לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא בתרא דף קמ״ב
דף קמ"ב– ע"א
המזכה לעובר, לרב הונא ורב נחמן: לא קנה, לרב ששת: בוודאי קנה. המזכה לעובר לכשיולד, לרב נחמן: קנה שהרי ישנו בעולם ראוי לקנות, לרב הונא: לא קנה שאינו נחשב כבא לעולם, לרב ששת: קנה.
גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר. החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, צריכים להחזיק שנית וחזקה ראשונה אינה כלום, ומבואר שהעובר גורם שצריך להחזיק שנית, לרב ששת: משום שהעובר יורש הוא וקונה. לאביי: ירושה הבאה מאליה ולא ע"י זיכוי שאני. לרבא: גם באה מאליה אינו קונה, והתם משום שמעיקרא כשהחזיקו היה רפוי בידם שלא ידעו אם יש לו, ולכן צריכים לחזור ולהחזיק. ונפקא מינה כששמעו שמת העובר והחזיקו ובאותה שעה לא מת ואח"כ מת, לאביי – מה שהחזיקו באותה שעה אינה חזקה שהעובר היה קיים ועיכב, לרבא – כיון שסברו שמת החזיקו בוודאות ולא היה רפוי בידם.
דף קמ"ב – ע"ב
תינוק בן יום אחד נוחל בנכסי האם שמתה להנחיל לאחים מן האב מכוחו אם ימות, אבל עובר לא, שבוודאי מת קודם שמתה אמו ואין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחים מהאב, ומה שהיה מעשה שפירכס לאחר מיתת אמו הוא כזנב הלטאה המפרכסת אחר שחתכוה מן הלטאה בלי חיות, (פירוש רב ששת).
תינוק בן יום אחד ממעט בחלק בכורה כגון הניח י"ב מנים וראובן ושמעון, שבלי לוי היה נוטל ראובן שמונה ולוי ממעט שאין נוטל אלא שש, ואם ימות מחלקים ביניהם חלק לוי א' וחצי לכל אחד, אבל עובר אינו ממעט רק מחלק פשיטות שנוטל ראובן חלק בכורתו ארבע, והשמונה נחלק לג', שצריך 'וילדו לו', (פירוש מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בברייתא).
בכור שנולד לאחר מיתת אביו (כגון שנולדו תאומים או מב' נשים) אינו נוטל פי שנים, שנאמר 'יכיר' ואינו יכול להכיר.
המזכה לעובר, לרבי יצחק אמר רבי יוחנן: סתם עובר לא קנה, אבל בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו מזכה לו בלב שלם, וזהו הפירוש במשנה. לשמואל: קנה, 'הלכה' כרבי יוחנן.
אחד אמר לאשתו נכסי לבנים שיהיו לי ממך ושאל אותו בנו שמאשה אחרת מה יהא עמו ואמר לו שיקנה כאחד הבנים, הם ודאי לא קנו מדין מתנה זו שעדיין אינם בעולם, אבל בן זה, לרבי אבין ורבי מיישא ורבי ירמיה: נוטל מלבד חלקו בירושה חלק נוסף מצד המתנה, כגון שהם ג' אחין והוא, חולקים הנכסים לד' ונוטל חלק א' וחולקים הנשאר לד' ונוטל חלק א', לרבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא: אין נוטל חלק זה, והטעם פירש ר' אבין שהוא כמו שאמר קני כחמור כשם שחמור לא קנה כן הוא לא קנה, כך כשם שהבנים לא קנו כן הוא לא קנה. 'הלכה', לרבי ירמיה: הלכה כמותם שזקנים יותר, לרבי אבהו: הלכה כמותם שמסתבר טעמם.
***************
דף קמ"ג – ע"א
אמר קני כחמור לא קנה כשם שחמור לא קנה.
אמר אתה וחמור תקנו נכסים, לרב נחמן: קנה מחצה שלא איבד האיש חלקו בשביל החמור. לרב המנונא: לא אמר כלום שכיון שבקניין אחד שיתף שניהם לא קנה זה בלי זה וכיון שחמור לא קנה הוא אינו קונה. לרב ששת: קנה הכל, שאדם יודע שאין חמור קונה וגמר בדעתו שהוא יקנה הכל.
אין לך מר בקישות מפנימי שבו, לפיכך כשתורם מוסיף על החיצון שבו כביצה מקישות אחרת שחוששים שמא בקישות שתרם יש בו מר יותר מאחרים ואין כאן אחד מחמישים במתוק ונמצא תורם מן המר על המתוק. ואינו כאת וחמור לומר שכשם שלא חל על המר אין חל על המתוק, שתרומת רעה על היפה תרומתו תרומה שנאמר 'ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו' ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה.
