לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי כ"ה תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"א
דף ל"א ע"א
הבאת עצים התלושים ומכונסים מן השדה שבתוך התחום ביו"ט – מותר, ולר' שמעון בן אלעזר היינו דעת בית הלל, אבל בית שמאי אוסרים. מן המכונסים שבקרפף שהוא משתמר – לכו"ע מותר. מן המפוזרים שבקרפף – לחכמים אסור, דמוקצין הן, לר' שמעון בן אלעזר – לבית שמאי אסור ולבית הלל מותר, וכן שנינו במשנה.
עלי קנים וגפנים – אע"פ שהן מכונסים דינם כמפוזרים דסתמא לא סמך דעתו עליהן דהרוח מפזרת אותן, אלא אם כן הניח עליהן כלי להכביד.
איזהו קרפף – לרבי יהודה היינו שהוא סמוך לעיר ממש (ואין הבדל אם יש לו פותחת), ולרבי יוסי – או שהוא סמוך לעיר אף שאין לו פותחת (מנעול), או שיש לו פותחת אפילו הוא בתוך תחום שבת, והלכה כרבי יוסי.
אין מבקעים עצים ביו"ט – לא מן הקורות המושכבות לארץ ועומדות לבנין, ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט, שמוקצין הן – שבין השמשות לא היו עומדות להסקה.
מבקעים מן הקורה שנשברה מערב יו"ט בקופיץ שראשו קצר כמו סכין של קצבים – שאינו כלי אומן, ולא – בקרדום שראשו רחב, מגירה (שהיא מלאה פגימות), מגל – שכלי אומנים הם ונראה כעושה מלאכה.
דף ל"א ע"ב
כלי שראש אחד קופיץ וראשו השני הוא קרדום – מותר לבקע בצד הקופיץ ולא בצד הקרדום.
בית שהוא מלא פירות ונפחת ביו"ט – אם עשוי מלבנים בלא טיט כיון שסתירתו אינו אסורה אלא מדרבנן לא אמרינן שהסיח דעתו מהפירות, ומותר ליטול פירות ממקום הפחת, ולרבי מאיר מפני שמחת יו"ט – אף פוחת לכתחילה, ורק בשבת אסור.
לבנים שנשתיירו לו לאחר שגמר בניינו – מותר לטלטלן בשבת, דתו אינם עומדים לבנין אלא לשכב עליהן ותורת כלי עליהן, אבל אם סדרן זו על זו אסור – דגלי דעתו שעומדים לבנין.
התרת קשרי חותמות דלתות פתחי בורות ומערות שבקרקע – בין בשבת ובין ביו"ט מותר – דלאו קשר של קיימא הוא.
סתירת עבותו וגדילתו של החבל או לחתכו בשבת – אסור מדרבנן דסתירה היא בבנין של קרקע, ביו"ט – לר' מאיר דמתניתין מותר, דמתיר סתירה דרבנן לצורך שמחת יו"ט, ונחלקו הברייתות לפי רבנן דמתניתין האוסרים סתירה דרבנן אם מודים לר' מאיר להתיר בחותמות קרקע או לא, ושמואל סובר כברייתא האוסרת.
כלים הנעולים ע"י קשר – מתיר ומפקיע וחותך החבל בין בשבת בין ביו"ט – דאין סתירה בכלים.
***************
שבת קודש כ"ו תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ב
דף ל"ב ע"א
רבי נחמיה סובר שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמיש המיוחד לו, ונחלקו התנאים אם סובר כן גם ביו"ט.
חותמות כלים – אף שמותר להפקיע ולחתוך קשרם בשבת משום דאין סתירה בכלים – לרבי נחמיה היינו דווקא בידיים אבל בכלי אסור משום דאסור לטלטלו אלא לצורך המיוחד לו (וסכין מיוחד הוא לאוכלין ולא לחותמות), וביו"ט – תלוי בפלוגתא הנ"ל.
הסקה בכלים ביו"ט – לר' שמעון מותר אפילו בכלים שנשברו ביו"ט, ואף שאתמול היו עומדים לתשמיש ועכשיו עומדים רק להסקה – דלית ליה מוקצה, לרבי יהודה בכלים שלמים או שנשברו ביו"ט מסיקין, אבל לא בכלים שנשברו ביו"ט – משום איסור מוקצה. לסובר דלרבי נחמיה אין כלי ניטל ביו"ט אלא לצורך תשמישו המיוחד לו – אין מסיקין בכלים שלמים – שאין זה תשמישם המיוחד (ולא באלו שנשברו ביו"ט – משום מוקצה).
