לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף פ״ט – צ׳

לא תחסום שור בדישו . פרטי דינים באכילת פועל .   

דף פ"ט – ע"א

'לא תחסום שור בדישו' [כיון ששור מיותר שהרי הוא הדין כל בהמות, מקישים חוסם והוא אדם שהוא פועל, לנחסם שהוא בהמה] מה דייש שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל גידולי קרקע יצא חולב מחבץ ומגבן שאינם גידולי קרקע, ומה דייש שהוא גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל גמר מלאכה יצא המנכש בשומים ובצלים קטנים שעוקר להרחיב מקום לגדולים להתפשט ונותנם בתוך כלי שאינו גמר מלאכה היא ועיקר הפעולה נעשה לתקן הגדולים שהם מחוברים, ומה דייש שלא נגמרה מלאכתו למעשר אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר, יצא המפריד תמרים וגרוגרות הדבקות זו בזו שנגמרה מלאכתם למעשר, ובדבר שיש בו חיוב חלה שנגמרה מלאכתם לחלה יצא הלש ועורך העיסה והאופה שנגמרה מלאכתם לחלה.

מותר לבעל הבית להשקות הפועליםביין אף שמונעם על ידי זה מאכילת הרבה ענבים כשהםעושיםמלאכה בכרם, ומותרים הפועלים לטבול פיתם בציר אף על פי שעל ידי זה יאכלו הרבה ענבים אחר כך בכרם, ורשאים לשהות כל אכילתם עד שיגיעו למקום שהשמש הוא בגלוי וממתק הענבים, ולא יפצעם על גבי סלע ויאכלם אלא יפצעם מיד ליד.

דף פ"ט – ע"ב

אסור לפועל להבהב הפירות שאוכל באור כדי להמתיקם משום שמבטל ממלאכה, וכן לא יחמם בעפר,ואיבעיא אם מותרים אשתו ובניו להבהב בשבילו באופן שאין ביטול מלאכה אם יש בזה בכלל איסור הנלמד ממה שכתוב 'ענבים' וממעטים ולא ענבים ודבר אחר.

פועל לא יאכל פירות שאוכל מבעל הבית בפת מפני שאוכל הרבה.

פועל לטבול הענבים במלח, לאביי בארץ ישראל שחיוב מעשר מדאורייתא אסור, שטבילה במלח קובעת למעשר, ובחוץ לארץ מותר, לרבא בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ לטבול שתים במלח אסור, אע"פ שנטל רשות מבעל הבית שקובעת למעשר, לא טבל מותר לאכול הרבה, אם התנה עם הבעל הבית על מנת שאוכל מותר לאכול רק אחד אפילו לא טבל במלח אבל שתים עושה להם כגורן.

************** 

 

פרטי דינים באיסור לא תחסום שור בדישו .

דף צ' – ע"א

שעורים שהתייבשו בתנור להסיר קליפתם אינו עובר משום לא תחסום כשפרות דשות אותם, מפני שנגמרה מלאכתם למעשר [כיון שמירחם לפני כן, ע"פ הרמב"ן בביאור דברי רש"י, ואין איסור לא תחסום אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתם למעשר כנ"ל דף פ"ט.]

פרות הדשות בתרומה אינו עובר משום לא תחסום שסתם דייש אינו לתרומה הוא, וסתם תרומה הוא ממירוח ואילך, או שאם הדייש של ישראל, התרומה אינה שלו ואינה בכלל 'דישו', ואם הדייש של כהן והפרה של ישראל אינו עובר משום שאסור להאכילה תרומה, ואע"פ שמותר לחוסמה מכל מקום משום מראית עין תולה בטרסקל שבפיה מלא אגרוף של  אותן מין, ולרשב"י נותן בה כרשינים שיפות מן הכל [ומצות לא תחסום היא לטובת הבהמה כמבואר בהמשך] , ואם דשות בגידולי תרומה עובר משום לא תחסום שאינו אלא תרומה דרבנן.

