ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תרומה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

התמיהה ידועה, מדוע כתב "ויקחו" ולא כתב "ויתנו". נראה לבאר באופן פשוט, עפ"י משל לראובן ושמעון שנסעו בדרך ליריד, הנסיעה היתה ארוכה, ולראובן נגמר האוכל, ביקש ראובן לשמעון שיתן לו מהאוכל שלו, וכשיגיעו למחוז חפצם, יחזיר לו. אחרי ששהו ביריד, פנה שמעון לחזור לביתו, אבל ראובן עדיין רצה להתעכב בדרך, ביקש ראובן לשמעון שיקח לו חלק מחבילותיו בעגלתו, ויתנם לו כשיגיע אל ביתו. הנה, כשביקש ראובן לשמעון מהאוכל אמר לו: "תן לי מהאוכל שלך", אבל כשביקשו שיוביל את חבילותיו לביתו אמר לו "קח לי את החבילות הללו", כיוון שהחבילות הם הרי של ראובן וכל הבקשה משמעון היא רק להעביר אותם ממקום זה אל מקום אחר, ורק כששמעון היה צריך להוציא מהאוכל שלו ולתת לראובן אז שייך לשון של נתינה. ופשוט. ובזה מבואר היטיב, כי כאן כשצריך לתרום למלאכת המשכן שהיא דירה לשכינה כביכול, לא שייך לומר "תתנו" תרומה להקב"ה כיוון ש"לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", רק שייך שנוביל את הכסף מהבית הפרטי שלנו אל המשכן לכן אמר "ויקחו" לי תרומה". (ציוני תורה )

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

הסבא משפולי פעל רבות להצלת יהודים בגוף ובנפש, ובעירו העמיד חבורה של נגידים ובעלי יכולת, שהחזיקו במשותף קופה של צדקה, וממנה היה מסייע לנזקקים. פעם, ראה אחד העשירים שבחבורה, את אחד מעניי העיר שנתמכו על ידי הקופה, כיצד הוא מתהלך עם מעיל פרווה מהודר, מעשה נגיד. כיון שהעשיר היה קמצן מופלג, ואת חלקו לקופת הצדקה נתן בלי רצון, מצא כאן הזדמנות כיצד להיפטר מנתינת צדקה. הוא נחפז אל הסבא, סיפר לו על אותו עני, וטען: אם העניים מבזבזים את כספם לצרכי מותרות, פטור אני מלהמשיך ולתמוך בהם. הביט בו הסבא ומיד פסק את פסוקו: הבה ואגלה לך רזי שמים. בבית דין של מעלה מתבוננים עתה בטענתך נגד העני, שאין הוא יכול להדמות אליך ולהתהלך כמותך במעיל פרווה. ואכן נשלחים עתה מלאכים ממרום ארצה, כדי לבדוק עם מי הצדק, והנה הם רואים את ההפך, העני מבקש להיות דומה לעשיר שהוא בעל־אמצעים, ואילו העשיר שאינו נותן צדקה מבקש להידמות לעני שאין ביכולתו לתת צדקה. באים אפוא דייני מעלה למסקנה, שאם העשיר יודע היטב כיצד העני צריך להתנהג, והעני יודע אף הוא כיצד העשיר צריך להתנהג, אם־כן מוטב יהיה להחליף ביניהם, ומעתה העשיר יהפך להיות עני והעני יהפך להיות עשיר… סיים הסבא בשאלה אל העשיר: נו, האם גם אתה מסכים לפסק זה? הלה התחלחל לשמע הדבר, ומיד הבטיח בהן צדקו כי ימשיך לתת צדקה ביד רחבה, ובלבד שלא יהפך להיות עני… קמצן אחד, שהיה בעל ממון רב אך מעולם לא הוריד ידו מתחת אבנטו לצדקה, מצא תירוץ הולם להנהגתו. כך טען בפני רבי נפתלי מרופשיץ: אין רצוני להלך נגד רצון הבורא, ואם רצונו יתברך שלפלוני לא יהיה ממון, מדוע אתערב בהנהגתו ואתמוך באיש כנגד רצון ה'? חייך רבי נפתלי ואמר: ובכן, חוששני שיבוא יום, ותצטרך לתמוך באחד מקרובי משפחתך שמטה ידו, וכיון שאינך רוצה לשנות מרצון הבורא, הרי תעמוד בנסיון קשה, מצד אחד לא תוכל לראות את קרובך סובל ומצטער, ומצד שני אינך רוצה לשנות את הנהגת ה' יתברך. ובכן, עצה טובה יש לי בשבילך, מוטב שלא תהיה לך אפשרות לתת צדקה, וכך תמנע מלבוא לידי נסיון . לא ולא! הזדעק הקמצן מיד, ואמר בחלחלה: אוי רבי, אני מוכן כבר לתת…

