשמעם זאת, הביטו זה אל זה כאילו בקורטוב של תמיהה, הבין רבי משולם שדברים בגוי ושאלם, מה לכם תמהים. לא יכלו להתאפק וסיפרו לו את כל המעשה כפי שהיה אמת לאמיתה, וכי גם הרב שלהם פסק כך, לאחר שהות של מחצית השעה בלבד, כששמע רבי משולם, כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על ענין כה קשה, אמר בלבו, הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו, לא היסס רבי משולם, ומיד נסע אל אותו רב. בבואו התעטף ונכנס בחדרה ועמד לפניו בהכנעה רבה, כתלמיד לפני רבו, ושאל אותו, כיצד ידע כבוד הרב לפתור כמעט ללא שהיות, ענין כה מסובך, שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת. השיב לו הרב , האמת לא אכחד, אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בענין, ונעשה לי קשה על הלב. בצר לי, נכנסתי לחדר השני, התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים, ואמרתי לפני השי"ת, הלא אני רב העיירה ובעלי הבתים לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל, ואם לא אדע להשיב להם תשובה, הרי זה יגרום חס ושלום לחילול השם, כנראה נתקבלה תפילתי, כי כאשר ניגשתי לארון הספרים, מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטב כל הענין הזה, וכך פסקתי. מששמע זאת רבי משולם איגרא, פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון, 'לבכות' גם אני יודע, אבל על התורה צריך לעמול ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת, והלך לו. זהו 'כתית למאור' לתורה צריך לכתת עד שיצא תורה לאור, 'ולא למנחות' ללמוד תורה במנוחה.

 

"ויקחו אליך שמן זית זך" (כז, כ)

נתקשה משה במעשה המנורה א"ל הקב"ה הטל ככר של זהב לאש והיא נעשית מאליה (רש"י). מפרש החת"ס מה שנתקשה משה במעשה המנורה יותר משאר כלים, כי בכל כלי וכלי שעשו במקדש היו צריכים להמשיך את ההשפעה שהכלי הזה מביא לכל הדורות, למשל השולחן הוא רומז על פרנסה ועשירות כמו שאמרו חז"ל הרוצה להעשיר יצפין שהשולחן בצפון, וכשעשה משרע"ה את השולחן המשיך על ידו שפע פרנסה לכל ישראל עד סוף כל הדורות. והמנורה רומזת לחכמת התורה, ונתקשה משה בעשייתה האיך ימשיך השפעה זו לכל הדורות, הרי אמרו חז"ל עתידה תורה שתישכח מישראל ח"ו, והיה קשה בעיני משה להמשיך השפעה זו לכל הדורות, א"ל הקב"ה הטל ככר של זהב לאש והיא נעשית מאליה, שחכמת התורה הוא באמת בדרך נס ופלא, וכח זה נמסר למשרע"ה כמו שאמרו "סגולה נפלאה לאוקמי גירסא הוא לדבק עצמו ומחשבתו במשה רבינו ע"ה", ולרמז זה אמר הקב"ה ויקחו אליך שמן וגו" שעוסקי התורה ידבקו בך ועי"ז תזכה לאוקמי גירסא.

 

"ויקחו אליך שמן זית זך" (כז, כ)

