לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בבא מציעא דף נ"ד – נ"ה – נ"ו

 

חומש בבעלים . אם לא הוסיף חומש . פירות מעם הארץ . חומש כקרן . גנב תרומה . הנאה בתרומה . פדיון הקדש .  

דף נ"ד – ע"א

הפודה מעשר שני או הקדש שהקדיש מוסיף חומש, לרבי יונתן היינו חמישית של הקרן כגון על שוה עשרים מוסיף ארבע, לרבי יאשיה על ארבע רבעים מוסיף חלק חמישית כגון על שוה עשרים מוסיף חמש.

בעלים שבא לפדות הקדש בעשרים, ושאר בני אדם רוצים גם לפדות בעשרים, הבעלים קודמים מפני שהבעלים מוסיפים חומש, בעלים אומרים בעשרים ואחד אומר בעשרים ואחד, עשרים ושתים, עשרים ושלש, עשרים וארבע, עשרים וחמש הבעלים צריכים ליתן כפי ששמה האחר, כדי שלא יהא הקדש נפסד, אבל אינו נותן חומש אלא כשומתו והיינו עוד חמש [לרבי יאשיה].

הפודה מעשר שני שלו ולא הוסיף חומש מותר לאוכלו [מדאורייתא עיין בסמוך] וחייב חומש, שאין החומש מעכב הפדיון.

הלוקח פירות מעם הארץ שספק אם עישר הרי זה דמאי, ומדרבנן חייב להפריש מעשר שני כיון שבאופן שהיה חייב להפריש מדאורייתא ההפרשה מעכבת אכילה חוץ לחומת ירושלים, אבל אינו חייב להוסיף חומש כיון שאין החומש מעכבת האכילה [מדאורייתא], ואין לו ביעור בשנה השלישית.

נתן את הקרן ולא חומש, לרבי אליעזר מותר באכילה [גם מדרבנן] ולא חוששים שיפשע ולא יתן החומש, לרבי יהושע לא יאכל, שחוששים שיפשע ולא יתן החומש, לשיטת רבי נראה דברי רבי אליעזר בשבת שמפני כבוד שבת לא יעכב עצמו מלאכול ודברי רבי יהושע בחול.

הפודה הקדשו ולא הוסיף חומש, לרבי אליעזר מותר ליהנות ממנו לחכמים אסור, הלכה לרבי כרבי אליעזר בהקדש ולא חוששים שיפשע הואיל שהגזברים תובעים אותו, ובשבת גם לחכמים מותר משום שנאמר 'וקראת לשבת עונג' והגזברים תובעים אותו.

דין חומש כקרן, שנאמר 'ויסף חמשיתו עליו' וחומשו כמותו, ולכן כשם שאין הקדש מתחלל על הקרקע שנאמר 'ונתן הכסף וקם לו' כך החומש, וכשם שזר שאוכל תרומה בשוגג משלם קרן מפירות חולין ולא מעות כך החומש, וכשם שאין מעשר שני מתחלל אלא על מטבע שיש עליו צורה כך החומש.

הגונב תרומה ולא אכל, מחזיר קרן בעין ומשלם כפל בדמים שווי דמי תרומה שהוא פחות מדמי חולין שאינה ראויה אלא לכהנים בימי טהרתם, אכל משלם קרן והחומש בפירות חולין טהורים והכפל במעות בשווי דמי תרומה.

דף נ"ד – ע"ב

גזל וכפר ונשבע לשקר והודה משלם קרן וחומש וקרבן אשם, נתן לו הקרן לאחר שהודה ונשבע שכבר נתן החומש והודה שנשבע לשקר משלם חומש על חומש שכפר, והוא הדין אם כפר בחומש חומשו, עד שלא יהא בחומשו שכפר שוה פרוטה.

האוכל, שותה, סך, בתרומה טהורה או טמאה בשוגג משלם קרן וחומש בפירות חולין, חזר ואכל החומש משלם אותו וחומשו.

הפודה מעשר שני שלו חייב חומש חזר וחילל חומש ראשון אינו נותן חומש על חומשו.