כלי חרס מקבל טומאה – לר' מאיר משנגמרה חקיקתן, שראויים לקבל דבר יבש, לרבי יהושע – משיצרפו בכבשן.
קערות של בני עיירות שאינם מקפידים על כלים נאים ומשנפשטה הקערה של חרס אוכלים בה ואין ממתינים עד שתחקק ותצרף בכבשן – אינן מקבלות טומאה מאהל המת – דלית להו בית קיבול, ובמשא הזב – לת"ק טמאות, כיון דזב מטמא בהיסט צד החיצון של הכלי שמעינן דאין צריך בית קיבול, ולרבי אלעזר בר' צדוק טהורות, לפי שלא נגמרה מלאכתן עד שיחקקו.
אסור לתחוב אגרוף ביו"ט לתוך גולמי היוצר כלי חרס לחוקקו לנר – מפני שעושה כלי ע"י שיש לו בית קיבול, והיינו לסוברים שכלי חרס יש לו תורת כלי משנעשה בו בית קיבול הגם שעדיין לא צרפן בכבשן (ר' מאיר ור' אלעזר ב"ר צדוק), והגם שהבית קיבול קטן – שראוי לקבל מטבעות.
עשיית קערות חרס של בני עיירות ביו"ט שאין חוקקין אותן ואין מצרפין אותן בכבשן – לת"ק אסור, ולרבן שמעון בן גמליאל מותר.
אין עושין פחמין ביו"ט – שכלי הוא לצורפי הזהב, ואפילו עושה כן לצורך יו"ט – כגון להזיע על ידיהן – קודם שגזרו שלא להזיע ביו"ט.
אין חותכים את הפתילה לשניים ביו"ט – דמתקן מנא שעשה מפתילה אחת שתיים, ולרבי יהודה – אם צריך להדליק שתי הפתילות כאחת נותן שתי ראשיה בשני נרות ומדליק באמצע – דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא.
דף ל"ב ע"ב
מותר להסיר את הפחם שבראש הנר ביו"ט.
ג' דברים בנר להחמיר ביו"ט – אין גודלין אותה לכתחילה, אין מהבהבין אותה באור, אין חותכין אותה לשנים.
ג' דברים בנר להקל ביו"ט – ממעכה ביד (דתיקון כלאחר יד הוא), שורה בשמן, חותכה באור בפי שתי נרות.
עשירי בבל יורדי גיהנום הם – שאין מרחמים לעשות צדקה, כמו שהיה עם שבתאי בר מרינוס שלא רצו ליתן לו לא עיסקא ולא מזוני, ואמר שהם מערב רב – שכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרע של אברהם אבינו.
כל המצפה לשולחן אחרים – עולם חשך בעדו.
ג' חייהם אינם חיים – המצפה לשולחן חבירו, אשתו מושלת עליו, יסורין מושלים בגופו, וי"א אף מי שאין לו אלא חלוק אחד – שאין יכול לכבסו והכינים מצערות אותו, ולת"ק יכול להפלותו מכינים.
אין שוברים את החרס ואין חותכים הנייר להניח על האסכלא שלא ישרף הדג – דמתקן מנא.
אין גורפין התנור והכיריים ביו"ט כשנפל מן הטפל והטיח לתוכו – דמתקן מנא הוא, אבל משכיבין האפר, ואם אי אפשר לאפות אלא אם גרפו – לדעת רבי יהודה דמכשירי אוכל נפש מותרים – מותר (אפילו אם לא מהני רק שע"י זה יאפה יותר טוב, וכעובדא דר' חייא).
אסור לגבל טיט לסתום פי תנור ביו"ט, אבל טיט ורפש שעל שפת הים אם עשה בו סימן ונתקו לצד אחר – מותר לסתום בו, שכבר מגובל הוא, וכן מותר לגבל אפר – דלאו בר גיבול הוא.
אין מקרבין שתי חביות זו אצל זו להושיב עליהן קדירה – משום איסור עשיית אהל.
אין מטלטלין בקעת של עץ לסמוך בה קדירה ודלת, שאף שעומדת להסקה מוקצה היא לתשמישים אחרים (ועי' להלן ל"ג. דעת ר"ש ור"ע).
אין מנהיגין בהמה במקל ביו"ט (אפילו למתיר מוקצה, עי' להלן ל"ג.), ור' אלעזר ב"ר שמעון מתיר.
אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט לישב עליהן, ואף שגזרו חכמים על בנין עראי – משום כבוד הבריות התירו.
אסור לעשות איצטבא ביו"ט הגם דאינו עושה אהל – משום דבנין קבוע הוא ואסור מדאורייתא.
