לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ' כסלו תשע"ח

מסכת שבועות דף י'

דף י' ע"א 

המקור לר' שמעון ששעירי רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף – שנאמר בהם 'ושעיר' להקיש ל'שעיר' של ר"ח שנאמר קודם לכן, כשם שהוא מכפר כל עוון קודש כך גם הם, ובהכרח היינו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. שעל של ר"ח (טהור שאכל קודש טמא) אין מכפרים – שנאמר בו 'אותה'. ועל שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף – בר קרבן הוא. ועל של יו"כ (שיש בה ידיעה בתחילה ולא בסוף – שעיר הנעשה בפנים, שאין בה ידיעה בתחילה ויש בסוף – שעיר הנעשה בחוץ) לא – שנאמר 'אחת בשנה'.

לר' מאיר כל השעירים כפרתם שוה – שנאמר לאחר כל קרבנות המוספים 'אלה תעשו לה' במועדיכם', הוקשו כל המועדים כולם זה לזה. וגם ר"ח נקרא מועד, כאמור 'קרא עלי מועד לשבור בחורי' – שנתעבר תמוז בשנה שניה ליציאת מצרים, ולכן הבכייה על בשורת המרגלים הייתה בליל ט' באב.

שעיר הנעשה בפנים – גם לר' מאיר אינו מכפר אלא על שהיתה לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, ורק הוא מכפר על כך ולא שאר השעירים. שנאמר 'אחת' – כפרה אחת מכפר ולא שתים, ונאמר 'אחת בשנה' – כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.

מקורו של ר' שמעון שכל שעיר מכפר כפרה אחרת: שעיר ר"ח אין מכפר על של רגלים – שנאמר בו 'עון', רק עון אחד נושא. שעירי רגלים אין מכפרים על של ר"ח – שנאמר בשל ר"ח 'אותה' רק אותה נושא עוון זה. שעירי רגלים לא מכפרים על של יו"כ – שנאמר ביו"כ 'אחת בשנה', כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. שעיר יום הכפורים אין מכפר על של רגלים – שנאמר בשעיר פנימי 'אחת', כפרה אחת מכפר ולא שתים, ונאמר 'מלבד חטאת הכפורים' – הוקש חיצון לפנימי.

דף י' ע"ב 

מקורו של ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון: שעיר ר"ח מכפר רק על טהור שאכל טמא ולא על של רגלים – שנאמר בו 'עון', רק עון אחד נושא. שעירי רגלים מכפרים גם על של ר"ח וגם על טומאה בלא ידיעה תחילה וסוף – שלא משמע לו הלימוד מ'אותה'. שעירי רגלים אין מכפרים על של יו"כ (ידיעה תחילה ולא בסוף) – שנאמר 'אחת בשנה', כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, והוקש חיצון לפנימי. אך של יו"כ מכפר גם על של רגלים שהמיעוט 'אחת' [-שאין לו כפרה אחרת] נאמר רק על פנימי – כאמור 'וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה', קרנותיו של מזבח פנימי מכפרים רק כפרה אחת.

אמר ר' יוחנן: תמידים שלא הוצרכו לציבור נפדים תמימים, ואין אומרים בקרבן ציבור 'וכי קדושה שבהן להיכן הלכה', וכמו ששנינו לענין מותר הקטורת, שהיו מחללים אותה על מעות שהוכנו לשכר האומנים, ונתנוה לאומנים בשכרם, וחזרו ולקחוה מהם בדמי תרומה חדשה. (המשך בדף הבא).

 

*************

שבת קודש כ"א כסלו תשע"ח

מסכת שבועות דף י"א

דף י"א ע"א 

המכתשת מקדשת את הקטורת קדושת הגוף – ולכן נפסלת בטבול יום. אך אין נפסלת בלינה עד שקדשה בכלי – הואיל ואין צורתה משתנית כל השנה.

המנחות והקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים: משהוקדשו – מועלים בהם, קדשו בכלי – הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.

הטעם שתמידים והקטורת שלא הוצרכו לציבור נפדין ואין אומרים 'קדושה שבהן להיכן הלכה' – לב בית דין מתנה עליהם, אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם.

הקדיש זכר לדמי עולה – קדוש קדושת הגוף וקרב בעצמו. הקדישו לדמי נסכים – קדושת דמים [ולזה דומים קרבנות ציבור שלא הוצרכו, שמועיל להם התנאי של לב ב"ד].

דף י"א ע"ב 

פר ושעיר של יום הכפורים או שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, ונמצאו – לר' יהודה: ימותו. לר' אלעזר ור' שמעון: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה. ואין אומרים 'לב בית דין מתנה עליהן' – שאין מתנים על אבידה שאינה שכיחה.

פרה אדומה נפדית על כל פסול שבה ואפילו אחר מיתתה או שחיטתה, ואפילו אם לא נפסלה אלא שמצא אחרת נאה הימנה. שחטה על גבי מערכתה – אין לה פדייה עולמית. ולר' שמעון: עדיין יש לה פדיון. ולכן מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר לפדותה ולאכלה, וכל העומד לפדות כפדוי.

אף שאין לב ב"ד מתנה על אבידה – בפרה אדומה שדמיה יקרים – מתנה, שאין לתרץ שאפשר לפדותה משום שהיא קדשי בדק הבית, שהרי צריכה העמדה והערכה, ואין להעמיד הברייתא כר' שמעון הסובר שרק קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה – שהרי לר' שמעון גם בנשחטה על מערכתה יש לה פדיון.

מתה פרה תפדה – אף שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים נפדית לעורה, ואף על כך מתנה לב ב"ד – כמאמר העולם 'מגמלא אונה' – אף אוזן הגמל כדאי הוא.

מה שאמר ר' יוחנן שלב ב"ד מתנה על מה שאין נצרך לציבור, ולכן תמידין שלא הוצרכו נפדין תמימים – היינו לחכמים, אבל ר' שמעון חולק על כך, ולכן הקשו לו (במשנתינו) איך אפשר להקריב שעירי מוספים שהוקדשו למועד זה (ר"ח, רגלים, יו"כ) במועד אחר אף שאין כפרתם שוה.

חכמים שמשמם אמר ר' יוחנן שחולקים על ר' שמעון – בקבלה היה לו, שאין להוכיח כן מחכמים דקטורת – שמא רק היא שאינה בת רעיה היא. ופרה – דמיה יקרים. וחכמים שהקשו לר' שמעון במשנה ומשמע שלשיטתם לא קשה איך קרבים זה בזה – אפשר דהיינו ר' מאיר שסובר שכל השעירים כפרתם שוה.

*************