ישראל נמשלו לזית. מה זית זה מוציא את שמנו רק לאחר שכותשים וסוחטים אותו, כך גם ישראל מגלים את מעלותיהם לאחר שמביאים עליהם ייסורים. מעשה ביהודי שחכר אחוזה מפריץ שהיה הגון וטוב לב. לא פעם לא היה לו כסף לשלם והפריץ לא נגע בו לרעה, ואף ויתר לו. לימים, נסע הפריץ למקום רחוק, ומינה אדם שינהל את עסקיו ויטפל בנכסיו בימי שהותו מחוץ לבית, אלא שאותו אדם היה איש רע מעללים ובן בליעל, וכשהיהודי איחר את תשלומיו, היה נטפל אליו ואף הכהו מכות נאמנות. כשחזר הפריץ, התלונן היהודי על הממונה, ותיאר לו כיצד התעלל בו והלקהו עשרים מכות. הפריץ שהיה יפה נפש ואוהב צדק, העמיד את הממונה לדין. השופט פסק שעל כל מכה ומכה שהכהו – יתחייב סכום כסף, ומאחר שלא היה למכה לשלם את הסכום הנדרש, גבו ממנו מחצית מביתו ונתנוהו ליהודי המוכה. אחר פסק הדין חזר היהודי לביתו ומירר בבכי. שאלוהו אשתו ואנשי ביתו: ״על מה ולמה אתה בוכה״? ענה להם: ״מצטער אני שלא הלקה אותי ארבעים מלקות, שהרי אז הייתי זוכה ומקבל את כל ביתו״… בשעה שיבוא האדם לעולם האמת ויראה מה גודל שכר המיוסר, ועל כל הסבל שסבל עוונותיו נתמרקו, הרי יצטער על שלא קיבל ייסורים בעולם הזה, ועל אף שאמרו חז״ל ״לא הן ולא שכרן״, מכל מקום, אדם ש״זכה״ ביסורין, עליו לקבלן בשמחה, ולהיות מתון גם אם מידת הדין מתוחה עליו, כי: ״את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה״.

 

"כתית למאור" (כז, כ)

רק אחרי שהאדם מזכך ומטהר עצמו, כותש את תאוותיו וכותת את המידות הרעות, רק אז ראוי הוא למאור – להבין את אור התורה. (רב נחמן מברסלב)

 

"להעלות נר תמיד" (כז, כ)

פירש רש"י עד שתהא השלהבת עולה מאליה. אפשר לבאר את פירוש רש"י על פי הסבר לאיש שיושב בביתו קופא מקור, סערות רוחות וגשמים בחוץ, חלונות הבית רועדים מפרצי הרוח החודרים דרך חרכיו, עד שהסערה שולטת פנימה בכל פינות חדריו, ארכבותיו דא לדא נקשן, ואין עצה אלא להדליק את האור כדי לחמם את עצמותיו היבשות. בתוך הבית מונחים להם עצים טובים, באין ברירה אחרת בידו ניגש הוא אל המלאכה למלאות צרכו במעט עצים אלה, הצית בהם את האש אשר חיש מהר נדלקו, אך לא עלתה בהם השלהבת כראוי עקב הכמות הקטנה שבהם, וממילא לא היה בה בכדי לחמם את הבית ולגרש הקור השורר בין כתליו. בידעו פרק בטבעה של האש, טרח ואסף מכל פינות ביתו כלים מכלים שונים על מנת לנפנף בהם על יד האש, בכדי שינשב בה הרוח וללבות את השלהבת להיות עולה יפה, וכשגם עצה זו לא הפיקה את התועלת הרצויה נשכב הוא עצמו בפישוט ידים ורגלים אצל האור, ובכל כוחו נפח בפיו אנה ואנה, ובכל זאת עדיין בוששה השלהבת מלעלות. אמר בלבו, חדא מחדא לא אתיא, ניתי חדא מתרתי, ובבת אחת נפח בפיו בכל כוחו ובשתי כפות ידיו נפנף בכלים. באותה שעה נכנס חברו לתוך ביתו, ומצאו שוכב על הארץ, לחייו נפוחות ואדומות מרוב יגיעה, ידיו עולות ויורדות ומנפנפות ברוח, זיעה מכסה את כל גופו, ומראהו כאחד המבוהלים והמטורפים, נעמד הלה משתומם למראה עיניו, שמא יצא חברו מדעתו, או מחלה איומה תקפתו, חיש מהר רץ אליו וצעק לקראתו, מה לך ידידי כל הבהלה הזאת? ענהו האיש, רצוני להעלות את שלהבת האש למען תטיב לחמם את קירות הבית, וכבר נסיתי את כל התחבולות וללא הצלחה, בשמוע חברו דברים אלו מילא את פיו בצחוק ולעג לעומתו, שוטה שכמותך! האינך רואה כי מעטים המה העצים אשר בהם הצית את האש, עליך לקום וללקט עצים מרובים להוסיף על האש ואז תעלה השלהבת מאליה. והנמשל מובן הוא, ההתלהבות הרוחנית זקוקה לעצי העבודה בכדי שתעלה בקרב לב האדם, ולחנם יטרח להרבות אש הקדושה בתוככי נפשו, אם לא יוסיף עצים למערכה גדרים וסייגים בתורת ה'. והן הם דברי הבית אהרן זי"ע בפרשתן וז"ל, "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, היינו שצריך לייגע עצמו בעבדות עד שתהא שלהבת עולה מאליה, כי ממילא יעלה התלהבות ולא שיכווין לזה, ולא כשוטים המצפים להתלהבות. צריך לעמול, לעבוד ולהתייגע, והשלהבת תעלה מאליה". (דברי זקנים)