סידור מדורת עצים העשויה כבנין, הושבת ביצה על כלי שע"ג הגחלים, סידור חביות זו על זו באוצר – יסדר העליון ויחזיק בידו ואח"כ יסדר התחתון תחתיו, ולא להפך – שלא יעשנו כסדר בנין.
***************
יום ראשון כ"ז תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ג
דף ל"ג ע"א
עצים העומדים להסקה – לת"ק לא ישתמש בהן לתשמיש אחר, שלא נתנו אלא להסקה, ולר' שמעון דלית ליה מוקצה – מותרים בכל תשמיש.
להנהיג את הבהמה במקל ביו"ט – לת"ק אסור אפילו לדעת ר' שמעון המתיר לטלטל מוקצה – שנראה כמוליכה למכרה בשוק.
לצלות ביו"ט בענף עץ חד כמין שפוד – לחכמים שלא נתנו עצים אלא להסקה: ללישנא קמא – בעץ רטוב אסור כיון שאינו ראוי אפילו להסקה, וביבש לרב נחמן אסור, ולרב ששת מותר – דמה לי אם מסיקו וצולה בגחלתו מה לי לתחבו לתוך הבשר ולצלות בו. ללישנא בתרא – ביבש לכו"ע מותר, ונחלקו ברטוב כיון דראוי להיסק גדול. והלכתא – לדעת חכמים יבש מותר ורטוב אסור, ולר' שמעון דלית ליה מוקצה מותר גם ברטוב.
אסור לקחת ביו"ט עץ מבין העצים לצורך אוד לחתות בו תנור, ואוד שנשבר ביו"ט אסור להסיקו משום איסור מוקצה.
מעיים של הנשחטים ביו"ט מותר לטלטלן ולהשליכם לחתול – דלאו מוקצה הן, שמאתמול ידע שיסריח ויצטרך להשליכו לחתול ומוכנים לכך.
נטילת קיסם ביו"ט כדי לחצוץ בו שיניו – לר' אליעזר מותר אפילו מן העצים העומדים להסקה, לחכמים לא יטול אלא מאבוס של בהמה – שהראוי לאכילה מוכן לכל צורך, אבל עצים שדרכן לעשות מהן כלים – לא התירום אלא להסקה.
גיבוב קסמין דקין ביו"ט כדי להדליק בהן – לר' אליעזר אף מן החצר מותר, שכל מה שבחצר מוכן הוא, לחכמים רק מן הבית אבל מן החצר לא – הואיל ודקין הן וטורח לקוששן אינן עומדין לכך מאתמול.
דף ל"ג ע"ב
אוכלי בהמה – אין בהם משום תיקון כלי, ולכן מותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ בו שיניו.
לא יקטום עץ (תלוש) לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו דלת, ואם קטמו לכך – לר' אליעזר מלאכה גמורה היא, ולכן בשבת בשוגג חייב חטאת (ובמזיד חייב מיתה), ובמזיד ביו"ט לוקה מ', לחכמים פטור אבל אסור – דתיקון כלאחר יד הוא, דאינו תיקון מעליא אלא אם כן חותכו וממחקו בסכין.
עצי בשמים קשים שאינן אוכלי בהמה – מטלטלן להריח בהן ולהניף לחולה. וכן מוללן ומריח בהן, לר' אליעזר לא יקטמם להריח – גזירה שמא יבא לקטום לחצוץ שיניו דאסור מדאורייתא, לחכמים מותר לקטום להריח – דאפילו אם יקטום לחצוץ בו שיניו אינו איסור דאורייתא.
שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין ליפות השבירה לעשותה כלי, לר' אליעזר היינו דווקא בחבית שדיבקו שבריה בשרף של עץ, דכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יכוון לעשות כלי.
מגבב קיסמיו מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא (והיינו שיטת ר' אליעזר דמתניתין, אבל לחכמים רק מן הבית) ובלבד שלא יעשה צבורין – דמחזי כמכין למחר וליומא אחרינא, ולר' שמעון מותר – דקדירתו מוכיחה שכוונתו לבו ביום.
אין מוציאין את האור מן העצים ואבנים ועפר ורעפים ומים – משום איסור מוליד ביו"ט.
אין מלבנין רעפים חדשים לצלות בהן – כיון שצריך לבדקן אם יוכלו לקבל ליבונן ואם אינן יכולין אשתכח דטרח שלא לצורך, וי"א דאין חוששין לרעותא, והטעם דאין מלבנין הוא משום שצריך להקשותם בהיסק ראשון ונעשין כלי ולכן אסור אע"פ שצריך להן גם לצורך יו"ט.
***************