
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ט"ז תשרי תשע"ח
מסכת סנהדרין דף פ"ב
דף פ"ב ע"א
הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ואם לא פגעוהו – אקריוהו לרב כהנא בגדה יהודה וגו' ואדכריה לרב גמריה, ד'בגדה יהודה' היינו עבודת כוכבים, 'ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים' זה משכב זכור, 'כי חלל' יהודה קדש ה" זו זונה, 'ובעל בת אל נכר' זה הבא על הכותית. וכתיב בתרי' 'יכרת ה" וגו' ער ועונה וגו' ומגיש מנחה', דאם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה.
הבועל ארמית הוא כמתחתן בע"ז, שנאמר עליו ובעל בת אל נכר.
על גולגלתו של יהויקים נכתב זאת ועוד אחרת, שמלבד הנקמה שנעשתה בו במ"ש קבורת חמור יקבר וגו' שלכן לא עלה בידו לקברו – שתמיד בצבצה ויצאה, עוד זאת – שנשרפה, ע"י שהניחה בתיבה לכבודו, ואמרו השכינות לאשתו דשל אשתו ראשונה היא שאינו שוכחה, ושרפתו.
לרב דימי גזרו דבית חשמונאי על הכותית משום נשג"א, נדה (אע"ג דכדם בהמה, מ"מ מיאוס וחילול יש כאן), שפחה (לכנסת ישראל הגבירה), גויה (דומיא דלא תתחתן שנאסר מדאורייתא משום הסרת הלב – ואף זה במשמע, אבל מדאורייתא אסור רק בדרך חתנות), ואישות (דאע"ג דלא הוי אשת איש, מ"מ דמיא לה), דאת נשיהם אינם מפקירים ומיוחדת לבעלה. לרבין גזרו משום נשג"ז, היינו זנות ולא אישות, (כי הן מופקרות).
הבא לימלך בבועל כותית אין מורין לו, ועוד, שאם פירש זמרי והרגו פינחס, היה נהרג עליו. ואם הרג זמרי לפינחס אינו נהרג, דרודף הוא.
'ויאמר משה אל שופטי ישראל' וגו', שנתרעמו שבט שמעון שכולם דנים דיני נפשות וזמרי (שלומיאל) שותק, ולקח כ"ד אלף והלך לכזבי, ואמר לה שהוא גדול ממשה שהוא נשיא שמעון – השני לבטן, ושאל למשה שאם היא אסורה מי התיר לו בת יתרו (ומשה נשאה קודם מ"ת, ואז נתגיירו כולם), ונתעלמה הלכה ממשה, והיינו דכתיב והמה בוכים וגו'.
'וירא פינחס'
לרב, ראה מעשה ונזכר הלכה, שקנאין פוגעין בו, וא"ל משה שהוא יקיימנו.
לשמואל, ראה ונזכר שאין חכמה ועצה ותבונה נגד ה', דבמקום של חילול ה' (שילמדו הרואים להתיר כותית) אין חולקין כבוד לרב (ליטול רשות ממשה).
לר' יצחק אמר ר"א, ראה שבא מלאך והשחית בעם.
ויקם מתוך העדה (סנהדרין, שדנו נפשות על פעור) ויקח רומח, שאין מכניסין כלי זין לביהמ"ד, ונטל שננה והלך על מקלו, והטעם שבא לעשות צרכיו, שאין לוי גדול משמעון (בפרישות).
דף פ"ב ע"ב
ו' ניסים נעשו לפינחס, שלא פירש זמרי, ולא דיבר, וכיון בזכרותו ונקבותה, ולא נשמטו, והוגבה המשקוף, ונטרדו שבטו במלאך שהשחית בם.
חבטן לפני המקום, ועשה פלילות עם קונו דכתיב ויעמוד פינחס ויפלל, שטען על אלו יפלו כ"ד אלף – שמתו במגפה. ובקשו מלאכי השרת לדחפו, ואמר (הקב"ה) שהוא קנאי בן קנאי (לוי במעשה דינה) משיב חמה בן משיב חמה (אהרן בקטורת אחר מעשה קרח), והתחילו שבטים לבזותו, שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז (יתרו, דכתיב באלעזר שלקח מבנות פוטיאל, והיינו מיתרו שפיטם וכו' ומיוסף שפטפט ביצרו, א' מאבי אמו ואף מאם אמו) והרג נשיא שבט מישראל. לכך יחסו הכתוב לאהרן. ואמר הקב"ה למשה שיקדים לו שלום. וראויה כפרתו שתהא מכפרת לעולם (דכתיב כהונת עולם וגו' ויכפר).
לרב נחמן אמר רב, 'זרזיר' זה תכ"ד בעילות דזמרי (בגי' זרזיר), 'מתנים' שהמתין לו פינחס 'או תיש' עד שיתשש כחו, ולא ידע (שאינו צריך להמתין, כי) 'מלך אלקום (שהקמות שלו) עמו'. לברייתא, ס' בעילות, ונעשה הוא כביצה המוזרת והיא כערוגה מלאה מים. א"ר כהנא מושבה בית סאה, ותני רב יוסף קבר שלה אמה.
א"ר ששת שוילנאי שמה, אלא שכיזבה באביה (שאמר לה להישמע רק לגדול), ושאמרה לו 'כוס בי' (שחוט אותם על ידי). וזהו דאמרי אינשי על המהלכת למקום יחוד בין הערבות, דהיא שוילנאי, ומקנה שם זנות עליה ועל אמה.
נקרא זמרי – ע"ש ביצה המוזרת, בן סלוא – שהסליא (לשון הערכה או חיפוש) עוונות משפחתו, שאול – שהשאיל עצמו לעבירה, בן הכנענית – כמעשה כנען (שציוה לבניו על הזמה), ושלומיאל בן צורישדי שמו.
כהן ששימש בטומאה, חייב מיתה בידי שמים כמפורש בברייתא, ולא כדא"ר ששת דאם חייב בידי שמים יניחוהו שיהרג בידי שמים. כדמצינו במי שלקה ושנה דב"ד מכניסין אותו לכיפה, ואיירי במלקות של כריתות דבר קטלא הוא, והורגין אותו. וכן גונב כלי שרת דרמוז ב'לא יבואו לראות כבלע את הקדש'. והמקלל את הקוסם דאמר יכה קוסם את קוסמו דהוי כמקלל. ובועל את הכותית דכ' 'יכרת'.
*************