 

 "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה, ב )

מעלה גדולה יש לאדם נדיב לב היודע להכיר טובה לקב"ה, שבטובו נתן לו את כל אשר לו, ומשום כך משכיל להשתמש בכסף שניתן לו לצרכי מצוה . משל נפלא בעניין זה אמר המגיד מדובנא: בעיירה אחת חי חייט עני שהתפרנס בדוחק ממלאכת החייטות. לא פעם ולא פעמיים, שרר הרעב בביתו. יום אחד התבשר החייט כי בחלקו נפלה ירושה גדולה, בין לילה הפך לעשיר גדול. מני אותו יום שינה החייט את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה, את צריפו הדל החליף בבית נהדר ורחב ידיים, ובמקום בלויי הסחבות וסינר החייטים הסתובב כשהוא לבוש מחלצות של משי. במרכז הסלון המפואר העמיד ארון זכוכית ובתוכו הניח את המספריים ומכונות התפירה השונות ששימשו אותו בעבר הלא רחוק… פעם אחת הגיע לבקרו אחד מעשירי העיר, מידידיו החדשים, והחייט הראה לו את ביתו המפואר . כאשר הגיעו אל סלון הבית הסתכל האורח בפליאה על התצוגה המוזרה שבארון הזכוכית ושאל: מה מקומם של אלה כאן ? אה! ענה המארח – זו מכונת תפירה שאין כדוגמתה, מעולם לא היתה טעונה תיקון! ומספריים אלה חדות כתער חותכות בזריזות כל בד שהוא! אכן כלים נפלאים הם אלה – אמר האורח – אולם לא כאן מקומם, אם היית עוסק כאן בחייטות ניחא, מבין אני את שבחם של כליך, אולם לשם מה להציגם בארון זכוכית במרכז הסלון?… מוטב היה לך אילו הנחת בארון כלי כסף וכלי זהב! כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – הקדוש ברוך הוא נתן לאדם ממון ועליו לדעת להשתמש בו כראוי. יכול הוא לתת ממנו צדקה לעניים ולהחזיק בו לומדי תורה, שכן הממון הרי הוא כ"כלי עבודה", אם יעשה כך הרי זה משובח אולם אם אינו משכיל להשתמש בו והרי הוא אוגרו בבלי דעת, מה שבח יש בו?… (וקראת לשבת עונג)

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי… ועצי שטים" (כה, ב-ה)

