לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ה' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף י"ח

דף י"ח ע"א

תמורת אשם אינה קריבה – למסקנת הגמרא הלכה למשה מסיני היא.

אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם – כשר לשם עולה. ואם לא ניתק דינו לרעיה ואם שחטו סתם פסול, שנאמר 'אשם הוא' בהוויתו יהא.

היה לו בהמת קדשים והיא רועה באפר, והגיע זמן הרגל לעלות – לא יאמר איני טורח אחריהן לבקשן באגם ולהוליכן, ואמתין עד פעם אחרת, אלא מוליכן מיד, שנאמר 'תשא ובאת' אפילו ממרעה שלהן. וי"א אפילו הן דשין את התבואה במוריגים.

ולד שלמים – לרבי אלעזר לא יקרב שלמים, גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים. ולחכמים יקרב, וכן העיד ר' יהושע ור' פפייס.

וולד תודה, ותמורתה, וחילופיה (שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה) קרבים – שנאמר 'אם' על תודה מכל מקום. (ובזה לא חלק ר' אליעזר, שלא חשש שמא יגדל עדרים אלא בשלמים, ולא בתודה שאינה מצויה כשלמים).

לר"ש לא נחלקו חכמים ור"א אלא על ולד שלמים, אבל וולד וולד שלמים וולד וולד תמורה אין מחלוקת. לרבה לדברי הכל יקרבו, שלא חשש ר' אליעזר שמא יגדל עדרים אלא בולד, אבל וולד וולד אקראי בעלמא הוא ולא שכיח להשהותו כל כך. ולרבי יהושע בן לוי לדברי הכל לא יקרבו, שבולד ולד מודים חכמים לרבי אליעזר שמתוך מעשיה ניכרת מחשבתו שהוא רוצה לגדל עדרים. וכן דרשו בברייתא 'אם כשב' הוא מקריב, ולד ראשון קרב (כחכמים), ולד שני אינו קרב.

דף י"ח ע"ב

המעשר בהמותיו ויצאה נקבה בעשירי – ואחר כך ילדה, ולדה אינו קרב, אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים, שנאמר 'אם כשב הוא מקריב' הוא קרב (ולד של שלמים), ואין ולד המעושרת קרב.

רב פפייס העיד שאכלו שלמים בפסח וולדה שלמים בחג – ולא עברו על עשה בעצרת משום רגל ראשון: י"א שהיה חולה בעצרת, וי"א שאכלוה בחג של עצרת.

קדשים שעבר עליהם רגל אחד – לרבא בכל יום ויום עובר עליהם בבל תאחר.

ולד תודה, ותמורתה, ולדן וולד ולדן עד סוף כל הדורות – הרי אלו כתודה, שנאמר 'ואם על תודה' לרבות ולדות תודה תמורות וחליפות שקרבים תודה, אבל אין כולן טעונות לחם, שנאמר 'על זבח התודה', תודה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם.

המפריש תודה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות – איזו שירצה יקריב ולחמה עמה, שנאמר 'תודה יקריב'. ואין שניה טעונה לחם, שנאמר 'יקריבנו' אחת ולא שתים.

תמורת עולה, ולד תמורה, ולד ולד ולדה עד סוף כל העולם – הרי אלו כעולה, וטעונין הפשט וניתוח וכליל לאשים. (י"א ששיטת רבי אליעזר היא וחכמים חולקין – כמבואר מיד בסמוך). המפריש נקבה לעולה וילדה זכר – לת"ק ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה, ולר' אליעזר הוא עצמו יקרב עולה.

י"א שלחכמים הסוברים במפריש נקיבה לעולה וילדה זכר שירעה עד שיסתאב, גם תמורת עולה וולד תמורה ירעה עד שיסתאב. וי"א שלא נחלקו אלא במפריש נקיבה משום שאמו אינה קריבה, אבל בתמורה שאמו קריבה, מודים חכמים שקרב עולה.

תמורת אשם, ולד תמורה, ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם – לת"ק ירעו עד שיסתאבו, וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ולרבי אלעזר ימותו, ולרבי אליעזר יביא בדמיהן עולה. י"א שרבי אליעזר עצמו סובר שהוא קרב כמו בתמורת עולה, אלא שטוען לחכמים שלדבריהם שהוא רועה, מותרות הולכין לנדבת יחיד (וחכמים חלקו עליו שהוא לנדבת ציבור). וי"א שלא אמר ר' אליעזר שהוא קרב אלא במפריש נקבה לעולה, שיש שם עולה על אמו (שמצינו נקבה בעולת העוף, ועוד לכשתמכר דמיה עולה), אבל תמורת ולד אשם, שאין שם עולה על אמו, הוא מודה שמקריב עולה בדמיו והוא עצמו אינו קרב.

 

*************