 

להעלות נר תמיד (כז, כ)

מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. (רש"י) וקשה בפר' בהעלותך על הפסוק (במדבר ח, ב) "בהעלותך את הנרות", אומר רש"י "מעלה היתה לפני המנורה שעליה עומד הכהן ומיטיב", למה כאן לא מפרש רש"י כך, וי"ל בפר' בהעלותך נאמר אל הכהנים בכל הדורות, אבל "ויקחו אליך שמן זית זך" נאמר למשה שהיה משמש בעבודת המשכן בשבעת ימי המלואים, ועליו אמרו חז"ל (שבת צב.) גבהו של משה היה עשר אמות, היינו הרבה יותר מגובהו של מנורה שהיה י"ח טפחים שהם שלוש אמות, ממילא בכדי להדליק את המנורה משה לא היה צריך לעלות במדרגות, לכן אמר רש"י טעם אחר בתיבת "להעלות נר תמיד". (פניני קדם)

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן" (כח, א)

פעם אחת, בשמחת תורה בישיבתו של החפץ חיים, בשעת חדוה והתלהבות עילאית, ביקשו התלמידים להרים את החפץ חיים ולרקוד עמו, אולם הוא לא נתן להם ואמר, כי על פי התורה אסור להרים בן אדם למעלה ממה שהוא באמת, שאם לא כן, היה נאמר כאן, ואתה 'הרם' אליך את אהרן. ומזה שנאמר, ואתה הקרב, משמע שרמז רמזה לנו התורה הקדושה, שאין להרים אדם למעלה ממה שהוא באמת. החפץ חיים היה מסביר, שכבוד אינו אלא עלבון. משל למה הדבר דומה, לבן מלך ששקע בתאוות, ובתור עונש שלל המלך ממנו את תאריו וגרשו למדינה רחוקה. אנשי המדינה ההיא לא ידעו על כך, וחלקו לו כבוד מלכים גם בזמן גירושו, כשהוליכוהו לרצות את עונשו אפשר לתאר מה הרגיש בן המלך באותה שעה, בהעלותו על דעתו את נחיתותו ומעמדו הירוד והשפל. כך אני מרגיש, היה מסיים החפץ חיים, בזמן שהבריות טועים בי ומכבדים אותי, ואנכי יודע בלבי את שפלות מצבי ופחיתות ערכי. (המאורות הגדולים)

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (כח, א)