מעשה בחמש נשים ובהם שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים שלהם ושל שביעית היה שהפקר הוא ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זאת וקבלה אחת מהם ע"י כולם, אמרו חכמים אין אחיות מקודשות ואחרות מקודשות, לרב ששת מוכח שאת וחמור כוונתו שמי שיכול לקנות יקנה וכן הכא, ורב אשי תירץ שאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי.
אמר לאשתו נכסיי לך ולבנייך, לרב יוסף: קנתה מחצה ושאר הבנים מחצה, שנאמר בלחם הפנים 'והיתה לאהרן ולבניו' מחצה לאהרן מחצה לבניו, ומזה לומדים כשמזכיר יחיד אצל מרובים לעניין מתנה נוטל יחיד כנגד המרובים. לאביי: התם משום שאהרן בר חלוקה הוא אף בלי קרא ופירט רחמנא שיטול מחצה, אבל אשה אינה בת ירושה ודייה שתיטול כאחד מן הבנים, 'הלכה' כרב יוסף וכן עשו שמואל ור' יוחנן.
בי קיסר הטילו על אבולי ואיסטרוגי שהיו עשירים ושרים לעשות כתר מלכות, ואמר רבי שהכוונה לתת לאבולי חצי ואיסטרוגי חצי אע"ג שאבולי עשירים יותר, והיינו כרב יוסף, לאביי התם מעיקרא היה כתוב ליתן לאבולי הכל ואיסטרוגי סייעו בידם וידע המלך שמסייעים ולכן כשכתבו לשניהם כוונתם לאלו מחצה ולאלו מחצה.
האומר הרי עלי מנחה מאה עישרון להביא בשני כלים, מביא שישים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד ואם הביא חמישים בכלי אחד וחמישים בכלי אחר יצא ולא לכתחילה, שאנן סהדי שרצה להביא לקרבן גדול בכלי אחד אלא שיודע שאי אפשר להביא בכלי אחד יותר משישים ולפיכך אמר שני כלים, אבל כמה שאפשר להביא בכלי אחד מביא.
דף קמ"ג – ע"ב
השולח חתיכות מעיל לחלק לבני ביתו, מלבושים הראויין לבנים לבנים, ראויין לבנות לבנות, ואם יש לו כלה לכלתו שלח, אבל אם לא נשאו בנותיו אינו מניחם ונותן לכלתו, [השולח ואמר יתנו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אין בנותיו בכלל].
אמר נכסיי לבניי, והיה לו בן ובת, נתכווין לבנו שאדם קורא לבן יחיד בניי, לאביי: שנאמר 'ובני דן חושים' ודחה רבא שיש לפרש שגדלים כחושים של קנה, לרבא: שנאמר 'ובני פלוא אליאב', לרב יוסף: 'ובני איתן עזריה'.
אמר נכסי לבניי והיה לו בן ובן בנו, לרב חביבא: אדם קורא לבן בנו בנו, למר בר רב אשי: אינו קורא לבן בנו בנו, וקרא לבנו לשון רבים, ותניא כוותיה שהמודר הנאה מבנים מותר בבני בנים.
משנה . הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ואמר רב חביבא בריה דרב יוסף בר רבא משמיה דרבא שהיינו כשהשביחו וטרחו מנכסי אביהם אבל אם הוציאו מעצמם השביחו לעצמם, אבל בור וכיסויו שמשכירים להשקות שדות ממימיו כיון שאפילו קטנים יכולים לשומרו השכר לאמצע.
אם אמרו לפני בית דין ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים והתעצלו בית דין לחלוק, השביחו לעצמם.
**************
דף קמ"ד – ע"א
אדם חשוב, כרב ספרא שאינו מניח לימודו לטרוח לאחרים וטורח בנכסי אביו כגון שלקח הממון ועשה בהם עיסקא הגם שאינו צריך לטרוח בו כל כך, הוא כאומר ראו מי שהניח לי אבא, והשביח לעצמו.
אשה היורשת בנכסי בעלה (כגון בת בין הבנות) והשביחה את הנכסים השביחה לאמצע, אף על גב שאין דרכה לטרוח, ואם אמרה לבית דין ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה, ואין אומרים שכיון ששבח הוא לה שעושה בנכסי יתומים מחלה וחזרה ממה שאומרת.
המשיא אשה לבנו הגדול, לבתולה, והיא אשתו ראשונה והשיאו ראשון, בבית, קנה הבית.
