
ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תרומה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ויקחו לי תרומה" (כה, ב )
עשיר אחד התלונן באוזני רבי יעקב אריה מרדזימין: אני נותן צדקה וחוזר ונותן, ואין לדבר סוף. כל היום מתדפקים עניים על דלת ביתי, ואני כבר עייף מזה . חייך רבי יעקב ואמר: ולאכול אינך עייף? אתה אוכל וחוזר ואוכל ואין לדבר סוף . תמה העשיר: איך יחיה האדם בלי אוכל ? השיב רבי יעקב אריה: ואיך יחיה האדם בלי צדקה? !
"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)
תרומה – תרי מה (זוה"ק ) סיפר הרב הקדוש רבי יוחנן מרחמיסטריווקא זיע"א, כשנסתלק אבא, המגיד ר' מרדכי מטשערנאביל זיע"א, בא כל אחד משמונת בניו ונטל חלקו בירושה שהוריש לנו, עד שלא נותר עבורי כלום. רציתי, אפוא, לקחת לעצמי את מדת השפלות, האין והאפס ( – גארנישט), אלא שהקדימני אחי רבי משה מקאריסטשוב ונטל מדה זו לעצמו . אזי לקחתי לי את אפס האפסים ("גאר- גארנישט") ואמרו צדיקי אמת כי קיים רבי יוחנן בנפשו מקרא זה שכתוב ויקחו לי תרומה' "תרי מה". פעמיים את מידת "מה" בחינת "ונחנו מה", ענווה ושפלות.. . מעשה שהיה אצל הרב הקדוש רבי צבי הירש מרימנוב זיע"א, שנכנס אליו איש כפרי להתברך בדבר ישועה ורחמים, וקצב לו הרבי סכום עצום לפדיון נפשו . שמע זאת חתנו של הרבי ויען אשר הכיר את אותו כפרי ואת מצב פרנסתו כי דל הוא, התפלא והשתאה מאד מאין ישיג הכפרי המסכן אפלו חלק קטן מסכום עצום שכזה, הלא אין הדבר באפשרותו . היות שנתמלא הוא עליו ברחמים, על כן הפציר בחותנו הקדוש שיסכים להניח לאותו כפרי שלא יצטרך להביא את הסכום שקצב לו, ואכן פעל זאת . לא ארכו הימים ואש יצאה בכפר, ולמרבה הצער ביתו של הכפרי עלה בלהבות, וכלתה האש את ביתו עם שני ילדיו ובהמותיו . הגיע הכפרי האב השכול וחסר הבית לחצר קדשו של הרבי כשדמעתו על לחיו על המאורע המחריד שארע לו ר"ל . כאשר שמע הרבי בכאב את דברי הכפרי, ציוה הוא לקרא לחתנו שיבוא אליו . בבואו, אמר לו הרב הקדוש: אמת שברחמנותך התאמצת למנוע מהיהודי הזה להוציא את הסכום שקצבתי לו לפדיון נפש, אולם עד מתי לא תדע ותבין כוונת השם יתברך ויתעלה באמרו למשה רבנו ע"ה 'ויקחו לי תרומה' ולא אמר ויתנו לי, דע טעמו, כי ה' יתברך למד לצדיק משה רבנו, כי בכדי להסב טובה לאיש מישראל שלא תהיה מדת הדין מתוחה עליו אזי "יקח" מעמו כופר נפשו בזרוע וביד חזקה, וזה פירוש המלים ויקחו לי תרומה .
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב )
מעשה בברון רוטשילד, שכינויו בפי היהודים היה הנדיב הצדיק, שפגש בו ברחוב עני בן טובים, וביקש ממנו צדקה. משש הנדיב בכיסיו, אך לא מצא בהם דבר. בקש כבר העני לפנות לדרכו, אלא שהברון עכבו מללכת. "המתן רגע" – ביקש הברון, ומהר להוריד את שעון הזהב מעל ידו, והושיטה לעני. "שמא הוא חומד לו לצון" – תהה העני בלבו, ואולם לא כך היה. לתדהמתו, התברר לו כי אכן התכוון הברון ברצינות להעניק לו את שעונו היקר. אין הדבר בוער כל כך, אם אין לכבודו כרגע כסף, יכול אני לבוא אל ביתכם ולקבל שם נדבה – התגמגם העני במבוכה. אולם הברון נותר נחוש בדעתו, למסור דוקא את השעון. קח את השעון, כי עכשיו התעוררה בלבי רחמנות, ואיני רוצה בשום אופן לצנן אותה. איני בטוח שגם בזמן אחר אצליח לעמד בנסיון שכזה, ועל כן עשה נא לי טובה וקח ממני כעת את נדבתי .
