ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תרומה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב)

מעשה בברון רוטשילד, שכינויו בפי היהודים היה הנדיב הצדיק, שפגש בו ברחוב עני בן טובים, וביקש ממנו צדקה. מישש הנדיב בכיסיו, אך לא מצא בהם דבר. ביקש כבר העני לפנות לדרכו, אלא שהברון עיכבו מללכת. "המתן רגע" – ביקש הברון, ומיהר להוריד את שעון הזהב מעל ידו, והושיטה לעני. "שמא הוא חומד לו לצון" – תהה העני בלבו, ואולם לא כך היה. לתדהמתו, התברר לו כי אכן התכוון הברון ברצינות להעניק לו את שעונו היקר. "אין הדבר בוער כל כך, אם אין לכבודו כרגע כסף, יכול אני לבוא אל ביתכם ולקבל שם נדבה" – התגמגם העני במבוכה. אולם הברון נותר נחוש בדעתו, למסור דוקא את השעון. "קח את השעון, כי עכשו התעוררה בלבי רחמנות, ואיני רוצה בשום אופן לצנן אותה. איני בטוח שגם בזמן אחר אצליח לעמוד בניסיון שכזה, ועל כן עשה נא לי טובה וקח ממני כעת את נדבתי."

 

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

לא משה ולא אהרן יהיו גבאי הצדקה, אלא אחרים מישראל יהיו, מתרימים, אלה ש"יקחו את תרומתי ". ולמה לא משה ואהרן בעצמם? אם משה ואהרן עצמם ידפקו על דלתות בתי בני ישראל ויגבו את תרומת המשכן, האם יהיה אחד מישראל שיעז לסרב להם? גם מי שבתוך תוכו אינו רוצה לתרום מכספו, כשמדובר בגבאי צדקה מהסוג של משה ואהרן – אין לו ברירה אלא לפתוח את הכיס ולתרום. אומר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה " – הם יקחו, לא אתם. אבל אם יהיה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו ", שנותן מרצון, אתם גם יכולים לקחת. סיבה נוספת מדוע גבאי צדקה יקחו את הכסף, ולא משה ואהרן. משה רבינו הלא הוא בעל רוח הקודש וכשיהודי נותן לו כסף הוא רואה בדיוק מה טיבו של הכסף ועד כמה הוא כשר, ואם הוא מוצא בו איזה פגם – לא יקח אותו, ואם כך יהיה, הרי כספי התרומות יהיו מועטים מאוד… לכן "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – שהם יהיו גבאי הצדקה. הם ידפקו בדלת ויקחו כל מה שיתנו להם, בלי חקירות ודרישות, ואז "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי ".
כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל, היה בעל צדקה גדול. פעם הגיע אליו אברך נזקק. האדמו"ר הוציא מעטפה ובה סכום כסף ונתן לו. לאחר מכן נכנס לרבי אדם נוסף, יהודי פשוט, ואף הוא ביקש תמיכה כספית. נתן לו הרבי סכום גדול הרבה יותר ממה שנתן לאברך. הדבר נודע לאברך והוא שב ונכנס אל הקודש ותמה: "הלא אני נזקק הרבה יותר מהיהודי השני, מדוע נתן לו הרבי סכום גדול יותר ממה שנתן לי "? אמר לו הרבי: "האם רוצה אתה מהכסף ההוא? מהכסף ההוא יש לי בשפע. לך נתתי מכסף מיוחד! דע לך כי יש לי כסף מכמה קופות, הכסף שהבאתי לך הוא מקופה מיוחדת ויש בו ברכה מיוחדת. איך אתה משווה בין הכסף שהבאתי לך לכסף שהבאתי לו "? (יחי ראובן)

 

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה, ב)

לכאורה יש בפסוק כמה וכמה דיוקים. ראשית, השאלה הידועה: למה נאמר 'ויקחו', היה לו לומר ’ויתנו לי תרומה’. ועוד, לאחר שכבר נאמר 'ויקחו לי תרומה', לשם מה כפל ואמר 'תקחו את תרומתי'? כמו כן, למה נאמר ’ויקחו’, לשון נסתר, היה לו לומר ’תקחו’, לשון נוכח? ועוד, מדוע פתח ב "ויקחו לי תרומה " וחתם ב "תקחו את תרומתי "? בספרים מובאת הנהגה טובה, שכאשר אדם מקבל שכר עבודה או כל הכנסה כספית אחרת, מיד יפריש ממנה את כסף המעשר ויניחו בצד. גם אם כעת עדיין אין לו למי לתת את כסף המעשר, עליו להניחו בצד, כדי שיהיה בהישג יד, מוכן ומזומן לתתו בבוא העת. זה הפירוש בפסוק: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' – לא ’ויתנו’, אלא קודם כל 'ויקחו', שיקחו את התרומה ויניחוה בצד. לכן בינתיים זו "תרומה" בעלמא, זה לא ’תרומתי’, כי עדיין אין זה שלו. לאחר שהוא לוקח את התרומה ומניחה בצד, אז ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' – עתה היא כבר שלו. על ה'ויקחו לי' הראשון אומר התרגום: 'ויפרשון קדמי', ועל 'תקחו את תרומתי' הוא מתרגם 'תסבון'. קודם תפרישו, ואז תקחו. ה'ויקחו' הראשון – לשון נסתר, שהם יניחו את התרומה בצד. (יחי ראובן)