פרות הדשות במעשר ראשון עובר בלא תחסום (שנקרא דישו, תוספות), במעשר שני – לרבי מאיר שהוא ממון גבוה אינו עובר ולא נקרא דישו, ולרבי יהודה שהוא ממון הדיוט  עובר בלא תחסום אם דש תוך חומת ירושלים או במעשר שני של דמאי שאינו אלא מדרבנן, ואם לא כן בלאו הכי אסור לאוכלו חוץ מירושלים, בתרומת מעשר אין בו משום לא תחסום ודינו כתרומה.

היתה הפרה חולי מעיים מותר לחוסמה, אע"ג שהיא מצטערת במה שאינה יכולה לאכול, משום שהאיסור הוא מחמת שמונעה ממה שהוא טובה בשבילה מה שאין כן חולי מעיים.

נכרי הדש בפרתו של ישראל אין הבעלים עוברים משום לא תחסום אפילו אם אמר לו הבעלים חסום אותה ודש בה תבואה שלך,ואיבעיא אם יש בה איסור דרבנן שאמירה לעכו"ם כמו באיסור שבת או דווקא בשבת שיש בה איסור סקילה יש איסור אמירה לעכו"ם ולא באיסור לאו.

ישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום לא תחסום.

דף צ' – ע"ב

עכו"ם שסירס בהמת ישראל על פיו כדי שיהא יפה לחרישה, אבוה שמואל קנס שחייב למוכרו כדי שלא יהנה מעבירה, לסוברים שנכרי מצווה על הסירוס ועבר ישראל על לאו 'ולפני עור לא תתן מכשול', ויכול למוכרו גם לחרישה אע"פ שדמיו יקרים ונהנה מהסירוס, ומותר למוכרו לבנו גדול או להחליף עם שור אחר של ישראל שסירסו עכו"ם, ונחלקו אם מותר למוכרו לבנו קטן, [ולסוברים שנכרי אינו מצווה על הסירוס תלוי באיבעיא אם יש איסור אמירה לעכו"ם באיסור לאו]

הושיב לה קוץ בפיה או הרביץ לה ארי מבחוץ, עובר בלא תחסום שמונעה מלאכול, ואיבעיא אם ישב לה קוץ בפיה או רבץ לה ארי מבחוץ או העמיד בנה מבחוץ או היתה צמאה למים שמונעה מלאכול אם חייב להסיר המונע, וכן איבעיא אם מותר לפרוס עור שלוק ואין הבהמה רואה הדישה אם נקרא שור דישו.

רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל הרבה מן דישת בעל הדייש, ורשאי בעל הדייש להאכיל הבהמה קשים שנידושו קודם שתיכנס לדישה כדי שתתמלא כריסה, או להשים קשים שנידושו על גבי הדייש כדי שתאכל הקשים שנידושו.

חסמה מבחוץ קודם שתיכנס לדוש עובר בלא תחסום, ומה שנאמר לא תחסום שור בדישו הוא שבשעת דישה לא תהא חסימה.

גער בה בקול שלא תאכל – לרבי יוחנן חייב שעקימת פיו הוא מעשה והוא לאו שיש בו מעשה ולוקים עליו, ולריש לקיש פטור שקול אין בו מעשה, וכן נחלקו אם הנהיג כלאים בקול או המיר קרבן, ולרבי יהודה לאו שאין בו מעשה לוקים עליו.

***************

 

תשלום בחסימת פי פרה . עשיית עיסה בחלב . בהמתך לא תרביע כלאים .