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב )
לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב (רש"י ) גביר גדול אחד אשר היה בטבעו קמצן, בא פעם אל הרב הקדוש בעל התפארת שלמה מראדמסק זיע"א ורצה לתת לו לפדיון סכום גדול של מעות . לא רצה הרבי בשום אופן לקבל ממנו את המעות . כשיצא הגביר מבית הרבי, שאלוהו מקרביו מדוע לא רצה לקבל ממנו את הכסף שהיה נחוץ לו אז מאד. השיב להם הרבי: אילו ראיתם באיזו שמחה לקח הוא את מעותיו בחזרה, לא הייתם שואלים אותי למה לא חפצתי לקבלן.. .
"ועשו ארון עצי שיטים וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ" (כה, י)
הנה הארון מרמז ל'תורה' (שבו הניחו הלוחות) ומרמז לעבודת האדם בלימוד התורה ובקיום מצוותיה. כי מתחילה הוא זהב, כלומר שהכל מאיר לו, והעבודה באה לו בנקל, לאחמ"כ בא הקושי דומיא דעץ יבש, ולבסוף כשיתמיד בתורה ועבודה תבוא לו הנעימות כזהב. ואעפי"כ נקרא שמו בתורה 'ארון עצי שטים' כי אין ה'עבודה' נקראת אלא ע"ש ה'עץ', כלומר הקושי הייסורים שעוברים על האדם והוא מתגבר בעוז ותעצומות . בחור יתום שסבל מרורות בחייו מקשיים בסולם העליה, ולכל מקום שפנה נתקל בקשיים רבים ומכשולות לאין ספור, נכנס אל הרה"ק בעל ה'פני מנחם' זי"ע ובכה לפניו במר נפשו על כל הקשיים המוצאים אותו בכל עת ובכל שעה, זאת בנוסף להיותו יתום ובודד בעולמו, והתבטא לאמר שמן השמים מעמידים לו מכשולות באופני חייו ואינו יכול לנסוע בהם כרגיל ובמנוחה . נענה הרבי ואמר, הנה שני כלי רכב ישנם בעולם. יש רכב רגיל שבו נוסעים בני האדם ממקום למקום, ויש את הטנק שהוא כלי רכב לעתות מלחמה. והנה בעוד שהרכב הפשוט נוסע במהירות גדולה מבלי כל קושי, הרי שהטנק נוסע לאטו ואינו יכול למהר בדרכו כל כך . סיבת הדבר נעוצה בשרשראות הברזל הכבדים החגורים על אופני הטנק, הם אלה המונעים מעמו את הנסיעה המהירה מחמת כובדם. אך מאידך גיסא במקום הרים וטרשים אי אפשר לרכב הרגיל לזוז ממקומו כלל, ואילו הטנק לא די בכך שהרי הוא יכול ליסע בכל מקום שהוא, אלא יש בכוחו אף לשבור סלעים ובתים ולנסוע כאוות נפשו כשבדרכו רומס הוא את כל הבא בדרכו, ואף כוח גדול זה אין לו אלא עבור אלה השרשראות הכבדות השוברות ורומסות את הכל . אף אתה כן, סיים הפני מנחם כי דווקא אלו הקשיים הנערמים בדרכך ואינם נותנים לך להמשיך בקלילות ובמהירות, דווקא הם אלה המביאים לך כוח רב בידך לשבור ולנתץ את כל כוחות הרע ולהתעלות בקרבת אלוקים באופן שאין לשער. כי דווקא מתוך הקושי יכול האדם לצמוח ולגדול בעדי עדיים, ולפום צערא אגרא . (באר הפרשה )
"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו" (כה, כ)