הפודה הקדש מוסיף חומש חזר וחילל חומשו נותן חומש על חומשו שנאמר 'ויסף חמישית כסף ערכך' מקיש חומשו לכסף ערכו שמוסיף חומש על חומשו כמו שמוסיף חומש על כסף ערכו, אבל המתפיס  הקדש ואומר זה תחת זה כיון שאין קדושת השני בא מחמת עצמה אלא מחמת ראשון אינו מוסיף חומש שנאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית' המקדיש ולא המתפיס, וכן הוא נלמד ממה שנאמר 'ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמשתו' הקדש שהוא כבהמה טמאה חייב בחומש שתחילתה הקדש וכולה לבדק הבית שאין לבעלים בהם כלום, ולא במתפיס תחת אחרת וחוזר ופודה אותה.

 ************

 

שיעור הונאה . שבועת מודה במקצת . שווה פרוטה . תשלום קרן וחומש . לא אמר שליח הגט בפני נכתב ונחתם .

דף נ"ה – ע"א

משנה . שיעור הונאה בשתות, אם נתאנה בפרוטה לרב כהנא אין בו אונאה שצריך שיתאנה לכל הפחות באיסר שהוא מטבע פחותה בכסף, ללוי אם המקח בשש פרוטות ונתאנה בפרוטה יש אונאה.

שבועת מודה במקצת, צריך תביעה לכל הפחות של שתי כסף והנתבע מודה בפרוטה וכופר הכל הפחות בפרוטה.

שוה פרוטה, הוא שיעור לקידושין בכסף, לנהנה מההקדש שמועל, להחזרת אבידה, לחייב גזלן שהודה שנשבע לשקר שחייב קרבן וצריך ללכת אחריו למדי ולהחזיר לידו ולא לשליח, לפדיון מעשר שני, ואם יש בו פרוטה ואין בחומש פרוטה נחלקו האמוראים לעיל דף נ"ג:, אין בית דין נזקקים לתביעה פחות משוה פרוטה, ואם הוזקקו לשווה פרוטה וחזר השני ותבע פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בבית דין נזקקים גם לפחות משוה פרוטה.

דף נ"ה – ע"ב

משנה . אלו משלמים קרן וחומש, האוכל תרומה, תרומת מעשר, תרומת מעשר של דמאי, חלה, ביכורים, הפודה נטע רבעי, הפודה מעשר שני שלו, הפודה הקדשו, הנהנה שוה פרוטה מהקדש, הגוזל חבירו שוה פרוטה וכפר ונשבע לו והודה.

שליח שמביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתן לה ולא אמר לחכמים אין הולד ממזר אלא יקח ממנה ויחזור ויתן לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם, לרבי מאיר הולד ממזר כיון ששינה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין שסובר שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, והוא התנא במשנה שמחייב בדמאי שהוא מדרבנן להוסיף חומש לתרומת מעשר.

**********

 

קולא במעשר שני של דמאי . סלע שנתערב של מעשר שני וחולין . חבר הלוקח דמאי . הונאה במטלטלים . חיטים שהושרש בזמן העומר .    

דף נ"ו – ע"א

מקילים במעשר שני של דמאי, ומחללים כסף על כסף, ונחושת על נחושת, [אע"פ שאינו דומה לפדיון] כסף על נחושת, ונחושת על פירות אפילו חוץ לירושלים (אע"פ שאין מחללים טבעא על פירי חוץ לירושלים), לרבי מאיר אם חילל על פירות יחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירושלים שנאמר 'וצרת הכסף בידך', לחכמים בדמאי הקילו ואם רוצה מעלה הפירות בעצמם.