ייחד לו אביו בית שיש לו עליהבית קנה, עליה לא קנה. ואיבעיא, בבית ואכסדרה ובשני בתים זה לפנים מזה.
באוצר אביו בתוך הבית – לא קנה הבית אלא כלי הבית, וגם אם הניח שם שובך יונים לנהרדעא, או אפילו כלי מלא דגים מטוגנים בשמן לרב יהודה ורב פפי, מר זוטרא תלה סנדל, רב אשי תלה כוס שמן.
ג' הלכות שתיקנו חכמים הלכה ובלי טעם, א. משיא בנו בבית קנה. ב. הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. ג. מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן (מפקיד ונפקד ומקבל מתנה) קנה.
דף קמ"ד – ע"ב
משנה . אחים שותפים שנפל אחד מהם מחמת האב לאומנות המלך שמעמידים מבית זה חודש אחד וכן מכל בתי העיר, אם מינוהו גבאי או שוטר ולוחם, הרוויח לאמצע. אם מחמת האחים מינוהו הריווח לאחים אף שחריף יותר, ואם מחמת חריפותו הריווח לו.
אחד מאחים שלקח מאתיים זוז ללמוד תורה או אומנות יכולים אחים לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות, שברכת הבית ברובה ואם הוא עמהם מתברך בגללו, ואם אין הוא אצלם יפחתו לו מזונות כפי חיסרון ברכת הבית בגללו.
חלה ונתרפא, אם חלה בפשיעה והיינו צנים פחים שהוא בידי אדם כמו שנאמר 'צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם' מתרפא משל עצמו, ואם באונס נתרפא מהאמצע.
משנה . שלח האב אחד מהבנים לשמוח עם חתן ובידו דורונות, וזה שושבינות, שנוטל דורון לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו ויחזיר לו כשישא אשה, כשהיא חוזרת הרי היא חוזרת לאותו הבן, ולרב אסי אם שלח בסתם על ידי אחד מבניו ולא פירש שלדעת בן זה שלח כשחוזרת חוזרת לאמצע. נשתלחה לאביו חוזרת מהאמצע כשצריך להחזירה.
שושבינות נגבית בבית דין, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינה נגבית בבית דין שהיא גמילות חסדים.
מת הבן שנשתלח שושבינות בידו, וייבם אחד מהאחים אשתו, ומן הדין היה שיטול השושבינות במקום אחיו אלא שקרייה רחמנא בכור שאינו נוטל בראוי, ולכן חוזרת לאמצע לשמואל בפירוש המשנה. ומדובר כגון שאותו שנשלח אליו השושבינות בבן הזה שמח עמו שבעת ימי משתה ולא הספיק לפרוע הדורון עד שמת, ואם לא יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו ואינו צריך לשלם שושבינות ליורשים.
******************
דף קמ"ה – ע"א
מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירים, ובמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירים, לרב יוסף בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל מדובר כשמתה היא, אבל אם מת הוא לא מחזירים שיכולה שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו שמזומנת להשלים תנאי קידושין ואין העיכוב תלוי בה. ואם חזר בו ורוצה לגרשה אין מחזירים, ובמתה היא – לרבי נתן: במקום שנהגו להחזיר מחזירים, שקידושין לא לטיבועין ניתנו שאם תמות יהיו אבודים ולא יחזירו לו. לרבי יהודה: אין מחזירים שניתנו לטיבועין, אבל תכשיטים ששולח לארוסתו לאחר שקידשה תלוי במנהג.
כהן שקידש בכיכר (כ"ה מנה) ונאנסה שצריך לגרשה לפני הנישואין
א. לרבי מאיר: בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה, מלבד הקידושין שלא מחזיר שניתנו לטיבועין.
ב. לרבי יהודה: בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה, מהכיכר ומחזרת לו השאר שלא ניתנו לטיבועין.
ג. לרבי יוסי: מסתפק אם ניתנו לטיבועין או לא ולכן חולקים, ואם קידש אלמנה בעשרים שקלים שהם שמונים זוז צריכה להחזיר ארבעים זוז וחושבת בכתובה, ונותן לה שלושים חצאי שקלים שהם שישים זוז והיינו מנה בכתובתה. ואם קידשה בשלושים שקלים שהם מאה ועשרים זוז חציים תחשוב בכתובתה והיינו שישים, ומוסיף לה עשרים חצאי שקל שהם ארבעים זוז.
נהרדעא הוא מקום שנהגו להחזיר קידושין ומחזירים. ובשאר בבל מוהר – ממון ששולח בימי אירוסין שיכתוב בכתובה חוזר, וקידושין – אינו חוזר.