במדרש שמות רבה (פרשה ל"ז) מובא שבשעה שירד משה רבינו מהר סיני וראה את ישראל כשהם עסוקים במעשה העגל, הביט וראה את אהרן אחיו שהיה עומד ליד עגל הזהב ומקיש עליו בפטיש. למעשה, כוונתו של אהרן היתה לעכב את בני ישראל מלעבוד את העגל, משום כך התמהמה בעשייתו, אולם משה רבינו חשב שהיה אהרן שותף עמהן, והיה בליבו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני את כוונתו של אהרן שהיא לטובה! משל לבן מלך שזחה עליו דעתו ונטל את חפירה כדי לחתור מערה מתחת לארמון אביו. ראה מחנכו של בן המלך את מעשיו ואמר: אל תייגע את עצמך בחפירה זו, הדבר לא לפי כבודך ולא לפי כוחותיך, תן לי ואני אחפור… ראה המלך את המחנך כשהוא חותר מתחת לארמון, הבין מה אירע ואמר: יודע אני מה היתה כוונתך, בשכר מעשה זה שעשית אמנה אותך לשר הממונה על כל ענייני הארמון! כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן: "קום עשה לנו אלהים", אמר להם אהרן: "פרקו נזמי הזהב", וכך טען להם: אני כהן, אני אעשה אותו ואקריב לפניו… הוא לא נתעסק אלא כדי לעכבן עד שיבא משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אהרן, יודע אני מה היתה כוונתך, בשכר זה אין אני ממנה על קרבנותיהן של בני אלא אותך, שנאמר: "ואתה הקרב אליך".

 

"ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ב)

הגאון רבי שמעון סופר שאל: בתחילה ציווה הקב"ה לעשות בגדים לאהרון הכהן מהטעם של כבוד ותפארת: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" ולאחר מכן מביאה התורה את הטעם לעשיית הבגדים היא כדי לקדש את אהרון: "ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי" אם כן לשם מה נעשו הבגדים לכבוד ולתפארת או לקדש את אהרון הכהן?! והגאון מתרץ: פשוטי העם רגילים לחלוק כבוד רק לאלו המתהדרים בלבושם ולאלו: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" יהיו הבגדים לכבוד ולתפארת… מסופר בספר "כה עשו חכמנו": שבאחד הימים הגיע אליהו הנביא לעיר אחת בבגדים פשוטים. נכנס לאירוע ואף אחד לא שם לב אליו… יצא וחזר עם גלימה מהודרת מיד הושיבוהו במזרח וכיבדוהו. כשאחד מהאנשים הביא לו מים ליטול ידיו, הכניס אליהו הנביא את כפות ידיו אל תוך שרוולי הגלימה וביקש מהאיש ליטול את שרוולי הבגד. לפליאתו השיב אליהו הנביא: "אתכם כאן לא מעניין מי האדם אלא הבגדים שלו. אם כך נטול ידיים לבגד…" ואילו בעבור החכמים שבעם – אלו המבינים את הכוונות העמוקות שיש בכל בגד ובגד מבגדי הכהונה לאלו נאמר: "ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי"…

 

"ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפד" (כח, ד)

כתב רש"י על האפוד לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי וכו' שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים. סיפר הצדיק הקדוש ר' יחיאל מאיר מגוסטינין זצ"ל כי בימי חורפו אסף כסף לדבר מצוה. בהגיעו לאחד הבתים, ראה שם תערובת אנשים ונשים משחקים בקוביא. כאב לבו מאד על שנזדמן לו לראות מראות כאלו, והכל חייבים בראיה. אולם כעבור עשרים שנה נזדמן לעירו גוסטינין חזן ושוחט שהציבור נהנה מתפילתו, ובאו עמו לרב שיקבלנו לחזן בעיר. כאשר הגיעו לביתו לקודש פנימה, הכירו מאז שהוא שיחק בקוביא, והבין כי מן השמים זימנו לו לראות זאת כדי שלא יכשלו בו. ואמר כי כעת מובן לו דברי רש"י שכתב 'ולבי אומר לי', כי לרש"י נזדמן לראות אשה רוכבת על הסוס לבושה בסינר, וחלשה דעתו מדוע נזדמן לפניו מראה כזה. אבל כשהגיע לבאר את עשיית האפוד כתב 'ולבי אומר לי', כי מה שראיתי אז את השרה לבושה בסינר היה זה כדי שאבין את עשיית האפוד שהיה עשוי כסינר של הנשים, ולא לחינם ראיתי זאת. (מי הים השלם)