סלע כסף של מעשר שני וחולין שנתערב, מביא מטבעות של נחושת ואומר כל מקום שישנה סלע של מעשר שני מחולל על מעות הללו, והמעות שנתערב יוצא לחולין, אחר כך בורר הסלע היפה מן  הסלעים שנתערב ומחלל עליה מטבעות נחושת, ואינו יכול ליטול היפה מעיקרא ולומר או שזה המעשר ואם הוא החולין יהא סלע כסף של מעשר מחולל על סלע כסף זו, ואינו יכול לחלל כסף על כסף שאינו דרך חילול, אבל מחללים כסף על נחושת מדוחק כדי לחזור ולחלל על כסף ולא שיתקיים כן שבזיון מעשר הוא ופרוטות נחושת מחלידות.

רבי מאיר שמחמיר באכילת מעשר דמאי שצריך להוסיף חומש, מיקל שמחללים אותו כסף על כסף וכסף על נחושת, הטעם – לרב יוסף שהחמיר באכילה יותר מחילול, לאביי עשו חיזוק להפריש חומש שמעשר שני שבוודאי לא הופרש הוא במיתה בידי שמים כדין טבל, אבל לאכול מעשר שני חוץ לירושלים שלא נתחלל הוא רק באיסור לאו.

לא התירו לחבר הלוקח דמאי מעם הארץ שימכור לאחרים עד שיעשר, ואם הוא סיטון אינו צריך לעשר שהלוקח ממנו יודע שלקח מכמה עמי הארץ ויעשר בעצמו, ואם המוכר הוא בעל הבית שלקח מעם הארץ ומוכר במידה גסה כמו סיטון לרבי מאיר הבעל הבית צריך לעשר שהלוקח סובר שהם פירות ארצו, לחכמים אין הבעל הבית צריך לעשר שכל המוכרים הנותנים במידה גסה חזקה שלא עישרו שלקחו מעם הארץ והלוקח ממנו מעשרם.

הלוקח לחם מנחתום עם הארץ, מעשר מן החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה שהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה אע"פ שהוא חטא להרים מן הרעה על היפה בדמאי הקילו, וכן תורם מלחם שנאפה בדפוס זה על דפוס אחר ולא חוששים שמשני אנשים הם, אחד תלמיד ואחד עם הארץ , ולא מפרישים מן הפטור על החיוב, שהנחתום אינו לוקח הרבה ככרות יחד ותולים שלקח כולם מאחד, אבל הלוקח מהפלטר שלוקח כיכרות מהרבה אנשים מעשר מכל דפוס.

דף נ"ו – ע"ב

משנה  . 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו' שאין הונאה אלא במטלטלים הנקנים מיד ליד ולא בקרקע, ולא בעבד שהוקשו לקרקעות, ולא בשטר שמכר הראיה שבו כדי שהלוקח יגבה עמו ואין גופם וקנוי, אבל אם מוכר לחנות של בושם לצור בהם אבקת סממנים שמכר לצורך תשמיש גופם יש בהם אונאה, ואין אונאה להקדש שאינו אחיו, לרבי שמעון קדשים שחייב באחריות הוא כשלו ויש להם אונאה [לרבי יהודה ספר תורה בהמה ומרגליות אין להם אונאה ויתבאר בדף נ"ח].

עבדים שטרות קרקעות הקדשות, אין להם תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ואין שומר חנם נשבע עליהם ואין שומר שכר חייב בנגנב.

שכירות יש בו משום אונאה, שהוא מכירה לתקופת השכירות.

המוכר חיטים זרועים שלא נשרש, אם המוכר אומר שזרע ששה סאה ובאו עדים שלא זרע אלא חמש גם אם דינם כקרקע המקח חוזר שהוא מקח טעות כיון שהתנו שיהא שש, ואם אמר זרעתי בה כראוי ונתגלה שלא זרע כראוי איבעיא אם דינו כמטלטלים ויש בו אונאה וכן אם נשבע עליהם מודה במקצת או דינו כקרקע ואין בה אונאה ושבועה.

חיטים שהשריש קודם לעומר, העומר מתיר, ואם לא השריש אסור עד עומר הבא, קצר מן החדש וחזר וזרע קודם העומר ולא השריש, איבעיא אם דינם כזרע תלוש שהעומר מתיר או שנתבטל אגב קרקע ואין העומר מתיר.

***************