לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

שבת קודש י"ז תשרי תשע"ח

מסכת סנהדרין דף פ"ג

דף פ"ג ע"א 

היוצק והבולל והפותת המולח המניף המגיש והמסדר את השולחן המטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ, פטור. ואין חייבין עליהן לא משום זרות דילפינן מועבדתם עבודת מתנה עבודה תמה דהיינו הקטרה ולא שיש אחריה, ולא משום טומאה דילפינן לה מחד קרא 'וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו' דאיירי בטומאה ומבני ישראל דריש לזרות, ולא משום מחוסר בגדים דהוי כזרות, ולא משום רחוץ ידים ורגלים דיליף חוקה חוקה ממחוסר בגדים. ובכ"ז המקטיר חייב, ובטומאה, לרב ששת בטומאה רק לאו והיוצק ובולל וכו' אף לאו ליכא והא דדרשינן מ'קדושים יהיו ולא יחללו' אסמכתא בעלמא, ולמסקנא במקטיר חייב מיתה, וביוצק וכו' בלאו.

אלו חייבים מיתה בידי שמים – האוכל טבל, כהן טמא שאכל תרומה טהורה, זר שאכל תרומה, זר וטמא וטבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפרה ושלא רחץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש ששימשו במקדש.

ערל ואונן ששימשו במקדש, וכן המשמש בישיבה – אינן במיתה אלא באזהרה.

כהן בעל מום ששימש – לרבי במיתה, לחכמים באזהרה.

המועל בהקדש במזיד – לרבי במיתה, לחכמים באזהרה.

מקור חיוב מיתה לאוכל טבל – שלמדים בגזירה שוה 'חילול' ד'ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה" [-העתידים ליתרם] מ'חילול' דטמא האוכל תרומה. ואין למדים מ'חילול' דנותר שהוא בכרת – שטבל דומה לתרומה: א. זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו, ב. אין נוהגים בחוצה לארץ, אבל נותר נהג במדבר ובבמה בכל מקום, ג. תרומה ניתרת לטמא בטבילה, וטבל ניתר בהפרשה, אבל נותר אין לו היתר, ד. בשניהם נאמר חילול לשון רבים, ה. שניהם פירות, ו. פיגול ונותר אין נוהג בהם אלא בהקדש. משא"כ לנותר דומה רק בב' דברים: א. שניהם המאכל פסול ולא האדם, ב. אין להם היתר במקוה. לרבינא – לא מחמת שדומה ביותר דברים לנותר, אלא משום שעדיף ללמוד חילול דרבים מחילול דרבים.

מקור חיוב מיתה לכהן טמא שאכל תרומה טהורה – 'ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא' וגו'.

כהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור ממיתה – שנאמר 'ומתו בו כי יחללוהו' פרט לטמאה שכבר מחוללת.

דף פ"ג ע"ב 

זר שאכל את התרומה – לתנא דברייתא חייב מיתה, אך לרב רק לוקה, ש'אני ה' מקדשם' מפסיק בין 'ומתו בו…' לבין 'וכל זר לא יאכל קדש'.

המקור שזר ששימש חייב מיתה – 'והזר הקרב יומת'.

המקור שטמא ששימש חייב מיתה – למדים גזירה שוה 'חילול' ד'דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי' מ'חילול' דטמא שאכל תרומה, ואין למדים מ'חילול' דנותר שהוא בכרת – שדומה לו: א. שניהם קודש, ב. ושניהם בפנים, ג-ד. ושווים לענין פיגול ונותר. כמו שדומה לתרומה: א-ב. שניהם פסול הגוף ופסול טומאה, ג. יש להם היתר במקוה, ד. בשניהם נאמר 'חילול' לשון רבים. שמתרומה עדיף ללמוד מחמת טעם ד' שבתרומה.

המקור שטבול יום ששימש חייב מיתה – 'קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו', שללמד על טמא ששימש מיותר שכבר נלמד מ'וינזרו', ולמדים גזירה שוה 'חילול' 'חילול' מטמא שאכל תרומה.

המקור שמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה – 'וחגרת אותם אבנט… והיתה להם כהונה', בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והרי הם כזרים, וזר ששימש במיתה.

המקור שמחוסר כפרה ששימש חייב מיתה – שנאמר 'וכיפר עליה הכהן וטהרה' הרי שקודם כפרה היא טמאה, וטמא ששימש במיתה.

המקור שכהן שלא רחוץ ידים ורגלים ששימש חייב מיתה – 'בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו'.

המקור ששתויי יין ששימשו במיתה – 'יין ושכר אל תשת.. ולא תמותו'.

המקור שפרועי ראש ששימשו במיתה – 'ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו', ואחר כך נאמר 'ויין לא ישתו', הוקש פרוע ראש לשתויי יין.

*************