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

שאלו את הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל, מדוע הוא נוהג לקבל כספי צדקה גם מאנשים קלים ובעלי עבירה. והשיב: "לפנים, באמת לא הייתי נוטל אלא מיראי ה', אך גם הייתי מחלק רק לעניים מהוגנים, אבל כשרבו פושטי יד שאינם הגונים, אפשר גם לקחת מעות מכל אחד ואין לבדוק אחריהם".

 

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב)

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. (משניות סנהדרין ד, ה) שאל יסמוך האדם שאחרים יעשו את העבודה והתיקונים שלו, אלא 'ויקחו לי' האדם יקח את עצמו לעבודת ה', באופן כזה ש'תרומה מאת כל איש' שירומם את עצמו משאר כל האנשים כאילו הוא יחידי בעולם. (זרע קודש)

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי… ועצי שטים" (כה, ב-ה)

השעה קרובה לחצות, ממקום מסתורו עוקב התלמיד אחר לימודו המתוק של רבו הנערץ – רבי משה לייב מסאסוב. לפתע פסק הניגון הערב. "מה קרה "? תמה התלמיד בשקט, "מדוע קם הרבי ממקומו בחפזון "? למרבה תדהמתו של התלמיד המסתתר, ראה הוא את רבו הגדול נגש אל הארון, ושולף מתוכו בגד אכרים מגושם, וכובע שעיר ורחב. הרבי לבש את הבגדים המגושמים, ואף נעל לרגליו מגפיים שחורים וגדולים. הרבי קרב אל הפתח, עטף את זקנו ופאותיו בצעיף עבה, ובידיו אחז הוא גרזן, ובלבוש משונה זה, יצא רבי משה לייב מביתו, והתלמיד אף הוא צעד בעקבותיו, חרישית בחושך השורר בחוץ, אין איש אשר יוכל לזהות את הרבי. בלבושו ובמגפיו נראה הוא כאחד האיכרים. רבי משה לייב פסע בדרכים החשוכות, עד שהגיע אל היער הסמוך לעיירה. כבקי ורגיל הניף הוא את גרזנו על גזעי העצים. "הרבי חוטב עצים "?! נדהם התלמיד, אך פליאתו גדלה יותר כאשר ראה כיצד הרבי שלף חבל מכיסו, כרך את ערימת גזרי העצים, ופסע עמם אל מחוץ ליער. והנה עצר הרבי בסמוך לאחד הבתים בפאתי העיירה. היה זה בית דל ומט לנפול. בעדינות נקש הרבי על דלת הבקתה, עד ששמע קול חלוש בוקע מן הבית: "בבקשה להיכנס "! פתח רבי משה לייב את הדלת, ונכנס אל תוך הבקתה הרעועה. מן החלון הציץ התלמיד, ומה שראה בתוך הבית – עורר את רחמיו. העוני זעק מכל פנה, הילדים הקפואים שכבו על הרצפה הקרה, ובפינת החדר היתה אשה ולידה תינוק רך בן ימים ספורים. שניהם היו לבושים בבגדים קלים, ורעדו מקור. אל תוך החדר הדל נכנס רבי משה לייב, הלבוש כאיכר גוי. "שלום לכם "! אמר בקול נעים, "התרצו לקנות ממני גזרי עצים לחימום הבית "? "רוצים אנו בהחלט", ענתה האם, "אך אין בידי פרוטה לשלם על כך"! ענה הרבי בדיבור מגושם, בסגנון האופייני לחוטבי עצים גויים: "כבדה לי החבילה, אין לי כח לשאת אותה, אשאיר אותה כאן, ופעם אחרת תשלמו לי "! מיד נגש רבי משה לייב אל התנור, השליך לתוכו את גזרי העצים, והדליק את האש. חמימות נעימה החלה להתפשט ברחבי החדר הקר. התלמיד שעקב אחרי המתרחש, היה בטוח שכעת ישוב הרבי לביתו, אך טעה. הרבי לא מיהר לעזוב את הבית האומלל. הוא ניגש אל הכיריים, והכין תבשיל חם למען האם וילדיה. רק לאחר ששבעו כולם, פנה לצאת. במהירות צעד הרבי אל ביתו, פשט מעליו את הבגדים, טמן את הגרזן, והמשיך ללמד באותה נעימה, כאלו מאום לא קרה הלילה… לאחר שנים רבות נודע התלמיד כרבי צבי הירש מזידיטשוב, שהנהיג חסידים רבים. כאשר הסב פעם עם תלמיד יו, סיפר להם את סיפורו של הלילה המופלא במחיצתו של רבי משה לייב מסאסוב, וסיים: עליו נאמר בתהלים: "ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" – לאהבת ישראל שפעמה בלבו של הרבי, לא היה שעור וגבול "!