אומרים בשם הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע דהנה איתא בחז"ל (ב"ב צט.), כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום אזי היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ובשעה שאין עושין רצונו היו פניהם אל הבית. ולרמז, שכאשר פניהם איש אל אחיו – לחשוב מחשבות היאך ובמה להיטיב איש לרעהו, אז נחשבים 'עושים רצונו של מקום' . מעשה נפלא שמעתי מאחד מצדיקי הדור שליט"א ששמע מפי הרה"ח רבי הערשל הופערט ששמע מפי ה'אופה', כי בשנות המלחמה אחר ה'בליץ' (כשהפציצו הרשעים בלונדון) ברחו רבים מלונדון דרומה . גם הרה"ק רבי שלום משאץ ברח וישב בגייטסעד . דרכו של הרה"ק להסב סעודותיו עם אורחים המסובים על שולחנו. בכורח המציאות דאז שרר 'מחסור' גדול בעולם, ולא זכו לדגים ובשר רק עם תלושים, וגם אז קיבלו חתיכות קטנות מאד בעדם . אמנם, קמח בצל ותפו"א היו להם בשפע רב ואלו היו עיקר מאכלם . ואכן במשך השבוע טבלו פיתם במרק תפו"א, ורק לקראת שב"ק היו מבשלים לליל שב"ק מים ובהם מעט דמעט בשר ולזה קראו 'מרק' . ליום השב"ק הכניסו מעט בשר לתפו"א ונקרא שמו טשולענט… בשנת תש"ה חל ראש השנה בימים שני ושלישי. לקראת שבת האחרון של השנה הקודמת אפה ה'אופה' היחיד בכל העיר חלות כהרגלו, אולם לקראת ראש השנה אפה את חלותיו רק במוצאי שב"ק עד שעה ארבע לפנות הבוקר בהגיע זמן אמירת סליחות 'זכור ברית' . גם ביום הגדול של ערב ר"ה נהג האופה במנהגו להתענות ביום זה ולא אפה מאומה, וממילא לא הספיקו החלות לכל בני העיר לשני ימי ר"ה. ואכן בליל ראשון דר"ה אחר הסעודה הודיע המשב"ק להרה"ק משאץ כי לסעודת יום ראשון דר"ה עדיין יש בבית כדי 'כזית' לכל המסובין המונין בלעה"ר כשלושים נפשות, אבל לליל יו"ט שני וכ"ש ליום שני של חג אין אפילו כזית אחד לצורך סעודות יו"ט, וכל זה מחמת שהאופה לא אבה לוותר על סליחות זכור ברית ועל עוד עניינים נעלים שהוא נוהג בהם בערב ראש השנה. (בשנים אחרות היה אופה לפני ער"ה, משא"כ בזאת השנה שהיום שלפני ער"ה חל בשב"ק) . ויהי ממחרת וישכם הרה"ק ללכת לבית הטבילה בשעה ארבע לפנות הבוקר, והנה בדרכו הוא רואה את ה'אופה', ויען הרה"ק ויאמר אליו, הנה אנוכי בדרכי לביתך (אחר המקווה) לצוות עליך כדברים האלה, הנה עתה השעון מורה על ארבע, זמן התקיעות בבית מדרשנו בשעה שתיים עשרה, לפניך שמונה שעות, פתח נא את בית אפייתך, ותאפה חלות כדי סיפוק כל בני העיר, כי פטור אתה מתהילים וכיו"ב, את תפילתך תתפלל בין אפייה לאפייה, ורק לתקיעת שופר תכנס לביהמ"ד, ואם תתאחר אחר השעה שתיים עשרה, אמתין עליך עם התקיעות. נחרד האופה ואמר לרבי, הרי היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, השכמתי קום לאמירת כל ספר התהילים לפני התפילה, כיצד אפנה לבית מלאכתי לעסוק בדברי חולין כאלו… א"ל הרה"ק אני אומר תהילים במקומך, ויאמר האופה, כיצד אוכל ללא אמירת 'לקל עורך דין' ושאר פיוטים . אמר לו הרה"ק אף זאת אומר במקומך… פשט האופה את אצבעו כלפי שמיא, ושאל את הרבי, וכי בשמים ממעל תסכימו להחליף עמי, שייחשב הדבר כאילו אנוכי עמדתי בביהכנ"ס בעבודת הקודש ביום הדין הגדול והנורא דר"ה ואילו הרבי עמד ואפה חלות עבור כל בני העיר… אמר לו הרה"ק, אני בוודאי מסכים