
ליקוטים לחג השבועות תש"פ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג )
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" – אמרו חז"ל: "כה תאמר" – בלשון הזה ובסדר הזה. "לבית יעקב" – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. "ותגיד לבני ישראל" – אלו האנשים, עונשים ודקדוקים פרש לזכרים דברים הקשים כגידים. שאל הרה"ק בעל ה"שפת אמת" זי"ע – הרי משה רבנו נצטוה להגיד לכולם כלשון הזה, אם כן, מה שייך לנשים לשון רכה, ולזכרים דברים הקשים כגידין? ומתרץ ה"שפת אמת": אין הכי נמי! לשניהם הוא דיבר אותו הדבר כלשון הזה, רק כל אחד הרגיש מה שהוא יכול להרגיש, וההסבר הוא כך: דאכן לנשים ולקטני הדעת, כשאומרים להם דברים אלו שהקב"ה קירב אותנו, והרים אותנו מכל העמים, כנשר יעיר קינו – עבורם הם דברי פתוי. אבל לאנשים המבינים, יודעים שאין קבלה זו דבר קטן, ומקבלין על עצמם עול גדול ונורא להיות עבדי הקב"ה ולברר מלכותו בעולם… משל למה הדבר דומה: למלך שלקח חתן לבתו, שומע החתן שמהללים ומשבחים את המלך, ועל גודל מלכותו והפלגת חכמתו. אם טיפש הוא החתן, הוא שמח ומרוצה, אבל אם הוא חתן חכם, הוא מתחיל לדאוג ונשבר לבו, מי אני שאהיה חתן המלך, וככל שמספרים לו יותר בשבחי המלך נשבר לבו בקרבו כיצד יוכל להיות חתן של מלך כה גדול. הנמשל מובן, כי לאנשים בני דעת היו הדברים הנפלאים קשים כגידין…
"ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט, ד )
הנשר נקרא בשם זה על שום שמשיר מפעם לפעם את נוצותיו וחוזר ומתחדש בנוצות חדשות. (על פי רש"י בתהילים (קג, ה) על הפסוק תתחדש כנשר נעורייכי) רמז הקדוש ברוך הוא לישראל, שלא יתייאשו ולא ייראו מגשת אליו בגלל עוונותיהם שהרי "ואשא אתכם על כנפי נשרים", אף שחטאתם – וכמו נשרו נוצותיכם עם כל זה, אל תאמרו נואש, אלא תחזרו בתשובה וכמו נוצות הנשר – תתחדשו מחדש. (ישמח ישראל)
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ו )
"אלה הדברים" – לא פחות ולא יותר (רש"י). ותמהו המפרשים וכי תעלה על הדעת שמשה רבנו ע"ה ישנה ויוסיף על דברי השי"ת או יפחות מדברי השי"ת. וכבר רבו התירוצים ע"כ. תירוץ מיוחד תירץ הרה"ק בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע על פי מעשה שהיה עם אביו הרה"ק בעל ה"אהבת ישראל" זי"ע: פעם ישב בעל האהבת ישראל באחת המקומות במרינבד (עיירת מרפא), ובא אדם מרחוק והתיישב לידו, ואמר לרבי שהוא חסיד. שאלו הרבי במה אתה חסיד? השיב לו הלה, בזה שהוא שותה יי"ש… אמר לו הרבי: שותה יי"ש אינו חסיד אלא שיכור… שאלו הנ"ל, אם כן מהו חסיד? השיב לו הרבי, חסיד הוא מי ש"הרבה אינו מיותר לו, ומעט גם כן מספיק לו". והכוונה, שהוא מסתפק במה שיש לו בין הרבה ובין מעט!… וסיים ה"אמרי חיים" זי"ע: מה שאמר אבי הקדוש הוא לאו דווקא בגשמיות אלא גם ברוחניות, שהעיקר הוא לידע שמעט אינו פחות, והרבה אינו יותר מדאי, וזהו כלל גדול בעבודת השי"ת!… אפשר שזה מרומז כאן, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", היאך מתעלים למדרגה זו, כותב רש"י "אלה הדברים, לא פחות ולא יותר" – שלא ימדוד לפי הפחות או לפי היותר, אלא לדעת שמעט אינו פחות, והרבה אינו יותר מדאי …