השעה קרובה לחצות, ממקום מסתורו עוקב התלמיד אחר לימודו המתוק של רבו הנערץ – רבי משה לייב מסאסוב. לפתע פסק הניגון הערב. מה קרה? תמה התלמיד בשקט, מדוע קם הרבי ממקומו בחפזון? למרבה תדהמתו של התלמיד המסתתר, ראה הוא את רבו הגדול נגש אל הארון, ושולף מתוכו בגד איכרים מגושם, וכובע שעיר ורחב. הרבי לבש את הבגדים המגושמים, ואף נעל לרגליו מגפיים שחורים וגדולים. הרבי קרב אל הפתח, ועטף את זקנו ופאותיו בצעיף עבה, ובידיו אחז הוא גרזן ! בלבוש משונה זה, יצא רבי משה לייב מביתו, והתלמיד אף הוא צעד בעקבותיו, חרישית . בחושך השורר בחוץ, אין איש אשר יוכל לזהות את הרבי, בלבושו ובמגפיו נראה הוא כאחד האיכרים . רבי משה לייב פסע בדרכים החשוכות, עד שהגיע אל היער הסמוך לעיירה. כבקי ורגיל הניף הוא את גרזנו על גזעי העצים. הרבי חוטב עצים?! נדהם התלמיד. אך תדהמתו לא ארכה זמן רב, הרבי שלף חבל מכיסו, כרך את ערימת גזרי העצים, ופסע עמם אל מחוץ ליער. והנה עצר הרבי בסמוך לאחד הבתים בפאתי העיירה. היה זה בית עלוב ומט לנפול. בעדינות נקש הרבי על דלת הבקתה, עד ששמע קול חלוש בוקע מן הבית: בבקשה להיכנס ! פתח רבי משה לייב את הדלת, ונכנס אל תוך הבקתה הרעועה. מן החלון הציץ התלמיד, ומה שראה בתוך הבית – עורר את רחמיו, העוני זעק מכל פנה, הילדים הקפואים שכבו על הרצפה הקרה, ובפנת החדר היתה אשה ולידה תינוק רך בן ימים ספורים. שניהם היו לבושים בבגדים קלים, ורעדו מקור. אל תוך החדר הדל נכנס רבי משה לייב, הלבוש כאיכר גוי. שלום לכם! אמר בקול נעים, התרצו לקנות ממני גזרי עצים לחימום הבית ? רוצים אנו בהחלט – ענתה האם – אך אין בידי פרוטה לשלם על כך! ענה הרבי ב דיבור מגושם, בסגנון האופייני לחוטבי עצים גויים: כבדה לי החבילה, אין לי כח לשאת אותה, אשאיר אותה כאן, ופעם אחרת תשלמו לי! מיד נגש רבי משה לייב אל התנור, השליך לתוכו את גזרי העצים, והדליק את האש. חמימות נעימה החלה להתפשט ברחבי החדר הקר . התלמיד שעקב אחרי המתרחש, היה בטוח שכעת ישוב הרבי לביתו, אך טעה, הרבי לא מיהר לעזוב את הבית האומלל, הוא נגש אל הכיריים, והכין תבשיל חם למען האם וילדיה. רק לאחר ששבעו כולם, פנה לצאת. במהירות צעד הרבי אל ביתו, פשט מעליו את הבגדים, טמן את הגרזן, והמשיך ללמוד באותה נעימה, כאלו מאום לא קרה הלילה… לאחר שנים רבות נודע התלמיד כרבי צבי הירש מזידיטשוב, שהנהיג חסידים רבים. כאשר הסב פעם עם תלמידיו, סיפר להם את סיפורו של הלילה המופלא במחיצתו של רבי משה לייב מסאסוב, וסיים: עליו נאמר בתהלים: "ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו – לאהבת ישראל שפעמה בלבו של הרבי, לא היה שיעור וגבול!

 

"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (כה,טו)

דורשי רשומות דרשו: הארון רומז לתורה, שהרי לוחות הברית שכנו בו. בדי הארון שעל ידם החזיקו את הארון, רומזים לתמכין דאורייתא, אלו בעלי הממון התומכים ומסייעים בממונם ללומדי התורה. מכאן יש לומר שציווי התורה 'לא יסורו ממנו', בא לרמוז לתומכי התורה, שלא יסתפקו בהחזקת התורה בלבד, אלא יש להם אף להיות קשורים עם התורה עצמה, שיילכו בדרכה וילמדו אותה כפי יכולתם. צועד המגיד מדובנא זי"ע ברחוב, והנה הוא רואה איש עיוור מובל ע"י ילד קטן. אתם צריכים עזרה ? – שאל המגיד את הילד – לאן אתם הולכים? מיהו האיש שאתה עוזר לו ? הוסיף המגיד להתעניין במחזה הלא שגרתי שפגש. זה אבא שלי! – ענה הילד . הבין המגיד כי מקרה קשה לפניו, ומיד הציע להם שיבואו לביתו ועול פרנסתם יהיה עליו. הוא דאג להם לקורת גג ומזון, ואת הילד שלח ללמוד בתלמוד תורה, ופטר אותו מעול פרנסת אביו, שהיה מוטל עליו מאז שאמו נפטרה . הילד ניצל היטיב את הזדמנות הפז שניתנה לו ללמוד תורה. הוא ישב והגה בתורה, והתגלה כבעל כשרון נדיר… לימים התפרסם כגאון בדורו, הלא הוא הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל. אחר שהלך המגיד מדובנא לבית עולמו, הוא נתגלה לחברו בחלום וסיפר לו: כשהגעתי לבית דין של מעלה, הראו לי עשרות ספרים ואמרו לי שאני כתבתי אותם, תמהתי בפניהם: 'אני לא חיברתי ספרים אלו!' ואז סיפרו לי שספרים אלו נכתבו ע"י הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, וכיון שאני סייעתי לו והשקעתי רבות עבור לתורתו, הרי ספרים אלו נקראים על שמי… (לקראת שבת )