לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י"ג חשון תשע"ח

מסכת סנהדרין דף ק"ט

דף ק"ט ע"א

נחום איש גם זו אמר על כל מקרה: גם זו לטובה. כשהוצרכו ישראל לשלוח דורון למלך שלחוהו עמו כיון שמלומד בנסים. כשבא למלון וסיפר מה יש לו גנבו הדורון שבארגז ושמו תחתיו עפר. כשבא לפני המלך וראה שיש בו עפר ביקש להורגו. אמר 'גם זו לטובה'. בא אליהו כדמות אחד מהם, ואמר: שמא הוא מעפר אברהם אבינו שנהפך עפרו לחרבות וקשו לחיצים. היה להם מלחמה עם מחוז שלא יכלו לו, ניסו לזרוק אותו עפר ונהיה לחיצים. הכניסו לנחום לבית גנזי המלך למלאות הארגז בזהב. כשבא למלון וסיפר להם, הלכו למלך להביא עוד עפר, ונמצא סתם עפר, והרגום.

דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא – אמרו: נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. צחקו במערבא מדוע בנו בבקעה והרי היה להם לבנותו על אחד ההרים.

דור הפלגה נחלקו לג' כיתות – אחת אומרת נעלה ונשב שם – הפיצם ה', ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה – בלבל לשונם, כאמור 'כי שם בלל ה' שפת כל הארץ'.

רבי נתן אומר כולם לשם עבודה זרה נתכוונו – שאמרו 'נעשה לנו שם', ונאמר בע"ז 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'.

מגדל דור הפלגה – שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים. כל העומד באויר המגדל משכח. ולכן בבל ובורסיף סימן רע לתורה, 'בורסיף' – בור שנתרוקנו מימיו.

אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא – שנאמר 'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד', רעים בעולם הזה וחטאים לעולם הבא. לרב יהודה: 'רעים' – בגופן, כאמור 'ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים', 'וחטאים' – בממונם, כאמור 'והיה בך חטא', 'לה" – ברכת השם, 'מאוד' – שמתכוונים וחוטאים. לברייתא: 'רעים' – בממונם, כאמור 'ורעה עינך באחיך האביון', 'וחטאים' – בגופן, כאמור 'וחטאתי לאלוקים', 'לה" – ברכת השם, 'מאוד' – שפיכות דמים, כאמור 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד'.

אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה – שנאמר 'ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל', אמרו: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו ממוננו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו.

'עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה – שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו, ובאים ונוטלין את ממונו.

'חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור' – שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם, לערב באים ומריחים אותו ככלב שנאמר 'ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר', ובאים וחותרים שם ונוטלים הממון. וכשדרש זאת רבי יוסי בציפורי חתרו הגנבים באותו לילה ג' מאות מחתרות בציפורי, וכשבאו לטעון לו התנצל שלא ידע שיבואו הגנבים. כשנפטר ר' יוסי שפעו מרזבי ציפורי דם.

דף ק"ט ע"ב

אנשי סדום תיקנו: מי שיש לו שור אחד ירעה את בהמות העיר יום אחד, ומי שאין לו כלל שוורים ירעה אותם שני ימים. נתנו ליתום בן אלמנה לרעות את השוורים, הלך ושחטם, ואמר: מי שיש לו שור יקבל עור אחד, ומי שאין לו יקבל שני עורות – כשם שבתחילת דין מי שאין לו שוורים רועה כפול ממי שיש לו, כך בסוף דין.

עוד תיקנו: א. העובר את הנהר על ידי מעבורת נותן לבעליה זוז אחד, ומי שלא עבר דרכה נותן שני זוזים.ב. המגבל לבנים ולפניו שורה של לבנים, בא כל אחד מאנשי העיר ונטל לבנה אחת באומרו: וכי מה החסרתי אותך, והלא נטלתי רק אחת. ג. השוטח לפניו שומים או בצלים לייבשם, בא כל אחד ונוטל אחד כנ"ל.

ד' דיינים היו בסדום – שקראי, שקרוראי, זייפי [-זייפן], מצלי דינא [-מעוות דין]. מי שהכה את אשת חבירו, והפילה ולדה – אומרים לבעלה: תן לו את אשתך עד שתשוב להתעבר. מי שחתך אוזן חמורו של חבירו – פסקו שיתן לו החמור עד שיצמיח אוזן חדשה. מי שפצע את חבירו – אמרו למוכה: תן לו שכר על שהקיז לך דם. מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת – יתן ח' זוזים.

פעם נקלע כובס לסדום, ועבר הנהר, אמרו לו: תן ד' זוזים. והשיב שעבר במים. אמרו לו: אם כן תן ח'. לא נתן ופצעוהו. בא לפני הדיין, ופסק לו שיתן שכר על הקזת דמו ועוד ח' זוז על שעבר הנהר.

אליעזר עבד אברהם נקלע לסדום, פצעוהו, בא לפני הדיין, ופסק לו שיתן שכר הקזת דם. נטל מקל ופצע את הדיין, ואמר לו שיתן השכר שמגיע לו על הקזת הדם לזה שהיכה אותו תחילה.

מיטתם של אנשי סדום שהיו מלינים עליה אורחים – כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה היו חותכים אותו, ואם היה נמוך מדאי היו מותחים אותו. כשנקלע לשם אליעזר ורצו להשכיבו, אמר להם שמיום שמתה אמו נדר שלא לישן על מיטה.

כאשר היה נקלע עני לסדום – נתנו לו כל אחד דינר ששם הנותן כתוב עליו, ולא נתנו לו פת כדי שימות, וכשמת בא כל אחד ונטל מטבעו.

אנשי סדום התנו ביניהם שכל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה יטלו ממנו את בגדו – פעם נקלע אליעזר שם לסעודה, והתיישב בסוף הקרואים, וכששאלוהו מי הזמינו אמר ליושב בצידו אתה הזמנתני, חשש הלה שישמעו דבריו ויטלו בגדו ולכן ברח, וכך עשה לכולם עד שברחו כולם ואכל אליעזר את כל הסעודה.

'ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה' – על עיסקי ריבה [-נערה], שהוציאה פת לעני בכד כשהלכה לשאוב מים, ונתגלה הדבר לבני סדום, ומשחוה בדבש והניחוה בראש החומה, עד שבאו הדבורים ואכלוה.

מרגלים אין להם חלק לעולם הבא: שנאמר 'וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה', 'וימותו' – בעולם הזה, 'במגפה' – לעולם הבא.

לר' עקיבא עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא: שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' – בעולם הזה, 'ויאבדו מתוך הקהל' – לעולם הבא. לר' אליעזר: עליהם אמר הכתוב 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'. לר' יהודה בן בתירא: הרי הן כאבידה המתבקשת, שנאמר 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי'.

'ויקח קורח' – לקח מקח רע לעצמו. 'קורח' – שנעשה קרחה בישראל. 'בן יצהר' – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. 'בן קהת' – בן שהקהה שיני מולידיו. 'בן לוי' – בן שנעשה לויה בגיהנם. ולא נכתב 'בן יעקב' – בן שעקב עצמו לגיהנם, משום שביקש יעקב רחמים על עצמו, כאמור 'בסודם אל תבוא נפשי' – אלו מרגלים, 'בקהלם אל תחד כבודי' – זה עדת קרח.

'דתן' – שעבר על דת א-ל. 'אבירם' – שאיבר עצמו מעשות תשובה. 'ואון' – שישב באנינות, 'פלת' – שנעשו לו פלאות, 'בן ראובן' – בן שראה והבין.

*************