"משה ידבר" (שמות יט, יט)
"דיבר" אין כתיב כאן, אלא "ידבר" בכל דור ודור "משה ידבר" עם כל אחד מישראל. כל מי שבא לטהר ולקבל עליו עול תורה משפיע עליו משה מדיבוריו. וכבר אמרו חכמינו (תקוני זוהר תקון סט ): "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא ובכל צדיק וצדיק". (בית אהרן)
"הגבל את ההר וקדשתו" (שמות יט, כג )
בשם החידושי הרי"ם אמרו, שאמר פעם בדרך הלצה, מפני מה נאמרה מצות הגבלה לפני מתן תורה? מפני שאומות העולם לא רצו לקבל את התורה, ואמרו תורה מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף וכו', דהיינו שאי אפשר לקבל על עצמם דבר שהוא נגד טבעם. וכדי שלא יבואו האומות בטענה על עם ישראל ויאמרו: אילו היו נותנים לכם מצוות נגד טבעכם הייתם ג"כ מסרבים לקבל את התורה, לכן באה מראש מצות הגבלה לטפח על פניהם. עיקר מצות הגבלה באה לקבוע סדר ומשטר, בשעת מתן תורה נקבע לכל אחד מקומו בסדר נאה לבל יתפוס את מקום חבירו, מצוה זו היא נגד טבעו של האיש הישראלי, שכן סדר ומשפט רחוקה לרוחו, ואם ישראל יקבלו מצות הגבלה נגד טבעם, יסתתמו טענות אומות העולם.
"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים" (שמות כ, טו)
סח הרה"ק רבי שמואל מסלונים זי"ע: אם נתבונן, נראה, שלפני מתן תורה לא מוזכר כלל שהיה לפידים, רק מוזכר שהיו קולות וברקים, והנה כאן מיד לאחר עשרת הדברות כתוב: "וכל העם רואים את הלפידים", ולמה הם לא הוזכרו עד עכשיו? אלא התירוץ הוא: כי לפני מתן תורה היה אמנם קולות וברקים, אך הם כטבעם – קולות וברקים שעושים רעש גדול ומאירים ומיד מתנפצים והולכים להם, כאותם אנשים ריקניים שיודעים לצעוק ולעשות קולות עם פנסים וברקים, אבל בסוף מתברר שאין בינם כלום… אבל אחרי שכבר מקבלים את התורה זהו כבר קולות מסוג אחר, זכו לקולות עם לפידים, הארה מתקיימת, כמו הלפיד שאישוֹ נאחזת בשמן ובפתילים.. (פנינים)
כאשר הגאון רבי בונם מזיכלין הגיע אל רבי מנחם־מענדל מקוצק, נסחף מיד לתוך עבודת ה' הנלהבת של החסידים, והזניח מעט את התמדתו בתורה. ראה אותו הרבי ופנה אליו בשאלה: "נהוג לכנות את הלמדן כמי שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים, מדוע אומרים 'כרסו' ולא 'ראשו'?" שתק רבי בונם, והרבי מקוצק השיב: "כשם שהכרס מתמלאת מדי יום ומיד מתחדש רעבונה, כך הלמדן צריך להיות רעב בכל יום מחדש ללימוד התורה. אלו שהתמדתם פגה – אין מקומם אצלי"… בעיר אחת התגורר יהודי קל דעת שהתפקר בצעירותו, הלך שבי אחר תאוות לבו ועבר על כל מצות התורה. עברו שנים ארוכות והאיש הזקין והחל לחשוש מהיום בו יעמוד לפני בית־דין של מעלה, ויתן דין וחשבון על כל מעלליו הרעים בעולם. הלך האיש וירכש ספר תורה מהודר, עליו שילם במיטב כספו והכניסו בקול רעש גדול אל בית הכנסת שבעיר. בעת הכנסת ספר התורה, עמד שם יהודי פיקח אחד, ובשנינותו אמר: ״איש זה סבור כנראה, כי מכיון