דף צ"א – ע"א

שכר פרה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעל הבהמה ד' קב לפרה וג' קב לחמור, וזה השיעור מה שמנע מהבהמה מאכילת הדישה, ואכילת דישה בכלל חיוב מזונות הוא שחייב למשכיר, לאביי היינו רק לרבי מאיר שסובר לוקה ומשלם אבל לחכמים אין אדם לוקה ומשלם שנאמר 'כדי רשעתו', לרבא גם לחכמים שאינו לוקה ומשלם היינו שאין בית דין מחייבים אותו לשלם, מכל מקום ידי שמים לא יצא עד שישלם, [ומצינו שהתורה אסרה אתנן אפילו בא על אימו שחייב מיתה ומכל מקום אם נתן לה חל עליו שם אתנן] ומהני תפיסת בעל הבהמה, לרב פפא בית דין מוציאים ממנו גם לחכמים שאין חיוב מלקות וממון באים כאחד שחיוב מזונות בא משעת משיכה, וחיוב מלקות בשעת חסימה.

אין עושים עיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה, אפילו לאוכלה במלח שלא יבוא לאוכלה בבשר, וכן אין מורחים את התנור באליה ואם מרח ואפה בה פת כל הפת אסורה, שלא יבא לאוכלה בחלב, ואין הפת הנאפה בה כשרה עד שיסיק התנור.

'בהמתך לא תרביע כלאים' אינו חייב עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל מותר להכניס מין ואינו מינו לדיר.

מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת ואין בו חשש שיבוא לידי הרהור עבירה, כיון שטרוד בעבודה.

דף צ"א – ע"ב

משנה . פועל שעושה מלאכה בידיו ולא ברגליו, או ברגליו ולא בידיו, או עושה בכתף, לת"ק אוכל שנאמר 'כי תבא בכרם רעך' באיזה עבודה שהיא, לרבי יוסי ברבי יהודה אינו אוכל עד שיעבוד בידיו וברגליו כיון שהוקש אכילת שור לאכילת פועל [כדלעיל דף פ"ח:] מה שור אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו אף פועל, ואיבעיא לרבי יוסי ב"ר יהודה בדש באווזים ותרנגולים שאין להם ידים וחסמם אם עובר משום לא תחסום.

פועלים שדורכים ענבים עד שלא הלכו שתי וערב אוכלים ענבים ואינם שותים יין שאין מלאכתם ניכרת ביין, והוא עושה במין זה ואוכל במין אחר.

משנה . היה פועל עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים, אבל מונע את עצמו מלאכול עד שמגיע למקום יפות ואוכל.

איבעיא בעושה בגפן זה אם אוכל מגפן אחר כיון שהוא מאותו מין שנותן לכליו של בעל הבית, והיינו באופן שאין בו ביטול מלאכה כגון שאשתו ובניו מביאים לו, אבל ללכת לגפן אחר ולאכול בוודאי שאסור, או שעוסק בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, ואין היתר אכילה אלא בגפן שהוא נותן לתוך כליו של בעל הבית.

שור העושה מלאכה במחובר לקרקע שאסור לחוסמו, לצד שאוכל בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, היינו דווקא בזמורה ארוכה, שאם לא כן אינו אוכל מגפן שהוא עוסק בה שהרי הבוצרים נותנים הגפן בתוך העגלה והשור קשור לעגלה לפניהם.

אין היתר לפועל לאכול אלא בשעת מלאכה ואסור לו לשבת ולאכול ויאמר הרי מנעתי עצמי עד כאן, וכדי שלא יבטל ממלאכתו ויאכל התירו חכמים שיאכלו הפועלים בהליכתם משורה לשורה, ובחזרתם מן הגת וניחא ליה לבעלים בכך, אבל מדאורייתא אינו אוכל גם לצד שעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר משום שמהלך אינו כעושה מעשה במלאכת בעל הבית ואין לו אז היתר אכילה.

****************

פרטי דינים באכילת פועל . חיוב מעשר בגמר מלאכה ביין .

דף צ"ב – ע"א

חמור וגמל אוכלים ממשא שעל גביהם (אע"פ שאינם רואים מה שעליהם), ובלבד שלא יטול בידיו ויאכיל.

