לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י' כסלו תשע"ח

מסכת מכות דף כ"ג

דף כ"ג ע"א

נתקלקל נפטר – משום 'ונקלה'.

ר' אלעזר בן עזריה דרש סמוכים: 'ארבעים יכנו' 'לא תחסום שור בדישו' – מכאן לרצועה של עגל. פרשת יבום נאמרה בסמוך ל'לא תחסום' – יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה. 'אלהי מסכה לא תעשה לך' סמוך ל'את חג המצות תשמור' – כל המבזה את המועדים כאילו עובד ע"ז. כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים – שנסמך 'לכלב תשליכון אותו' לפסוק 'לא תשא שמע שוא', קרא אותו גם 'לא תשיא'.

שתי רצועות של חמור – שנאמר 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע' וגו', אמר הקב"ה: יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.

ידה טפח ורחבה טפח, וראשה מגעת על פי כריסו – לאביי: עשו לכל לוקה רצועה למידתו. לרבא: קשר היה בה שאפשר להאריכה ולקצרה.

מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו – שנאמר 'והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר' – רשעה אחת מלפניו שתי רשעיות מאחריו.

המקור לכפילות הרצועה: 'והפילו', שללמד שצריך המוכה להטות היה לו לכתוב 'יטיהו', וכדי ללמד שניהם נכתב 'והפילו'.

אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע – לר' יהודה אפילו חסירי מדע ויתירי כח. לרבא מסתבר כר' יהודה שנאמר 'לא יוסיף פן יוסיף' וליתירי מדע אין צריך להזהיר. ותשובת חכמים: אין מזרזין אלא למזורז.

כשהמלקה מגביה מגביה בשתי ידיו וכשהוא מכה מכה בידו אחת – כדי שתבא המכה ממנו (בכל כוחו).

הגדול שבדיינין – קורא, השני מונה, והשלישי אומר 'הכהו'.

הקורא – מצוה לצמצם לפי אורך המכות, שבזמן שמכה מרובה מאריך בזמן שמכה מועטת מקצר, ואם לא צמצם חוזר לתחלת המקרא כפי ששנינו במשנה.

'מכה רבה' – להוסיף אסור גם מועטת שנאמר 'לא יוסיף', אלא ללמד על הראשונות שהם מכה רבה.

קלקול באמצע המלקות הפוטר: לר' מאיר: כולם רק בריעי ולא במים. לר' יהודה: האיש בריעי והאשה אף במים. לחכמים: כולם אף במים.

נתקלקל – נפטר אף כשהגביה פעם ראשונה הרצועה קודם שלקה. נפסקה רצועה – בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרין אותו. כפתוהו ורץ מבית דין – פטור, ואין דומה לנפסקה כיון שנקלה בריצתו.

אמדוהו שאם ילקה יתקלקל – פטור. אמדוהו שלכשיצא מבית דין יתקלקל – מלקין אותו. נתקלקל בב"ד קודם שהתחיל ללקות – מלקין אותו, שנאמר 'והכהו… ונקלה' ולא שנלקה קודם שלקה.

דף כ"ג ע"ב

לר' חנניא בן גמליאל חייבי כריתות שלקו נפטרו מכרת – שנאמר 'ונקלה אחיך לעיניך', כשלקה הרי הוא כאחיך.

מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה – העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד: 'ונכרתו הנפשות העושות' וגו', 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.

'רק חזק לבלתי אכול הדם… למען יטב לך…' – ומה דם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'.

לר' יוחנן חכמים חולקים עלר' חנניה בן גמליאל – וסוברים שאין נפטר מהכרת ע"י המלקות.

שנינו:אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת – אמרי בי רב: כר' יוחנן שחכמים חולקים שחייבי כריתות אין נפטרים מכרת, שאם נפטרים הרי גם זדון יוה"כ בידי אדם. לרב נחמן: המשנה כר' יצחק הסובר שאין מלקות בחייבי כריתות. לרב אשי: כחכמים, ואין הכרח כר' יוחנן – שזה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמים.

אמר רב הלכה כר' חנניה בן גמליאל – הקשה רב יוסף: מי עלה לשמים וראה שכן הלכה. השיבו אביי: מקראות אנו דורשים שכן הלכה, וכמו במימרא הבאה, שלא עלה לשמים וראה שהסכימו ב"ד של מעלה, אלא דרש המקראות.

שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם: א. מקרא מגילה – 'קיימו וקיבלו היהודים' – קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. ב. שאילת שלום – 'והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם', והסכימו עמו משמים – 'ה' עמך גיבור החיל'. ג. הבאת מעשר – 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די'. 'עד בלי די' – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

בג' מקומות הופיעה רוח הקודש: א. בבית דינו של שם – 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני', והלא אפשר שהיה עוד אדם מלבד יהודה – יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים. ב. בבית דינו של שמואל – 'הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי, ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו, ויאמר עד ה' ועד משיחו כי לא מצאתם בידי מאומה, ויאמר עד', ולא 'ויאמרו' – יצאה בת קול ואמרה: אני עד בדבר זה. ג. בבית דינו של שלמה – 'ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו, היא אמו', והלא אפשר שהערימה – יצאה בת קול ואמרה: היא אמו. ולמסקנא – הכל בקבלה, שמהפסוקים אין להוכיח: יהודה – כיון שחישב החדשים והימים מחזיקים בידוע ולא באינו ידוע. שמואל – כל ישראל נקראים בלשון יחיד, כאמור 'ישראל נושע בה". שלמה – מכך שהיא ריחמה והשניה לא, מוכח שהיא אמו.

*************