 

"לקדשו לכהנו לי" (כח, ד)

מסופר על אחד שהגיע אל הרב וביקש: "רצוני להיות כהן". הרב ניסה להסביר לו… אך בטרם הספיק להוציא מילה כבר הונחה על שולחנו חבילת שטרות מכובדת… הרב לא הראה שביעות רצון והלה המשיך למלא את השולחן בשטרות… הרב הסביר לו שזה בלתי אפשרי "לקנות כהונה", אך הוא התעקש והעלה את הסכום ואף שילש אותו… אך הרב עמד בסירובו…. בחרון אף עזב את ביתו של הרב ושם פעמיו אל הקהילה הרפורמית. לאחר משא ומתן מייגע גם שם לא הסכימו להפוך את המסכן לכהן. בצר לו פנה אל האחראי מטעם הקהילה הקונסרבטיבית. שם הוא התקבל בחמימות ומשאחד מהם זיהה את ה'פוטנציאל' האמירו במחיר. ומיודענו שנפשו חשקה להיות כהן, הסכים וכתב המחאה לפקודת הקהילה בסכום של 7 אפסים…. נקבע הטקס לשבוע שאחרי, וברוב פאר והדר הוכתר מיודענו לכהן באופן רשמי ואף קיבל תעודה המעידה על כך…. לאחר הטקס פנה האיש ללכת לדרכו כשהוא שמח וטוב לב. לפתע רץ אחריו ראש הקהילה וביקש לדעת: "סלח לי שאני מתערב אבל מסקרן אותי לדעת מה נחוץ לך כל כך להיות כהן? ועוד ששילמת עבור זה סכום לא מבוטל "? השיב ה"כהן הטרי" בפשטות: "מה הפירוש למה" ? אבא שלי היה כהן, גם סבא שלי היה כהן… למה שאני לא אהיה גם כהן…

 

"שפה יהיה לפיו סביב" (כח, לב)

מעשה נפלא סיפרו חז"ל (מדרש שוחר טוב, לט.) מעשה במלך פרס שנטה למות, א"ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה. ענה אחד מהם ואמר לו: אם רצונך אלך אני, רק תן לי עשרה עיזים. אמר לעבדיו ונתנו לו. הלך לגוב אריות והיתה שם לביאה מינקת גוריה, יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלתה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת, וכן בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו. כשהיה בחצי הדרך ישן וראה חלום, שהיו כל אבריו מהרסין זה עם זה; אמרו הרגלים: "אין בכל האברים כמותנו שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב". ענו הידים: אין כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו: אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר: אני למעלה מן הכל, שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם "אם לא הייתי אני מה הייתם עושים". ענו לו כל האיברים וא"ל: לא יראת להדמות אלינו, ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפילה, ועוד שאין בך עצם כשאר כל האיברים, ענה הלשון ואמר, היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם! שמע האיש את הדברים האלה ונתפחד והקיץ משנתו והלך לדרכו, והגיע למקום ונכנס אצל המלך ואמר לו, הא לך חלב כלביא (היינו כלבה) , מיד קצף וצוה לתלותו, וכשהיה הולך ליצלב היו כל האיברים בוכין, אמר להם הלשון, הלא אמרתי שאין בכם ממש, אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם? אמרו לו: הן! מיד אמר הלשון השיבוני אצל המלך. והשיבוהו. אמר לו: למה צווית לתלותי, זו תורה וזו שכרה. אמר לו, הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי, אמר לו ומה איכפת לך ויהא לך רפואה ממנו, ועוד גם כן כי "לביאה" קורין אותה "כלביא", לקחו ממנו ונסוהו, ונמצא חלב לביאה, אמרו לו, כל האיברים עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. ע"כ. "מות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא).

