לראש השנה – הרב איתי אליצור

ראש השנה הוא יום תרועה. יום תרועה או זכרון תרועה. זה כל מה שהתורה אומרת עליו. איזו תרועה ומה היא מלמדת? התורה איננה מבארת. הן את ההלכות והן את משמעות העניין, עלינו ללמוד מתרועות אחרות בתורה.

ויש תרועות בתורה. התורה אומרת "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:  וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". התרועה הזאת היא תרועת שופר. והיא מועברת בכל הארץ. קול שופר יוצא מלפני ה', ומועבר בכל הארץ. ללמד את המסר הפשוט: "כִּי לִי הָאָרֶץ", ו"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים". הקול יוצא מלפני ה' והכל שומעים אותו.

ויש תרועה נוספת בתורה: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:  וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:  וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:  וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:  וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:  וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:  וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:  וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". לכאורה, תפקידה של התרועה הזאת הוא רק להיות סימן לישראל, ללכת אחרי ה'. ועם זאת, התרועה הזאת נעשית מצוה. מצוה שדומה לענייננו משום שיש בה גם זכרון: "וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם … וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".

מהו הזכרון שבזכרון התרועה? מי זוכר ומה? האם כמו ביובל, אנו שומעים את הקול היוצא מלפני ה' ועובר בכל הארץ ומלמד על מלכות ה', או שכמו בחוצרות, זכרוננו עולה לפני ה'?

כל המצוות של פרשית המועדות של אמ‎ֹר הן מצוות שחציין בחול וחציין בקדש. הפרשיה עוסקת במצוות הגבולין אך בזיקה קבועה לקדש. בכל הפרשיות יש תיאום בין מושבתיכם לבין לפני ה'. וכמעט בכל פרשיות המועדים נזכרים שני הבטוים. מה המבנה של מצות זכרון תרועה? תרועה בכל מושבותיכם להעלאת זכרונכם לפני ה' כחצצרות, או תרועה לפני ה' וזכרונה יעלה לכם כשופר היובל?

את הלכות התרועה לומדים חכמים מהיובל. זוהי תרועה של מלכות היוצאת מלפני ה' ואנו מצֻוִּים לשמוע אותה. חז"ל למדו זאת ממהותו של יום זה. יום זה הוא החדש השביעי. כל דבר שביעי בתורה קדוש ומתקף זה קדוש גם החדש השביעי. קדושת השביעיים בתורה מבטאת את אדנותו של ה' על הכל[א]. וזאת מהות ההכרזה בהם. גם ביובל אנו מוצאים זאת שבמקום בו מצוה התורה לתקוע בשופר ולהכריז על היובל היא כופלת את הצווי ומוסיפה "בחדש השביעי", אע"פ שאין בכך כל חדוש על האמור בסוף הפסוק. ללמדך שיש כאן הכרזה אל העם מעין מהותו של החדש השביעי. ומכאן נלמד שתרועתו של החדש השביעי מכריזה את זה, וממילא היא בשופר. מבחינה מעשית זהה תרועת ר"ה לתרועת היובל, שתיהן תרועות החדש השביעי, ובשתיהן יוצאת התרועה מלפני ה' אל כל הארץ. לכן לומדת הגמ' מהיובל שתרועת החדש השביעי בשופר. אבל בכל זאת יש הבדל כי ביובל המצוה היא על ביה"ד להשמיע ולהכריז. ולכן המצוה היא לתקוע. ואילו בר"ה המצוה היא הזכרון, ולכן המצוה היא על כל אדם מישראל והיא לשמוע. אבל התרועה היא אותה תרועה ולכן היא בשופר, ולכן יש חשיבו תגם לתרועה דוקא מפי בן חיוב. התרועה היוצאת מלפני ה' והשומע מקבל עליו את מלכותו.

ועם זאת, זו גם תרועת הזכרון. אנו מריעים וזכרוננו עולה לפני ה'.

לכן תקנו חכמים לברך את ברכת מלכויות, לבשר וללמד שהנה בא ה' למלוך על הארץ. מלפני ה' יוצאת תרועה וה' בא למלוך. אנחנו שומעים את התרועה. ותקנו חכמים לברך גם את ברכת זכרונות. לתקוע שופר ולזכור שה' שומע את תרועתנו וזוכר אותנו. זוהי תרועה הפוכה. היא יוצאת מאתנו אל ה'.

וחכמים תקנו ברכה שלישית. שופרות שמה. לכאורה היא אינה מוסיפה דבר. הלא מלכתחילה ידענו שיש שופר ביום הזה, ואנו מחפשים את משמעותו. ובעקר: חפצים אנו לדעת האם זו תרועה הבאה מה' אלינו או מעמנו אל ה'. מי מריע ומי זוכר?