משנה . פועל אוכל אפילו כנגד כל שכרו, יתר על שכרו – לרבי אלעזר חסמא לא יאכל, לת"ק מותר, גם חכמים מתירים אבל מלמדים לו דרך עצה הוגנת שלא יהא רעבתן ועל ידי זה ימנעו הבעלים לשוכרו למלאכתו.

לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד, לרב אסי מותר לאכול אפילו אם בסוף אינו נותן בכליו של בעלהבית כלל וכן סובר תנא קמא, לרבי אליעזר אם הוא יותר על שכרו לא יאכל, לחכמים אם הוא שכיר יום מותר אפילו יותר משכר.

שכרו לכל היום מותר לאכול אשכול ראשון שבצר גם שעדיין לא נתן לתוך כלי של בעל הבית.

'כי תבא בכרם רעך' – לאיסי בן יהודה בביאת כל אדם הכתוב מדבר אפילו אינו שכיר אלא בא לסייע במלאכה, לאיבעית אימא כן סוברים חכמים דמתניתין, ולת"ק רק פועל אוכל.

איבעיא אם פועל אוכל משלו והוא תוספת שכר שהוסיפה התורה ויכול לומר תנו לאשתי ובני אפילו קודם שבא לידו, או אוכל משל שמים ואינו יכול לומר תנו לאשתי ובני קודם שזכה בה, ולמסקנא לרבי יוחנן תלוי במחלוקות תנא במשנה ותנא בברייתא דרבי הושיעא.

נזיר שהוא פועל בענבים שאמר תנו לאשתי ובני אין נותנים, גם אם אוכל משלו משום קנס שימנע מלהשכיר עצמו לענבים.

דף צ"ב – ע"ב

פועל שנשכר לייבש תאנים אוכל ופטור ממעשר שלא נגמרה מלאכתו, על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי בנו חייב במעשר שאפילו אם בשלו הוא אוכל כיון ובנו אוכל דרך תנאי נראה כלוקח, ולוקח חייב במעשר.

פועל שנשכר לעשות בנטע רבעי לא יאכל שאסור לאכול חוץ לחומה, ואם לא הודיע פודה ומאכיל, אפילו אם פועל אוכל משל שמים, ובאיסור לא זכה לו התורה כיון שנראה כמקח טעות שסבר שיאכל.

תאנים שנדרסו בעיגול יחד ונגמרו מלאכתם למעשר ונפלו ונתבטל העיגול ושכר פועל לדורסם אינו אוכל, שאין פועל אוכל אלא בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר, ואם לא הודיע לו שאינו יכול לאכול מעשר ומאכיל שנראה כמקח טעות.

גמר מלאכה לחייב יין במעשר – לת"ק משירדו לבור, לרבי עקיבא משעלו הזגים על פני הבור והוציאם, לרבי עקיבא בברייתא דר' אושעיא משעה שיוציא השמרים שעלו על פי החביות, ואם שכר פועל לסתום חביות ולא ידע שכבר נתחייב במעשר, מעשר הבעלים ונותן לו שנראה כמקח טעות.

פועל שקצץ שלא יאכל הרי זה מחילה, וכן אם קצץ כן לאשתו ובניו ובנותיו הגדולים שיש להם דעת ומחלו, קצץ לבניו ובנותיו הקטנים וכן לבהמה כיון שאין בהם דעת לא מחלו, ואם פועל אוכל משלו והוא מעלה להן מזונות לפי ביאור הש"ס במשנה [בדף צ"ג.] אינם אוכלים לפי שהוא זוכה בשכרם, ולביאור הש"ס בברייתא דרבי הושיעא אוכלים ולא זיכתה התורה צערם לאביהם, קצץ לעבדיו ושפחותיו הגדולים אינם אוכלים שמחלו, על ידי עבדיו ושפחותיו הקטנים אם פועל אוכל משלו ומעלה להם מזונות או אינו מעלה להם מזונות למ"ד מותר לרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אינם אוכלים, ואם פועל אוכל משל שמים בין מעלה להם מזונות בין אם אין מעלה להם מזונות העבדים אוכלים.

***************