
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"ג תשרי תשע"ח
מסכת סנהדרין דף פ"ט
דף פ"ט ע"א
אין ממיתים זקן ממרא בבית דין שבעירו, וכן לא בסנהדרין שגלתה ליבנה – אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. לר' עקיבא משמרים אותו עד הרגל ואז הורגים אותו, שנאמר 'וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד'. לר' יהודה אין מענים את דינו, אלא ממיתים אותו מיד, וכותבים ושולחים לכל המקומות 'איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין', שהרי לא נאמר 'יראו וייראו' אלא 'ישמעו וייראו'.
ארבעה צריכים הכרזה שהומתו בב"ד: מסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא, עדים זוממים, ובכולם נאמר 'וכל העם' או 'וכל ישראל', אך בעדים זוממים שלא כולם ראויים לעדות נאמר 'והנשארים'.
נביא השקר המתנבא מה שלא שמע, או מה שלא נאמר לו, או שהתנבא בשם עבודה זרה, אפילו כיון את ההלכה – מיתתו חנק. שנאמר 'אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי' – זה המתנבא מה שלא שמע, 'ואשר לא צויתיו' – הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, 'ואשר ידבר בשם אלהים אחרים' – זה המתנבא בשם עבודה זרה, 'ומת הנביא ההוא' – כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
נביא הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתם בידי שמים, שנאמר 'והאיש אשר לא ישמע' – קרי ביה 'לא ישמיע', ונאמר 'אנוכי אדרוש מעימו' – בידי שמים.
הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי שלא נבעלה – מיתתו בחנק.
זוממי בת כהן ובועלה – אף שהיא בשריפה, הם בחנק.
המתנבא מה שלא שמע – כגון צדקיה בן כנענה, ואף שרוחו של נבות היזרעאלי הטעתו היה לו לדקדק, שאף שסיגנון אחד עולה לכמה נביאים מ"מ אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, ויהושפט שהיה שם לימדו כלל זה.
המתנבא מה שלא נאמר לו – כגון חנניה בן עזור, שעמד ירמיה בשוק העליון ואמר 'כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם', נשא חנניה קל וחומר בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקדוש ברוך הוא הנני שבר את קשת עילם כשדים עצמן על אחת כמה וכמה, אמר בשוק התחתון 'כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל'. ואף שלא נאמר בפירוש לחבירו, כיון שניתן לדרוש קל וחומר הרי זה כנאמר ממש.
המתנבא בשם עבודה זרה – כגון נביאי הבעל.
הכובש את נבואתו – כגון יונה בן אמיתי.
המוותר על דברי נביא – כגון חברי מיכה, שנאמר 'ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכותו', ונאמר 'ויאמר לו יען אשר לא שמעת…'.
נביא שעבר על דברי עצמו – כגון עדו הנביא, שנאמר 'כי כן צוה אותי', ונאמר 'ויאמר לו גם אני נביא כמוך', ונאמר 'וישב אתו', ונאמר 'וילך וימצאהו אריה'.
דף פ"ט ע"ב
הכובש את נבואתו לוקה – וחבריו הנביאים מתרים אותו, שאף אם חזרו בשמים מהנבואה מודיעים אותם, ובנבואת יונה לא היתה חזרה, אלא לכתחילה נתנבא 'נינוה נהפכת', והוא לא ידע אם לטובה – שהתהפכו ויחזרו בתשובה, או לרעה – שתתהפך העיר.
המוותר על דברי נביא – היינו כאשר נתן הנביא אות, או שהוא נביא מוחזק, כגון מיכה, ולכן שמע יצחק לאברהם בהר המוריה, כיון שהיה מוחזק, וכן סמכו על אליהו בהר הכרמל לעשות שחוטי חוץ.
'אחר הדברים האלה' הנאמר בציווי אברהם על עקידת יצחק – לר' יוסי בן זמרא: אחר דבריו של שטן, שכשעשה אברהם סעודה ביום הגמל יצחק אמר השטן לקב"ה: רבונו של עולם זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך. השיבו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו, מיד ציוהו על העקידה. לר' לוי: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק – אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. השיבו יצחק: ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני אני זובח, מיד 'והאלוקים ניסה את אברהם'.
'ויאמר קח נא את בנך' – אין 'נא' אלא לשון בקשה, משל למלך בשר ודם שהיה לו גיבור שניצח הרבה מלחמות, לימים עמדה עליו מלחמה חזקה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש, אף הקב"ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולם עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים.
'את בנך' – אמר לו: שני בנים יש לי. 'את יחידך' – אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. 'אשר אהבת' – אמר לו: שניהם אהובים. אמר לו: 'את יצחק'. ועשה כן הקב"ה כדי שלא תטרף דעתו. קדמו שטן לדרך, אמר לו: 'הנסה דבר אליך תלאה הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך כי עתה תבוא אליך ותלא'. אמר לו: 'אני בתומי אלך'. אמר לו: 'הלא יראתך כסלתך'. אמר לו: 'זכר נא מי הוא נקי אבד'. אמר לו השטן ששמע מאחורי הפרגוד 'השה לעולה ואין יצחק לעולה'. אמר לו אברהם: כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעים לו.
נביא שהדיח – לחכמים בסקילה, שדורשים גזרה שוה 'הדחה' מ'הדחה' דמסית. לר' שמעון בחנק, שנאמר בו 'מיתה' וכל מיתה סתם היינו חנק.
מדיחי עיר הנדחת – לחכמים בסקילה, שדורשים גזרה שוה 'הדחה' מ'הדחה' דמסית או דנביא. לר' שמעון בחנק, שדרש 'הדחה' מ'הדחה' דנביא ולא ממסית, שדנים מסית רבים ממסית רבים ולא ממסית יחיד, ואין לטעון שיש לדון הדיוט מהדיוט ולא מנביא, שנביא שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה.
*************