לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ג כסלו תשע"ח

מסכת שבועות דף ג'

דף ג' ע"א

שנינו שבועות אחר מכות – ששנינו במכות שיש חייב כמה מלקויות על אזהרה אחת, והיינו הקפת הראש והזקן, לכן שנינו שבועות שתים שהן ארבע.

במסכת שבת לא שנינו אלא יציאות השבת וכן בנגעים שנינו רק מראות נגעים וכאן שנינו כולם – כיון ששבועות וידיעות הטומאה כתובים כאחד ושניהם בקרבן עולה ויורד לכן שנה אותם יחדיו, וכיון ששנה שנים שנה כולם. ואף שפתח בשבועות מפרש תחילה ידיעות הטומאה כיון שמועטים דבריהם.

שבועות שתים שהן ארבע – שתים: שאוכל ושלא אוכל. שהן ארבע: אכלתי ושלא אכלתי.

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע – שתים: ידיעת טומאת קודש וידיעת טומאת מקדש. שהן ארבע: ידיעת והעלם קודש ומקדש.

יציאות שבת שתים שהן ארבע – שתים: הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ע"י העני העומד בחוץ, והוצאה ע"י בעל הבית העומד בפנים. שהן ארבע: הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ע"י העני העומד בחוץ, והכנסה ע"י בעל הבית העומד בפנים.

מראות נגעים שנים שהן ארבעה – שנים: שאת ובהרת. שהן ארבעה: תולדת שאת ותולדת בהרת.

 

דף ג' ע"ב

קושיא מי הוא התנא ששנה משנתנו: אם ר' ישמעאל – הרי סובר שרק הנשבע על העתיד חייב. ואם ר' עקיבא – הרי סובר שרק על העלם טומאה חייב ולא על העלם מקדש. ואין לתרץ שהיאכאחד מהם, ובשבועות או בטומאה אין הכוונה שבכל הארבע יש חיוב, אלא מהן לחיוב ומהן לפטור – שהרי מראות נגעים נשנו עמם ובהם כל הארבע לחיוב.

תירוץ: כר' ישמעאל, ורק לענין קרבן סובר שאינו מביא על לשעבר, אבל מלקות יש, שבפירוש ריבתה תורה שבועת שקר בדומה לשבועת שוא – מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר, ואמנם 'אוכל' ולא אכל הרי זה לאו שאין בו מעשה, אך ר' ישמעאל סבר שלוקין על לאו שאין בו מעשה. (וראה המסקנא להלן ד.).

שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה – ר' יוחנן וריש לקיש אמרו שאינו לוקה, לר' יוחנן משום שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ולריש לקיש משום שהתראת ספק לא שמה התראה.

ר' יוחנן פסק שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה אף שסבר שהלכה כסתם משנה, והעמדנו משנתינו שלוקין עליו – משום שאמנם בתחילה סבר רבי שאין לוקין עליו ולכן סתם כך, אך חזר בו וסתם להיפך במשנה להלן: הנשבע 'לא אוכל ככר זו' 'שבועה שלא אוכלנה' ואכלה – חייב אחת, וזו היא שבועת ביטוי שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד, 'זו' – אבל נשבע שיאכל ולא אכל אינו לוקה (אלא שמשנה ראשונה לא זזה ממקומה).

שובר עצם בפסח טמא אינו לוקה,שנאמר 'ועצם לא תשברו בו' – בכשר ולא בפסול.

המותיר מבשר פסח טהור אינו לוקה – לר' יעקב: משום שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. לר' יהודה: משום שניתק לעשה – 'והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו'. ואין לומר שמשנה זו שסתמה שאינו לוקה היא סתם משנה שמצא ר' יוחנן שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה – שאפשר שטעם המשנה כר' יהודה.

*************

שבת קודש י"ד כסלו תשע"ח

מסכת שבועות דף ד'

דף ד' ע"א

לעיל (ג:) העמידו המשנה כר' ישמעאל ולמלקות (שאילו קרבן סובר שאין מביאים אלא על שבועה לשעבר), ולפי זה 'מראות נגעים' היינו בקוצץ בהרתו שנאמר 'השמר בנגע הצרעת', וכל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא לא תעשה. ומה ששנינו 'יציאות השבת' היינו במזיד לענין מלקות, ולכן העמדנו כר' ישמעאל הסובר שלוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד.

דייקו בגמרא שלולי הקושיא ממלקות בשבת היינו מעמידים המשנה כר' עקיבא – והיינו למלקות, וגם בנגעים שייך מלקות – בקוצץ בהרתו. ופרכו שא"כ יש רק  שתים ולא שתים שהן ארבע, וגם הרי מפורש שמדובר בשוגג, ששנינו 'הרי זה בעולה ויורד'.

מסקנא – רב יוסף: אין המשנה כתנא אחד, אלא רבי נקט בידיעות הטומאה כר' ישמעאל ובשבועות כר' עקיבא. רב כהנא: רבי העמיד המשנה כשיטתו. שסובר בידיעות כר' ישמעאל ובשבועות כר' עקיבא, כדלהלן.

המקור שחיוב קרבן עולה ויורד הוא רק ביש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים – לר' עקיבא: שנאמר פעמיים 'ונעלם'. לרבי: 'ונעלם' משמעותו שידע קודם לכן (כדלהלן ה.), 'והוא ידע' – הרי כאן שתי ידיעות. ומיותר 'ונעלם' השני לחייב בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש.

דף ד' ע"ב

סברו תחילה שרבי סבר כר' עקיבא בשבועות – שהרי טעמו משום שדרש הפסוקים בריבוי ומיעוט (דלא כר' ישמעאל שדרש בכלל ופרט), וכן היא שיטת רבי כדלהלן בפדיון הבן.

פדיון הבן – לרבי: בכל פודין חוץ מן השטרות. לחכמים: חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות. שרבי דרש בריבוי ומיעוט, 'ופדויו מבן חודש' – ריבה, 'בערכך כסף חמשת שקלים' – מיעט, 'תפדה' – חזר וריבה, ריבה הכל, ומיעט רק שטרות שאין דומים כלל לכסף. וחכמים דרשו ב'כלל ופרט וכלל' שאי אתה דן אלא כעין הפרט – דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון.

רציעת עבד עברי – ר' יוסי ב"ר יהודה דרש בריבוי ומיעוט: 'מרצע', 'ולקח' – לרבות כל דבר שנלקח ביד (כגון הסול והסירה המחט והמקדח והמכתב). רבי דרש בכלל ופרט: 'מרצע' – מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת.

למסקנא – כפי שרואים ברציעה דרכו של רבי לדרוש ב'כלל ופרט', וממילא סובר כר' ישמעאל לענין שבועה, ומ"מ נקט במשנה לענין שבועות כר' עקיבא (ודלא כמו שאמרו תחילה בשם רב כהנא שהעמיד כך מפני שסובר כך). ומה שדרש בריבוי ומיעוט בפדיון הבן הוא משום שהפרט לא נכתב בין שני הכללים, וכדתנא דבי ר' ישמעאל: נאמר בסימני טהרה לדגים 'במים' 'במים' שני פעמים – אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט, וחכמים סוברים שכל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט.

*************