'להלכה' בין מת הוא בין מתה היא או שהוא חזר בו,מוהר חוזר וקידושין אינו חוזרים. חזרה בה היא, לרב פפא: חוזר גם קידושין. לאמימר: קידושין אינו חוזר שמא יאמרו קידושין תופס באחותה ויסברו שהיה קידושי טעות ולא ישמעו מהגט.
דף קמ"ה – ע"ב
חמשה דברים נאמרו בשושבינות, א. נגבית בבית דין, ב. וחוזר בעונתה, שהוא כמלוה שיחזיר לו בעונת שמחתו, ופירעון מלוה הולך אחרי קביעות זמן שקבע המלוה והיינו בזמן שמחתו ולא קודם. ג. ואין בה משום ריבית שלא נתן לו על דעת ריבית רק מתוך שמחת ריעות, ד. ואין השביעית משמטת ולא אומרים 'לא יגוש' שאין זמנה בשמיטה רק בעונת שמחתו, ה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים שהוא ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
אם מי שצריך להחזיר השושבינות היה בעיר, היה צריך לבוא ונגבית בבית דין, וכן אם שמע קול הפעמון היה צריך לבוא, ואם לא שמע היה לו להודיע ואם לא הודיע יש לו עליו תרעומת, אבל צריך לשלם, ומנכה דמי האכילה שלא אכל עמו זוז, ואם נתחייב ד' זוז משושבינות שאז מאכילים אותו בריווח מנכה ב' זוז, וכן כל אדם לפי החשיבות.
עשה עמו שמחה מפורסמת בגלוי וביקש לעשות עמו בצנעא יכול לומר לו בפומבי אעשה עמך כמו שעשיתי לך, וכן הדין בעשה עמו בבתולה וביקש לעשות עמו באלמנה, ובעשה עמו באשה שניה וביקש לעשות עמו בראשונה, ובעשה עמו באשה אחת וביקש לעשות עמו בשתים.
עשיר בשדות וכרמים וזיתים שנראה לבריות והעושר גלוי – זה בעל הגדות שדורש בכל מקום ברבים מתוך שלא צריכות עיון. עשיר כשולחני שמשתכר במיני מטבעות ועשיר שיש לו בתים הרבה שמשתכר בהם תמיד או הרבה טעמים של שמן הבא מתקוע – זה בעל פלפול שמרוויח בפלפול הרבה טעמים. עשיר בדבר המדוד והכמוס כתבואה שלא משתכרים בה תמיד רק מכניסים לאוצר וכשיגיע עת מכירה ישתכר – זה בעל שמועות כשיגיע עת הוראה יגלה שמועות, כולם צריכים לבעלי חיטים סוגיות התלמוד ותירוצי המשניות והברייתות.
'כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד',
א. לרבי זירא אמר רב: כל ימי עני רעים – בעלי תלמוד שממית עצמו לכווין הלכות ולתרץ הוויות, וטוב לב משתה תמיד – בעל משנה.
ב. לרבא: כל ימי עני רעים – בעל משנה שאינו יכול להורות הלכה ואינו יודע לתרץ כשחולקות זה על זה, וטוב לב משתה תמיד – בעל תלמוד שבכוחו להורות הלכה למעשה [וכן פירש 'מסיע אבנים יעצב בהם' אלו בעלי משנה, 'בוקע עצים יסכן בם' (לשון חמימות והנאה) אלו בעלי תלמוד].
ג. לרבי חנינא: כל ימי עני רעים – זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד – זה שיש לו אשה טובה.
ד. לרבי ינאי: כל ימי עני רעים – זה איסטניס, וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו יפה ואין מזיק לו שום דבר מיאוס.
ה. לרבי יוחנן: כל ימי עני רעים – זה רחמן שליבו בוכה תמיד על המאורעות, וטוב לב משתה תמיד – זה אכזרי.
ו. לרבי יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים – זה שדעתו קצרה, וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה.
'כל ימי עני רעים' אף שבשבתות ובימים טובים יש לו מזונות, שינוי וסת (שבחול אוכל פת חריבה ובשבת אוכל בשר) תחילת חולי מעיים.
כתב בספר בן סירא ששלמה המלך אמר שרק ימי עני רעים אבל בלילות כשישן יש לו מנוחה, ובן סירא אומר שגם בלילות, כי בשפל גגים גגו ונמצא דלף טורדו ביום סגריר, והזבל שהביא לכרם נשפך ונופל לכרמים אחרים של עשירים.
***************