ברכת שופרות מתארת את שופרו של ה' הבא למלוך על הארץ. פסוקי התורה של שופרות מלמדים כיצד בא ה' למלוך על עמו ישראל ולמשול בעולמו. פסוקי נביאים של שופרות מתארים כיצד בעתיד יבא ה' לגאול את עולמו בקול שופר. בפסוקים הכתובים יש קושי מסוים. יש רק ארבעה שופרות בתהלים, אנו אומרים את כולם. הראשון, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה’ בְּקוֹל שׁוֹפָר, מתאר את ה' הבא למלוך על עולמו. השני, בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה’, נראה לכאורה כתרועה שאנו מריעים לפני ה', אבל קריאה של המזמור כלו מלמדת שגם הפסוק הזה מלמד על בואו של ה' למלוך על הארץ. אבל שני הפסוקים הנוספים הם תרועות שבה אנו מריעים לפני ה'. (יש צורך בארבעה פסוקי כתובים כי למעשה יש רק שלשה פסוקי תורה המכילים שופר. משום שחכמים כנראה לא רצו להשתמש בפסוק על שופרו של היובל). הברכה כולה היא ברכת ה' המתגלה אלינו בשופרו. אבל החתימה עוסקת כולה בתרועה הנגדית, היוצאת מאתנו ומגיעה אל ה'.

האם הזכרון הוא של ישראל הזוכרים את ה' או להפך? התורה סתמה ולא פרשה. בתורה משמע שזה דבר אחד. ונראה שגם את זה יש ללמוד מהחצצרות. מטרתן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה', דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה', כדרך שחש אדם בכאב אבריו. גם תרועת החדש השביעי אחת היא: מתוך שאנו זוכרים ומקבלים את מלכות ה' עלינו והופכים חלק ממנו, אף הוא זוכרנו ומושיענו. לכן אנו אומרים שהמצוה היא לשמוע קול שופר וכך אנו מברכים לשמוע ולא לתקוע, ומאידך אנו מברכים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. היינו הך, זאת התרועה שבה אנו ממליכים את ה' עלינו וכלנו שומעים ומקבלים את מלכותו, ומתוך כך המלך רואה שאנו ממליכים אותו ומולך עלינו. ועולה זכרוננו לפניו לטובה.

 

הִנֵּה רוֹעֲמִים הַיַּמִּים

וְהִנֵּה עוֹלֵז שָׂדַי

הִנֵּה כָּל הָעוֹלָמִים

נִתְקָנִים בְּמַלְכוּת שַׁדַּי

הִנֵּה כָּל הָעַמִּים

רוֹגְזִים וְחָלִים עַד בְּלִי דַּי

וְהִנֵּה מִפָּנָיו רוֹעֲמִים

וְיָדְעוּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָיו

.

הִנֵּה הַלַּפִּידִים וְהַקּוֹלוֹת

תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה

הַמֶּלֶךְ בָּא אֶל הֵיכָלוֹ

הִנֵּה הַקּוֹלוֹת וְהַתְּרוּעָה

וְקוֹל מַחֲנוֹתָיו וְקוֹל הֲמוּלוֹת

אַחֲרָיו יִסְּעוּ אֶל הַזְּרוּעָה

לְקוֹלוֹ יִשְׁמְעוּ בְּמַקְהֵלוֹת

יִזְכֹּר בְּרִיתוֹ וְהַשְּׁבוּעָה

.

עֲנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו

ה' מָלַךְ תָּגֵל הָאָרֶץ

ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד

יְאַבֵּד גּוֹיִם מִן הָאָרֶץ

חִרְדוּ וְזוּעוּ מִפָּנָיו

וְהָיָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל בִּתְרוּעוֹתָיו

יָשִׁיב אוֹבְדֵינוּ אֶל הָאָרֶץ

 

 

[א] המשל הזה הוא כמובן בלהבדיל הבדלות רבות, אך הבאתיו כאן כי הוא חשוב לעוד ענין. כאשר אנו מדברים על האחדות עם ה' בחדש השביעי אין ז"א שאנו נעשינו אלהים. רגלו של אדם היא אברו אך אין לומר שהוא אבר של רגלו אע"פ שהם חלק מגוף אחד. אנו עבדי ה' והוא לנו אדון, אך אנו עושים רצונו כדרך שעושה האבר רצון בעליו (חז"ל השתמשו במשל של כרע לגבי אב ובנו, וגם שם יש לבאר שהמשפחה הישראלית בנויה על כך שאדם הוא חלק מאביו ואביו אינו חלק ממנו כפי שבארנו במקומו) ומ"מ אנו לומדים מכאן שאין לנו קיום עצמאי ומהות עצמאים אלא אנו חלק מה', כשם שלאבר אין קיום אלא כחלק מבעליו. האלהים ומצוותיו זה כל האדם, ולכן קוראים את זה בחדש השביעי. ומ"מ  לענינים רבים אפשר ללמוד מהמשל הזה  שאחדותנו עם ה' היא אחדותו של ה' עמנו. שהרי אם א אחד עם ב א"א לומר שב לא אחד עם א. אחוד עם ה' הוא עשיתנו כגוף אחד עמו, ולכן אי אפשר להפריד בין התאחדותנו עם ה' להתאחדות ה' עמנו, בין עלית זכרוננו לפניו לבין זכירתנו אותו, בין הליכתנו אחריו לבין נשיאתו אותנו על אברתו, כביכול. כשאנו עושים רצונו הוא גואלנו וזה דבר אחד, שמשמעותו עשיתנו כגוף אחד.