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח)

האלשיך הקדוש מביא בשם המדרש: 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', שתהא השכינה שורה בכל אחד ואחד. ויש להבין לפי זה למה ציוה כאן על המשכן וכליו. ויש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל, שכאשר חטאו ישראל, כילה הקב"ה את כעסו על בית המקדש ושפך חמתו על עצים ואבנים, ולא כילה את בני ישראל. לכן ציוה "ועשו לי מקדש" של עצים ואבנים שעליהם אוכל לשפוך חמתי, וכך "ושכנתי בתוכם" ישארו בני ישראל קיימים ואוכל לשכון בתוך כל אחד ואחד. (ילקוט הגרשוני)

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח)

'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', שתהא השכינה שורה בכל אחד ואחד. במדרש (פרשה ל"ד סימן א), לא מצינו כוח גבורתו של הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כוחו. אתה מוצא כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל אילו היה בא עליהם בחוזק כוחו, לא היו יכולים לעמוד שנאמר (דברים ה) 'אם יוספים אנחנו לשמוע…', אלא לא בא עליהם אלא לפי כוחם שנאמר (תהילים כט) 'קול ה' בכוח', בכוחו אינו אומר אלא בכוח לפי כוחו של כל אחד ואחד. מרן החפץ חיים זצ"ל מסביר שכתוב כאן במדרש יסוד גדול, ה' מדבר לכל אחד לפי כוחותיו ולפי דרגתו וה' כשהוא מבקש מאיתנו לעבדו, זה לפי כוחות האדם שמקבל את ההוראה ממנו. לכן לא שייך שבן אדם יסתכל איך חברו מתקדם בעבודת ה' כי ה' מצפה מכל אחד למשהו אחר, לפי הכוחות שקיבל ממנו. משל לחמור שעבד קשה במשך היום, ובסוף יומו בעל הבית הגיע, והכניס אותו לאורווה עם שאר הבהמות. החמור רואה מרחוק, איך שהכלב נשאר עם בעל הבית ונכנסים ביחד לבית ואוכלים ביחד וישנים באותו חדר. החמור כשראה זאת, שאל את עצמו "מדוע הכלב זכה ליחס טוב ושונה ממנו"? למחרת החמור רואה איך שהכלב קופץ על בעליו בשעה שחוזר מעבודת יומו, מקיף אותו, מלקק ומלטף אותו. הבין החמור שכנראה זו היא הסיבה. למחרת, כאשר הגיע האדון לביתו, מיד קפץ עליו החמור, הרים את רגליו עליו, והתחיל ללקקו ולהתחכך בו, עד שהפילו. מיד בעל הבית התעצבן עליו נתן לו מכות, וזרק אותו לאורווה מתוך כעס, וגם אוכל לא הביא לו. החמור בשכלו לא הבין שכל אחד עם תפקידו הייחודי.

 

"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (כה, ט)

יחד, במחיצה אחת, עם תלמידי החכמים העוסקים התורה, יזכו להיות גם אלו ה"מחזיקים בתורה". כך מבאר ה"חפץ חיים" את הפסוק שלפנינו: ה"ארון" – הם תלמידי החכמים עצמם. ה"בדים", הנושאים את הארון – הם מחזיקי התורה, התומכים באורייתא. ואומרת התורה: "לא יסורו ממנו" – הבדים אינם סרים מן הארון, הם נשארים מחוברים אליו תמיד, וכמו שכתב רש"י: "לא יסורו ממנו – לעולם"! כך, אומר ה "חפץ חיים", מחזיקי התורה יימצאו ביחד עם תלמידי החכמים בעולם הבא! מספרים על גביר אחד שהגיע לישיבתו של ה "חפץ חיים" ורצה לתרום סכום גדול של כסף לישיבה. דא עקא, אותו גביר היה מחלל שבת, רחמנא ליצלן. אמר לו ה "חפץ חיים": "כדי לקבל ממך את הכסף חייב אני להיכנס לבית המדרש ולשאול את התלמידים אם הם מוכנים לקבל אותו"… האיש התפלא מאד ושאל: "וכי הרבי צריך לקבל רשות מתלמידיו? וכי הם ׳בעלי הבתים׳ של הישיבה"? אמר לו ה"חפץ חיים": "לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יעשה חופה גדולה, משותפת, לתלמידי חכמים ולתומכי התורה, 'בצל החכמה בצל הכסף' (קהלת ז, יב) כולם יהיו תחת צלה של אותה חופה. אינני יודע אם תלמידי הישיבה מעוניינים להיות תחת חופה אחת עם מחלל שבת… חייב אני לברר אם הם מסכימים לכך"… (מעשי ראובן)