 

"ששה משמותם" (כח, י)

בירושלמי אמר שבאבני האפוד היה שמו של בנימין מחולק, באבן הימיני היה כתוב 'בנ' ובשמאלי 'ימין', ודורש את זה ממה שכתוב "ששה 'מ'שמותם" – מקצת שמותם ולא כל שמותם, לכן שמו של בנימין היה מחולק על שתי כתפות האפוד. ולזה אפשר לומר רמז ממה שנאמר בברכות בנימין "ובין כתפיו שכן". (משך חכמה)

 

"שפה יהיה לפיו סביב… ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (כח, לב-לה)

חז"ל אמרו כי כל אחד מבגדי כהונה מכפר על עבירה אחרת, והמעיל מכפר על לשון הרע, והנה חשיבות שמירת הלשון ומעלת כח הדיבור, רמוזים בפסוקים שנאמרו בפרשת המעיל. "שפה יהיה לפיו סביב" שצריך האדם לעשות גדר ושמירה לפיו סביב, ועל ידי כך יזכה ל"ונשמע קולו בבואו אל הקודש" שהוא נותן כח בדיבורי הקדושה שלו בתפילה – ובלימוד התורה לעשות את פעולתם הרצויה, שכן פה כזה הוא כלי שרת מהודר וחביב לפני ה'. (אלשיך הק')

 

"את הכבש האחד" (כט, לט)

מעשה היה ביהודי פשוט, אשר לא ידע את פרוש מלות התפילה, אולם עובדה זו לא מנעה ממנו להתפלל בקול גדול, וכשהגיע בפרשת התמיד למלים "את הכבש האחד", שאג בקול ובעינים עצומות "א-ח-ד!"… משל היה עומד בקריאת שמע במלים "ה' אלקינו ה' אחד". סיפור זה שמע רבי שרגא פייבל מנדלוביץ מפי אחד מתלמידי ישיבתו, אשר הוסיף ודבר בלגלוג על יהודים פשוטים מעין אלו, 'עמך', אשר אינם יודעים בתפילה אפילו את פרוש המלים, אולם למרות זאת הם מנסים להתפלל בהתלהבות. הנימה שבה דבר התלמיד לא מצאה חן בעיני רבו, והוא העיר לו: "הלגלוג שלך אינו במקומו… הלגלוג מעיד שהחושים הרוחניים שלך אינם מפותחים די צרכם…". תהה התלמיד: "על מה ולמה?" ורבי שרגא פייבל המשיך: "יהודי אמיתי, בעל הרגשה עדינה, כששמע את תפילתו התמימה של יהודי זה, צריך היה לשנות אצלו את היחס כלפי המלים 'את הכבש האחד' מכאן ואילך… צריך הוא היה לחשוב בעקבות המעשה הזה – שגם פה, במילים האלו, קיבל איש יהודי עול מלכות שמים על עצמו…". מעשה זה, המובא בספר "מרביצי תורה מעולם החסידות" מוכיח עד כמה דייק עם תלמידיו על כל דבר היוצא מפיהם, ועוד מסופר שם כי בחור אחר השמיע חדושי תורה ובענין מסוים התבטא כי "הט"ז אינו צודק בדבריו". באותו רגע שסע רבי שרגא פייבל את דבריו וקרא בקול, כשהתרגשות נמסכת בו: "דיבורים כאלו הם בגדר נבול פה!". בהזדמנות אחרת שמע תלמיד ששר "בלבבי משכן אבנה", עצר אותו רבי שרגא פייבל ושאל: "כלום כבר הגעת למדה זו?" שאלתו הנוקבת ירדה תהומות. התלמיד קיבל את הדברים, ובמשך עשרות שנים לא היה מסוגל להעלות את השיר על דל שפתיו!