לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ז' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ס"ז

דף ס"ז ע"א 

שנינו: גלגול גוי – פוטר מחלה, ואם נתגייר אחר גלגול פטור. ספק אם נתגלגלה קודם גירות או אחריה – חייב.

רבא הסתפק תחילה כדעת מי שנויה משנה זו – האם אף לדעת רבי מאיר ורבי יהודה המחייבים בתרומה במירוח גוי, שדווקא בה פטרו משום שנאמר ב' פעמים 'דגנך' מיותר [בנוסף ל'דגנך' הממעט מירוח הקדש], ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו מירוח גוי, אבל בחלה נאמר רק פעמיים 'עריסותיכם', אחד למעט עיסת גוי ואחד למעט עיסת הקדש (עפ"י הגהת ש"מ). או שמא למדים 'ראשית' 'ראשית' מתרומה לחייב גלגול גוי, והמשנה הפוטרת היא כרבי יוסי ורבי שמעון הפוטרים גם בתרומה.

רבא התפלל – שיתגלה לו בחלום פיתרון לספקו.

רבא פשט הספק – שדין גלגול חלה כדין מירוח תרומה, והמחייבים בתרומה מחייבים גם בחלה.

שנינו: גוי שהפריש פטר חמור וחלה – מודיעים אותו שפטור, וחלתו נאכלת לזרים, ופטר חמור גוזז ועובד בו. ודקדק רב פפא שמשמע שתרומתו אסורה, הרי שאף המחייב מירוח גוי פוטר גלגולו. ועוד דקדק כן ממה ששנינו: חלת גוי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ – מודיעים אותו שפטור, חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת. ודקדק רב פפא שמשמע שתרומתו בארץ אסורה ומדמעת. ויישבו: תרומתו אסורה מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים – עשירים שיערימו למכור לגוי תבואתם, וימרחם הגוי, וישובו ויקנו מהם, וייפטרו מן התרומה.

דף ס"ז ע"ב 

אף שגזרו על תרומת גוי משום בעלי כיסים לא גזרו על חלתו – משום שהרוצה להפטר מחלה יכול לגלגל פחות משיעור חלה (חמשת רבעים קמח ועוד).

גם תרומה יש עצות להפטר ממנה – א. מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, כיון שלא ראתה פני הבית אחר גמר מלאכה. ב. מכניסה דרך גגות ודרך קרפיפות ולא דרך הפתח. אך אלו עצות בפרהסיא ואם יעשם יהא מזולזל בעיני הבריות, ולכן גזרו שמא ימרח ע"י גוי, אך העצה להפטר מ'חלה' היא בצנעה.

הקרבת העומר: נתן בכלי מעט משמנו עם לבונתו, נתן עליהם הסולת, יצק שאר השמן ובלל, הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

משקרב העומר יוצאים ומוצאים שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי – לר' מאיר: שלא ברצון חכמים, שגזרו שלא לקצור קודם העומר, שמא יבא לאכלו. לר' יהודה: ברצון חכמים, שלא גזרו.

בדיקת חמץ לר' יהודה: א. אור ארבעה עשר, ב. בארבעה עשר שחרית, ג. בשעת הביעור (שעה שישית). אבל אח"כ לא יבדוק שמא יבא לאכלו, אבל לחכמים לא גזרו, ואם לא בדק בערב הפסח בודק גם בפסח עצמו.

הקשו סתירה בדעת ר' יהודה שב'חדש' לא גזר שלא לקצור שמא יאכל, וב'חמץ בפסח' גזר – רבה תירץ, שלא התיר לקצור אלא בידו כדי שיזכור שלא לאכול. וכן לא התירו טחינה אלא בריחיים של יד, והרקדה רק באחורי הנפה.

*************