שהכניס לעת זקנותו ספר תורה, נחשבים לו כל עוונותיו וחטאיו כאילו עשאם לפני מתן תורה. "ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד" את 'נעשה ונשמע' אמרו כמו "אחד" שבקריאת שמע. הרה"ק הרבי ר' הירש מרימינוב זי"ע אמר, שהכוונה הוא שבני ישראל אמרו נעשה ונשמע באותה התלהבות ודביקות ומסירת נפש שאומרים שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד. וזהו נעשה ונשמע אמרו "כאחד", כמו תיבת אחד שבפסוק שמע ישראל, עכדה"ק. (בארת המים)
"א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה" (עבודה זרה ב, ב)
מצינו בחז"ל שהקב"ה חיזר על כל האומות שיקבלו את התורה והם מיאנו בדבר. ותמוה, וכי איכא ספיקא כלפי שמיא, והרי ידוע בבירור שלא ירצו לקבלה? אמנם כוונתו ית"ש היתה בכדי שלא יהיה קיטרוג על השפע שישפיע לישראל בניו אהוביו, שהרי ק"ו הוא אם לעובדי רצונו העכו"ם שמיאנו לקבל את התורה, לא חסר כלום ונשפע להם כל מחסורם ועוד יותר, על אחת כמה וכמה שישראל קדושים שקיבלו את התורה והקדימו נעשה לנשמע, בודאי שמגיע להם כל טוב וראויים הם "להשפיע להם חכמה עושר וכבוד.(הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע) "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" אמר בלשון "ונתן"? השם יתברך נתן לנו את התורה, "והנותן בעין יפה הוא נותן" (ב"ב סה, א) ]דאפילו למ"ד מוכר בעין רעה מוכר וצריך הלוקח ליקח לו דרך, אבל הנותן מתנה לחבירו אין צריך ליקח לו דרך, משום דנותן בעין יפה הוא נותן[, וא"כ הקב"ה שהוא "נותן התורה", בודאי הוא גם נותן לנו את הדרך שנוכל לבוא אליה, ונותן לכל אחד ואחד את הכוח ואת השכל איך לבוא אל התורה. (חידושי הרי"ם)
"הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו"
וקשה דהו"ל לומר בלמ"ד יפתח לבנו לתורתו והכוונה, כי הנה אם יהיה לאדם תיבה גדולה ויוכל להניח בה כרצונו, אך אין לו מפתח לפתחו, אין בו תועלת. אך אם נוטל המפתח ופתחו, אז נעשה לו רחבת ידים. וכמו כן ישראל יש להם לב לקבל הרבה דברי חכמה ומוסר, אך הוא סגור בחוץ וכמ"ש הושע [יג, ח] "סגור לבם", לכך צריך ליטול מפתח לפתחו. והנה המפתח של הלב הוי תורה, ולכך אנו מבקשים "הוא יפתח לבנו בתורתו" כלומר עם התורה יפתח לבנו, שהלב הוי המפתח, וכיון שיהיה נפתח הלב, שוב "ישים בתוכו בלבנו אהבתו ויראתו" וכו'. ולכך אנו מבקשים "ה' שפתי תפתח", כי עיקר הוא הפתיחה, ואז אחר כך "ופי" מצד עצמי "יגיד תהלתך". וא"כ צריך ליטול מפתח ולפתוח הלב תחלה. (הגה"ק רבי שלמה קלוגר זי"ע)
"והאר עינינו בתורתיך וגו' ויחד לבבנו לאהבה ליראה את שמך"
אנשי כנסת הגדולה הקדימו בקשה על לימוד תורה ורק לאחריה תיקנו בקשה על אהבת ה'. וכן בערבית: תחילה מבקשים "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקך" ורק לאחר מכן "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים". אין זאת אלא מפני שעיקר אהבת ה' באה ע"י לימוד התורה. כשיהגה האדם בתורה יומם וליל, לבטח יבוא לידי אהבת ה'. (הגה"ק רבי זרח איידליץ מפראג זי"ע)