לכך, אבל אם גם אתה מסכים לכך הרי לך שאינך סוחר כלל וכלל… כי בקדושתו הבין שאין לך גדול ממי שדואג למזונם של בני ישראל, ואין לך 'זכות' גדולה כזו לקראת יום הדין (אף שבוודאי על כל אחד לסדר סדריו שיוכל לשהות בימים קדושים כאלו בביהכנ"ס וביהמ"ד בעבודת הקודש, אבל זה שלא טרח לאפות בער"ה, ונמצא שכעת תלוי בידו להאכיל פיות בני ישראל הרעבים בוודאי עליו לאפות חלות עבורם) . (באר הפרשה )
"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה" (כה, כ)
כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום אזי היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ובשעה שאין עושין רצונו היו פניהם אל הבית. (בבא בתרא צט, א) הנקי מעבירות, נקרא 'רביא' כתינוק שנולד (סוכה ה: שכרובים מרמז לתינוק בלא חטא), ולא עוד אלא שהוא פורשי כנפיים למעלה – איש גבוה משכמו ומעלה . אך עדיין אינו נקרא 'עושי רצונו של מקום' עד שיהיה ופניהם איש אל אחיו, להיות פניו אל חברו ואחיו מבני ישראל, לעזור ולסייע לכל איש מישראל אם בדיבור ואם במעשה, לוותר משלו לרעהו – ואף להשיב לו טובה תחת רעה. כי באם חלילה פניהם אל הבית שמשיב את פניו לאחורי רעהו ואינו מתבונן במה יוכל להיטיב לאחיו בני ישראל, אזי אף אם הוא מפורשי כנפיים למעלה והוא מתנהג בצדקות בין אדם למקום, עדיין נחשב כאינו עושי רצונו, כי עיקר העיקרים הוא הזהירות בבין אדם לחברו . (באר הפרשה )
"והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו (כה, כ )
יש שאמרו בדרך צחות, תוך כדי ה'פורשי כנפיים למעלה' – שהוא העלייה בין אדם למקום, יש להשגיח על כך שזה יהיה 'ופניהם איש אל אחיו' דהיינו שלא יהיה על חשבון בין אדם לחבירו – ולמשל המתעטף בטליתו בהתלהבות מתוך דביקות לה', שלא יהא חבירו מקבל את הציצית לתוך עיניו.. .
"וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (כה, מ)
ב"בעל הטורים" הובאה מסורה: ג' פעמים נאמרה בתנ"ך המילה "וראה", האחת בפרשתנו והשתיים האחרות בספר תהלים "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" (קכח, ו), "וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם" (קלט, ד). בספר "השמן הטוב" מבאר את הקשר במסורה עפ"י דברי רש"י על הפסוק בפרשתנו: "וראה ועשה" מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש . ולכאורה יש להבין: כיון שגלוי וידוע לפניו יתברך שמשה יתקשה בעשיית המנורה, ואף אחר שהראה לו הקב"ה את המנורה לא עזר הדבר, עד שהורה למשה להשליך לאש את הזהב ומאליה "תיעשה המנורה", מה טעם הראה הקב"ה למשה מנורה של אש . התוצאות, אומר בעל "השמן הטוב", אינן בידינו, אלא שאסור לאדם לפעול ללא תכנון מראש. כך גם בכלי המקדש, כך גם בחינוך הצאצאים, כך גם בתלאות העולם הזה ("דרך עוצב") – על האדם מוטל לתכנן את דרכיו בצורה המיטבית ביותר, לעשות את ההשתדלות עד תום. רק כאשר מיצה את כל שביכולתו, יכול הוא לסמוך על עזרת הבורא ממרומים .